את הגמר של "הצילו! אני לא יודע לבשל" צילמו באותו ערב שבו שודר פרק הסיום של "רמזור", הבייבי של רן שריג ואדיר מילר בשבע השנים האחרונות. "מגיע הגמר, יום חמישי. פרק הסיום של סדרת הבנים שכתבתי משודר, הפרק הכי ארוך שכתבנו, 52 דקות, ארוך מדי, ואני פה מגיש בסינר", אומר שריג. "מהסדרה יצאתי מלך השוביניסטים, ה'גרושות השרמוטות', והנה יושבת פה הגרושה שאיתי, שאני הכי אוהב בעולם, עם כל ארבע הבנות שלי, שאחת מהן שלה, על כל המורכבות של החיים שלי, ואני מכין אוכל לנשים".
טיימינג איז אברית'ינג: גם את פרק הבכורה של "הצילו" (מוצ"ש בערוץ 2) שריג לא יראה בלייב עם כל עם ישראל. הוא יישב עם דנה בהודו, בלב קהילה שבה נשים הן השולטות, המנהיגות. אתם אולי חושבים שזו איזו נקודת מפגש בלתי אפשרית, אבל לדעתו זה לגמרי לא סותר את מי שהוא. "הייתה סצנה ב'רמזור' של הגירושים של לילך ואיצקו, שהיא אומרת לרבנות 'הוא? אחרי כל מה שעברתי, הוא יגרש אותי? אני אגרש אותו', והיא יוצאת. הייתי אמור לקבל על זה את תואר יקיר הקהילה הפמיניסטית".
במקום תואר, שריג קיבל בוקס מהנשים החד-הוריות בישראל. הן נעלבו באופן אישי כשבאחד מפרקי העונה האחרונה של רמזור הן כונו, לטענתן, "שרמוטות", התלוננו לרשות השנייה והרימו נגדו לינץ' בפייסבוק. "אני דובר תוגת הגבר ותוגת האישה", מגיב שריג. "רק שהיום יש מקום רק לתוגת האישה. כשגבר מדבר על הכאב שלו הוא מריר, והכי גרוע – אסור לו. אני יותר פמיניסט מכל הפמיניסטיות, אבל זה לא אומר שאין מקום לעצב של הגבר. אגב, אני לא קראתי לחד הוריות שרמוטות. המילה היא גרושות. אם הייתי עושה על חד-הוריות, הייתי כותב פרק שלם למה את קוראת לעצמך חד-הורית כשיש אבא ברקע. תשים לב, כשהגישו תלונה במשטרה, זה היה נגדי ונגדי אישית, לא נגד אדיר. עלבון גדול. הילד הרע. יש שניים, אחד לא עשה כלום ואחד הוא הרע, וזה אני".
"סירבתי לכל ריאליטי אפשרי"
שריג זכה לתשומת הלב המיוחדת הזו לא רק בגלל עבודתו כתסריטאי. הוא זכור כמשתתף דומיננטי ומסעיר במיוחד של הדוקו ריאליטי "מחוברים", שבמהלכה עזב את אשתו השנייה ואם בתו השלישית, עידית שריג, והתאהב במשתתפת אחרת, דנה ספקטור. היום השניים חיים ביחד ומגישים תוכנית רדיו שבועית ב-103FM, ואת תדמית ה"גרוש פעמיים" שתפרו לו אז הוא יודע לנסח בעצמו יותר כואב מכולם: "נוטש הנשים, המסטול, עוכר ישראל, המקרנן נשים בציבור, שעה שהמציאות של חיי היא הכי אפורה ומשעממת".
