"העידן הדיגיטלי מאפשר לקבוצות, אנשים, מגזרים וקהילות להתבטא ולהגיד מה הן חושבות באופן חיובי, באופן ניטרלי וגם באופן שלילי. היכולת הזו חדשה יחסית והיא כאן מסיבה אחת: הרשתות החברתיות שברו את המונופול שפעם היה לתקשורת על העברת מידע. היום כל אחד יכול להעביר מידע, להגיע לקהל נרחב ולהעביר מסר.
לכאורה, מדובר בשינוי שכוונתו הייתה טובה, אבל האבסורד הוא שהוא מגיע בזמן שאנחנו מפוצלים וכבר לא מקיימים את אותה החברה שסיפרנו לעצמנו שהיינו. כך יוצא שבשנת 2019, אין לנו באמת נורמות חברתיות מוסכמות. אפילו האיסור על חנייה בחניית נכים, שגם מעוגן בחוק, הוא כבר לא נורמה מוסכמת יותר. "רק 5 דקות" היא הנורמה המועדפת על נהגים שחונים בחניית נכים כדי לחסוך לעצמם הליכה.
המפגש בין החלקים השונים והנורמות הסותרות שמכילות את החברה שלנו יוצר אי שביעות רצון, כעס, חשש ורצון להגן על המוכר והבטוח. זה המניע שגורם לנו לשלוף את הטלפון, לצלם ולפרסם מקרים בהם אנו רואים אנשים שחונים בחניית נכים ללא תו נכה. זהו למעשה מנגנון הביוש, השיימינג, הכלי של אנשים לבוא ולהגיד 'אכפת לנו', אנחנו רוצים לחיות במקום טוב יותר.
ההגדרה של שיימינג היא ביוש אדם, ארגון או מותג באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. הרעיון שעומד מאחורי השיימינג הוא פשוטו כמשמעו: לגרום למישהו בצד השני בושה. יש לי לא מעט מחלוקות עם הראפר יואב אליאסי שמפעיל את דף הפייסבוק "הצל", אבל זה בדיוק מה שהוא עושה. הוא מסתכל על מדינת ישראל כפי שהוא רוצה לראות אותה ומבייש את מי שחורג מהנורמות שהוא מאמין בהן, והוא לא היחיד. כולנו, מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, ליברלים ושמרנים, מביישים האחד את השני, כי האחר פשוט חורג מהנורמות שלנו.
דווקא עכשיו לקראת תשעה באב, חשוב לזכור שהאקט הספציפי הזה של ביוש הוא לא שנאת חינם. זה לא שאין כאן שנאת חינם, אבל היא לא מגולמת בשיימינג אלא בערכים שאנחנו מחזיקים ושוללים באמצעותם את הצד השני. השיימינג הוא רק הביטוי של הנורמות הללו. הבעיה שלנו היא בחוסר ההסכמה, בעצם העובדה שאנחנו לא באמת החלטנו מי אנחנו רוצים להיות כחברה והאם אנחנו בכלל רוצים לחיות ביחד.
בושה היא לא פגיעה
אני לא רוצה לחיות בחברה שאין בה שיימינג כי חברה שאין בה שיימינג היא חברה אדישה, ללא אכפתיות, ללא רצון לתקן עוולות. אני לא רוצה לחיות בחברה שבה מתרחשת תאונת דרכים ורוב האנשים שעדים לה ממשיכים בדרכם ואף אחד, מעבר למי שרץ להעניק עזרה, לא אומר שההתנהגות הזאת לא ראויה. אני לא רוצה לחיות בחברה ששותקת ונותנת לממשלה, לעירייה, לחברת הביטוח או לכל גוף אחר להיות חזק יותר מהאזרחים או מהצרכנים. שיימינג הוא מנגנון מחאה של האזרח הקטן, ואסור לנו לוותר עליו.
על מה אנחנו כן צריכים לוותר? אנחנו צריכים לוותר על ההחלטיות שלנו, הפסקנות והנחרצות, ובעיקר על השיפוט המהיר. יש הבדל בין להגיד 'ההתנהגות של האנשים מטיסת השוקולד היא מגונה' לבין להחליט מה צריך לעשות להם ולפרסם את זה בפומבי. שיימינג הוא לא לשון הרע, הוא מחאה על חריגה מהנורמות החברתית המוסכמות. לעומתו, פייק ניוז, האשמות שווא ושקרים הם בריונות רשת, תופעה שבה אנחנו חייבים להיאבק.
אדם צריך לתת את הדין על מעשיו ולא על דברים שהוא לא עשה, או שמישהו אחר המציא שהוא עשה. אם הייתי רוצה שנוציא משהו מהתהליך שאנחנו כחברה עוברים זה לא את השיימינג עצמו, כי הוא דווקא הביטוי לרצון שלנו לחיות יחד, אלא את ההחלטה של רבים מאיתנו להפסיק את החיים המשותפים ולבזות את האחר. לשיימינג יש בעיות, הוא מכאיב, הוא קשה, הוא מלווה אותנו לשנים ארוכות. התפוצה שלו מפחידה, הסיכוי שהוא אינו מדויק גבוה והסיכון שהוא יגיע למחוזות של בריונות רשת קיים. אבל למרות כל אלו, אני חושב ששיימינג הוא מנגנון לגיטימי. מי שעשה אותו עד המאה ה-19 היה השלטון, לאחר מכן זה היה העיתון ובמאה ה-21 מי שיכול לעשות אותו הוא ההמון, וויתור עליו עלול להיות מאוד בעייתי.
האתגר הוא שההמון מחזיק ברעיונות ובנורמות שאין לגביהן הסכמה ולעיתים הן אף סותרות. שיימינג נועד לבייש, בריונות רשת נועדה לפגוע. בושה היא לא פגיעה, אלא תחושה קשה שאנחנו מרגישים כשאנחנו נתפסים שעשינו משהו לא בסדר. אסור לנו שהמנגנון הזה יעלם. האתגר שלנו כחברה הוא לנסות לחיות עם השיימינג ולא להפוך אותו לבריונות או שנאה. להקשיב, לא להיאטם ולתקוף. האתגר שלנו כיחידים הוא להבין ששיימינג הוא לא סוף העולם ואפשר ואף צריך להתמודד איתו".
אסף שמואלי הוא יועץ תקשורת שעוסק בשיימינג ומשברי רשת, בעל הבלוג המשבריסט. עוזר לאנשים, עסקים וארגונים גדולים להתמודד עם שיימינג ומשברים ברשתות החברתיות.