זו אולי הסיבה שהוא לא ממש רצה להשתתף ב"הצילו" (החל משבת הקרובה, 21:00, ערוץ 2 קשת). בריאליטי החדש עשרה סלבס בדרגות סלבסיזם שונות, כולם עם היכרות בסיסית עד לא קיימת עם תחום הבישול, נכנסים לסדנת בישול של שלושה שבועות אינטנסיביים, שבהם הם חיים ביחד באותו בית ולא נמצאים בקשר עם העולם החיצון. "הפער בין איך שהעולם רואה אותך לבין מי שאתה הוא תמיד הסיפור המעניין, אצל כולם. הפער אצל מפורסם הוא בלתי נסבל. אני הכי איש משפחה שיש. 'רמזור' זה אני כל יום. אני חפר ואיצקו ואמיר כל יום. הלכתי ל'הצילו' גם כי הרגשתי שהפעם אני הולך לצאת אחרת".
בשנים האחרונות היו לו לא מעט הזדמנויות לנסות לתקן את המשבר התדמיתי הזה בפריים טיים. "סירבתי לכל ריאליטי אפשרי", הוא אומר. "הציעו לנו סכומים מטורפים. בשביל שאני ודנה נעשה עוד עונה של 'מחוברים' יכלו לשים לנו כזה סכום שלא הייתי צריך לעבוד שנה-שנתיים. 'זוג מנצח VIP' הציעו לנו המון כסף, ודנה רצתה ללכת. יום אחרי הפרק הראשון אמרתי לה שהיא צריכה להגיד לי תודה שלא הסכמתי. תדמיין את דנה רצה בטוב לב, במיטב מחלצותיה, לזחול בערימה של חרא. לא מתאים לי. אין כסף שאפשר לשלם לא לדנה ולא לי בשביל זה".
אתה בטראומה מ"מחוברים"?
"'מחוברים' הביא לי מלא דברים טובים, אבל אתה לא יודע איך המספריים של העריכה יחתכו אותך. הפער הוא נורא גדול. זה היה כואב במיוחד כי זה היה חפירות נפש, החומרים הם איברים פנימיים, ובוחרים לחתוך רק צבע אחד שלך, הצבע האדום שלך, מעלימים את העובדה שיש לך גם כחול וירוק וצהוב, זה כאב".
אם היית כל כך לחוץ ובטראומה, למה עשית את זה לעצמך?
"אני שמח שהלכתי. מאוד מאוד. באמצע הריאליטי כבר הבנתי שאני שמח. יש הרבה סיבות. רוצה שאגיד שיש לי צד סליז של כוכבנית? אז כן, יש לי צד סליז של כוכבנית. בתדר שלי יש מקום של חשפנית עלובה שמטפסת על עמוד. בכלל, אצל כותב יש מערכת מורכבת בין לפרסם ולהתפרסם, בין להיות מציצן לבין להיות חשפן. ובעיות הפרנסה והכסף, זה גם פקטור. ובכל זאת, אני יכול לבוא ולומר, וצריך להגיד את זה, מי שהולך לריאליטי בסופו של דבר לא עושה את זה בשביל כסף.
"לפני 'הצילו' הייתי נורא חרדתי, ברמה כזו שאמרתי לסוכן שלי שאני יורד מזה, אני לא בא. הוא אמר לי – אף אחד לא מתלבט כמוך וחרדתי כמוך, ואף אחד לא עושה לי את מה שאתה עושה לי. אמרתי לו, 'אני בטוח שלא רק אני יושב בבית ואוכל לדנה את הראש אם לעשות את זה, אלא גם יעל בר זוהר וגיא זוארץ יושבים בבית, והיא אוכלת לו את הראש'. והוא אומר לי – לא, חרדתי כמוך אין. ואני מתקשר ליעל, כדי להראות שאני לא משוגע. נתנו לי את התחושה שאני דיווה משוגעת. זה דבר נוראי".
ואתה לא?
"אני לא דיווה משוגעת, סתם חרדתי. ופוסט טראומטי. יעל ואני, שנינו אמני החרדה, אנחנו יושבים ומתסרטים את הכי גרוע שיכול להיות: היא מחכה למשימת הביקיני, שלא מגיעה, אני כל שנייה בטוח שתיפתח הדלת ויכניסו את הפמיניסטית שתצרח עליי, או שתגיע ארוחה שאני צריך לבשל לשי גולדן (גולדן הדיח את שריג מהגשה ב"רשת" בתחילת השנה – י"א). וזה לא מגיע. עובר יום, יומיים, שלושה, וזה לא קורה".
מה אם לא תצא הבנאדם שאתה רוצה? מה אם שוב הריאליטי ישרת את הסטריאוטיפ?
"זה יהיה מפח נפשי נוראי, אתה מאוורר אצלי את הפחד הכי גדול אחרי מה שעברתי ב'מחוברים'. אבל הפעם זה לא יקרה. בחוזה שלי מראש הוגדר שלא מצלמים אותי מעשן שאכטות. אין דבר כזה. רק מחוץ לפריים. אבל אני זקן בן 42, אלה ימים של 17 שעות צילום, אני לא רגיל לזה, ומחוץ לפריים, מהבוקר אני מרביץ אלכוהול ושאכטות, ואני לא מחזיק את הימי צילום. אני מבין שאם אני רוצה להחזיק את הריאליטי, אני חייב גמילה. מבחינתכם זה הולך להיות ריאליטי בישול, תכלס זו סדנת גמילה של רן. בהתחלה רואים אותי כאילו באתי להישרדות, הזקן צומח כאילו אני על אי. ואז יום אחד פתאום אני בא מגולח כמו בארט סימפסון בבר מצווה, עם חולצת כפתורים. אני בטוח שהם יעשו מזה 'התהליך של רן', 'הדרך שרן עבר'. תכלס מה שהיה זה שלילה אחד רן ראה את עצמו בראי ואת השקיות בעיניים יורדות עד לביצים ואמר 'ווט דה פאק, ממחר שום אלכוהול ושום שאכטות'. רק ג'וינט אחד ב-1 בלילה, ובום למיטה".
להשקיף על עצמך דרך השניצל
כצופה מתנשא מאוד, שמתעב ריאליטי בישול, ממש רציתי לשנוא את "הצילו". למרבה צערי מצאתי את עצמי עם חיוך מרוח על הפרצוף במשך כל הפרק הראשון. הרבה בזכות טל ברודי, פוטנציאל הקאלט הקומי של התכנית שמתנהג בה כמו מישהו על גבול האספרגר, אבל גם בגלל צד האנושי והפגוע שיוצא מהמשתתפים: מיכל ינאי בוכה, גורו ההורות עמוס רולידר הופך לילד קטן וסרבן, עד רמת הרקיעה ברגל ומשיכת הכתף של "לא רוצה!", מול מנת כדורי שוקולד.
כמו עם התוכנית, באתי לפגישה עם שריג מוכן להתנגשות. כמו שהוא עצמו אומר, מה שידעתי עליו יצר אצלי תדמית שלילית מאוד שלו – ברנז'אית, נרקיסית ובוגדנית. התכוננתי לראיון לוחמני עם מי שהצטייר בעיניי כנבל תל אביבי טיפוסי, אבל התגלה לי אדם רך וכן מאוד (או שחקן מוצלח, גם אופציה שאי אפשר לפסול על הסף). שריג מעיד על עצמו שהוא היה הכתף של כולם גם בבית. "בפרק הראשון מראים מה המשפחות אומרות, ודנה אומרת 'הוא יהיה הפסיכולוג של הבית'. זה קרה, ואני יותר גאה בזה מהכל. אני לא יכול להתגאות באומלט או בשניצל, לא באמת. בסופו של דבר אני גאה בזה שאחרי שנים של זוגיות, שאני רגיל להיות בזוג, פתאום נזכרתי איך זה להיות לבד והבנתי שזה לא נורא. זה פחות גרוע ממה שחשבתי, הבנאדם שאני".
מה חשבת על עצמך?
"הפחד שלי היה רק לא לגמור כמו חפר. פתטי, לוזר, בלי עבודה, בלי כסף. הייתה לי תקופה אחרי הגירושים הראשונים שהרגשתי כל כך פגום, שהרגשתי שאף בחורה ישראלית בת דעת לא תרצה את הדבר הזה. זה לא אביר על סוס לבן, זה גיבן עם חמור צולע. אז פיתחתי רק מערכות יחסים עם נשים לא ישראליות, כדי לא לראות את הווילון שנופל על אישה כשאתה הבטחה וההבטחה נעלמת. כשאתה בבר, אומר לאישה שיש לך ילדים, נופל מסך שאי אפשר להרים".
אפשר לומר על שריג הרבה דברים, אבל הוא הראשון להעיד על עצמו שהוא חופר. יש לזה דווקא הרבה מעלות. הוא רואה בכל דבר עדות לדבר עמוק יותר, מחפש בכל אינטראקציה קטנה איזה מסר. גם בריאליטי בישול. "בסופו של דבר באנו לשם עשרה אנשים, כל אחד מצטיין בתחומו, אבל לא באנו להתחרות על הפורטה שלנו. לא באתי לריאליטי של כתיבה, שהיה יכול להיות הרבה יותר קשה בשבילי. אתה בא לעשות משהו שאין לך להט ותשוקה לגביו, והוא לא מאיים עליך ולא קשור לאגו שלך, אבל כמו כל דבר טוב הוא מטפורה – יש לך הזדמנות נדירה להשקיף על עצמך דרך שניצל. אתה רואה את הפאקים שלך דרך ביצה קשה. כל המפלצות שלי עם עצמי עולות שם. כלפי חוץ אנחנו ככה, קולים, והכל בפנים כאוס, גיהנום שקורס. עזוב שהמצלמה רואה, אתה רואה ולומד על עצמך משהו".
מה למדת?
"כשאתה מבשל יש רוחות רפאים שמתחילות להתגנב. בישול הוא געגוע, העלאה באוב של אנשים שחלקם מתו, שחלקם רחוקים. זה מחזיר אותך לזה שאתה בן 7, יושב וקורא ספרים ומתעלם במופגן מאמא שלך שמכינה אוכל, ויעני לא זוכר כלום ממה שהיא עושה, ופתאום בגיל 40 אתה נמצא במטבח וקולט שבזמן שקראת בספרים משהו מהתנועות של אמא שלך נכנס לך לגוף, משהו מהסאונד של האורז נשאר באוזניים".
היה הבדל בין נשים לגברים?
"לנשים יש את הדבר הזה שאין לגברים – האשמה. עוד לפני שאישה נכנסת למטבח האשמה נכנסת לפניה, בטח אם היא אמא. כשאישה נכנסת למטבח יש על הגב שלה אלפי שנות טרור. אישה טובה מתבקשת היום להיות כוסית, להיות Super Mom, מאהבת מושלמת, אשת קריירה וגם לדעת לעשות מוסקה כמו אף אחת אחרת. טרור שהוא ברובו נשי, אגב, לא גברי, בעיניי".
נשי?
"כן. זה לא שאני גבר שבא הביתה וצריך לקבל את האוכל מוכן. ממש לא. גבר רוצה לבוא הביתה ושלאישה שלו יהיו עיניים שמחות, כדי שהוא יידע שהוא עושה עבודה טובה. זה מה שאנחנו רוצים – אישה שמחה כדי להרגיש שאנחנו בסדר. אבל הן מרגישות פגומות אם הן לא מבשלות. את אמא מעולה, את מטפלת בילד, אז מה? זה לא משנה את הרגע הזה של האשמה, כשמגיעה ארוחת צהריים ופותחים את השקית של המאמאעוף. אמרתי את זה לכל מי שהיא אמא שם: אהבה נותנים באהבה, לא באוכל. אוכל זה אוכל. יש את מעתירי האהבה באמצעות האוכל. אתה רואה את זה ב'אח הגדול', תוכנית שאני אוהב מאוד, איך מהר מאוד יש את מי שתופס את המקום במטבח – אני מכין את האוכל, אני מבשל. אלה טרוריסטים".
זה אמצעי שליטה?
"בטח, פאסיב-אגרסיב הכי משוגע שיש. אמא שלי מביאה לי ריבה, בצירוף ה'וואי וואי אתה לא יודע איזה סיפור היה לי להכין את הריבה', וטראח, יש לי עכשיו סיפור בראש שהיא השקיעה בי שעות, בזמן שאני לא חשבתי אפילו להרים טלפון. איזה חרא ילד אני, וקיבלתי את זה בצנצנת ריבה. ואז אני הולך לבשל ריבה בריאליטי, ואני קולט שזה עשר דקות. זה לא כזה ביג דיל, האמת. העמדה הזו מאפשרת להאכיל במקום להגיד אני אוהב אותך ולראות את האחר באמת. במקום לראות את זה שכואב לו, והוא מביע את הכאב הזה וצריך עכשיו חיבוק, הם מאכילים בכוח".
שריג מדגיש כל הזמן שהוא בכלל אנטי אוכל. "החוויה המשפחתית הישראלית שלי, כמו של כולנו, היא ארוחה משפחתית, וכשהפה לועס אי אפשר לדבר. אני נפגש עם המשפחה שלי פעם בחודש אצל אמא שלי, ואני חוזר להיות רן בן החמש, וכל אחד חוזר למקום שלו, ויש בעתה גדולה, מלא דברים קורים ולא מדברים על כלום. במקום זה – 'מממ מי עשה את הלשון? איזה טעימה הלשון! רוצה עוד מוסקה? מה קורה עם החצילים?' בזה זה נגמר. גם בלוויות ובאירועים. זו סתימת פיות וזה מבעית אותי. גם בכתיבה, אני לא גוגול שהיה נכנס לצומות, אבל אם אני באמת נכנס לכתיבה לא תראה אותי אוכל".
באופן כללי אתה לא נראה כמו בנאדם שאוכל הרבה.
"מאוד השמנתי בריאליטי, אני האנורקס הראשון בתוכנית בישול".
יש לך הפרעת אכילה?
"לכולם יש הפרעת אכילה. על זה אני מדבר. אנחנו בעולם עם הפרעת אכילה. אם אתה אנורקס או אם אתה יושב מול סצינת הפרידה בהארי פגש את סאלי עם האגן דאז ואוכל, בשני המקרים אתה בהפרעת אכילה. אני נכנס לתוכנית בישול ואומר 'נשבר הזין מהעיסוק באוכל'. ככל שיש יותר רעבים יש יותר תוכניות אוכל בפריים טיים. ככל שיש פחות כסף לציבור - יש יותר תוכניות כלכליות. ואני חלק מהדבר הזה. לכן החוויה שלי היתה אנשים, פחות האוכל, התעניינתי בחבריי ומה מפעיל אותם ומי הם הרבה יותר מאיך מכינים מנה".
"מיליון צופים זה ממכר"
המפגש של שריג עם אנשים ומה שמפעיל אותם נבוע לטענתו מהיותו כותב. "כשאתה פוגש אותי, אתה עושה איתי הסכם שאני יכול לקחת משהו לדמות הבאה שלי. אני לא משלה את עצמי שיש פה משהו אלטרואיסטי". שריג צריך חומר לדמות הבאה. הוא כותב עכשיו סדרה חדשה, שמבוססת על החיים שלו כגבר גרוש פעמיים, ומתארת, לדבריו, "את החיה הזו, הפתטית, המובסת, שעדיין מאמינה באהבה", כלומר - הגבר.
"הסדרה החדשה שלי מתחילה בזה שהגיבור הולך עם שתי הילדות שלו, הילדות מבקשות ארטיק, וילדה אחת אומרת 'אבל אמא שלי לא מרשה לי ארטיק עם חומר משמר. והילדה השנייה אומרת 'אבל אמא שלי כן', ואתה מבין שיש להן אמהות שונות. והוא אומר – 'את לא עם אמא ואת לא עם אמא. את עם אבא ואבא קובע ואני קונה לשתיכן ארטיק דרדסים'. ואז הוא בא להוציא כסף ושם את הילדה על הכספומט, כדי שתלחץ על הכפתורים, והילדה שכבר יודעת לקרוא קוראת את ההודעה – 'אין באפשרותך לבצע משיכה'. אז זה הסיפור של הזמן הזה. בסדרה הזו מדי פעם קצת צריך שיסתמו לי את הפה, כי אין לי את המיינסטרים של אדיר לצדי".
ב"רמזור" היית הגז והוא הברקס?
"תלוי. הוא היה הגז במלא דברים שאני הייתי הברקס שלהם. יש משחק נורא אהוב על ידי צופי 'רמזור' לנחש איזו עלילה אני המצאתי ואיזו אדיר. הסדרה החדשה תהיה עם הטון הקומי שיותר אהוב עליי. אני אוהב נורא שאתה יושב ורואה קומדיה ואתה אומר 'לא, לא, בבקשה אל תעשה את זה', רואה תאונה הולכת לקרות והיא קורית".
אני נורא חושש להיות מובך. יש לי את הקטע הזה שאני רואה משהו כזה ואני פתאום חייב לקום למקרר לחפש משהו לשתות.
"זה הדבר הכי גרוע בכתיבה קומית. זה המחבל המתאבד. אסור להביך את הצופה. אלה הרגעים שבהם אתה נזכר שאתה רואה טלוויזיה. האצטקים דיברו על היכולת שלנו לשכוח את המוות, כי אם זה היה בחיים שלנו כל שנייה היינו מתאבדים. טלוויזיה עשויה מזה שאסור לך לזכור שאתה צופה בטלוויזיה, כי ברגע שאתה נזכר שאתה יושב בסלון והנה השולחן, יצאת מהחוויה. יש לי תחושה שהרגעים ב'רמזור' שבהם לא קמת למקרר מבוססים על החיים שלי".
שריג אמנם מוכר מ"רמזור" עתירת הרייטינג ומ"מחוברים", אבל לפני כן הוא עשה כל מיני דברים אחרים, הרבה יותר רדיקליים: כתב ספר, הגיש תוכנית ברדיו תל אביב וכתב תסריטים לתוכניות שוליים בערוצים נידחים יותר או פחות. "התפרסמתי כאחרונת מלכות היופי. יום אחד אף אחד לא ידע מי אני, יום למחרת כולם ידעו מי אני".
עברת ממקום יותר אלטרנטיבי ללב המיינסטרים.
"אם היית שואל אותי כשהייתי ילד מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, הייתי אומר סופר. יש לי צורך עז שיקשיבו לי, תגיד אגו, אולי זה הצד המכוער שלי. שיקשיבו, פחות שיראו אותי. ואז אתה כותב ספר, או עושה תוכנית רדיו או סדרה לערוץ 8, וכל מיני דברים, ומגיע לקהל ויש לך תחושה שרואים את זה, אבל מכרת 4,000 עותקים מהספר. כשמגיע כוחו של הפריים טיים ואתה חווה את הדבר הזה. אני כותב את העלילות שהן הכי שלי, ורואים את זה מיליון איש, זה ממכר".
הריאליטי הזה הוא ניסיון להישאר במיליון איש אחרי "רמזור"?
"לא. להיפך, הרצון שלי בכתיבה עכשיו הוא לברוח מ'רמזור', למרות שכולם מבקשים ממני את הרמזור הבא. לא רואה את מה שאני כותב עכשיו מתאים לפריים טיים. וברור שצריך להגיד שבלי 'רמזור' לא היה 'מחוברים' ואני אסיר תודה ובר מזל וחיי השתנו".
גם מקצועית.
"קוטלר ורואה החשבון שלי הראו לי איך הרווחתי לפני 'מחוברים' יותר. הבנות שלי יודעות כמעט בכל מסעדה בתל אביב איזו מנה הם רוצות. הן יודעות ברמת הספציפיקציה של הקונסומה של הבראסרי, סושי רק מאונמי. אנחנו הכי קלישאה תל אביבית. קצת נמאס לנו מזה. נמאס לי לפנות כל בוקר את השקיות של הטייק אוויי. אז אני אלך לבשל בבית".
הפרק הראשון של "הצילו! אני לא יודע לבשל" ישודר במוצ"ש ב-21:00 בערוץ 2