רוקד עם אלוהים: החיבור בין מחול ליהדות

יקיר, גיבור הדרמה החדשה בכיכובו של עוז זהבי "חיים אחרים", נקרע בין שני עולמות. הוא גדל בבית דתי ולמד בישיבה ציונית דתית. אחרי שנפצע בצבא הוא עובר ריפוי בתנועה, שבמהלכו הוא נחשף לעולם המחול ומגלה את תשוקתו לתחום. הסתירה בין הדת לבין אהבת הריקוד פוערת סדקים בעולם האמונה שלו, ומובילה אותו לתהליך של חזרה בשאלה. על פניו, הקונפליקט שבין העולמות נראה מתבקש, כי איך ישכנו זו לצד זו פיזיות מתפרצת ודתיות אדוקה המגבילה את הביטוי הגופני בגדרות של צניעות? אבל יש מי שטוען שהמשוואה הפשטנית "דוסים+מחול=גוועלד+אין מצב" היא ממש לא אקסיומה, אלא סוג של אי הבנה מצער.

בוא פעם לסדנא, עוז | צילום: תומר אפלבאום

בסטודיו הירושלמי של בית הספר למחול "כל עצמותי תאמרנה" שולחים גברים חובשי כיפות את אבריהם לכל עבר. חלק מהמתנועעים אפילו עטורי זקן ופאות, אם זה מוסיף לאקזוטיות של התמונה שאתם מציירים בעיני רוחכם. הפרויקט החל את דרכו לפני כעשר שנים, במטרה לנסח שפת מחול חדשה, כזו המחברת בין גוף ותנועה לרוח בכלל ולרוח היהודית בפרט.

"מי שכתב את התסריט של הסדרה לא עשה כנראה מחקר יסודי", אומר בחיוך מקים בית הספר, הכוריאוגרף והרקדן רונן יצחקי, לאחר שצפה בהקרנת הבכורה החגיגית של "חיים אחרים". "על פי התוכנית, בחור דתי שרוצה לרקוד מוכרח ללכת להתמסר למסגרות 'לא כשרות'. אבל אנחנו בבית הספר ייצרנו אלטרנטיבה לאדם הדתי.

"אמנם, פעם בחורים דתיים היו מצויים בבעיה. בחורות דתיות עוד יכולות ללכת ללמוד מחול במכללה, לעשות בזה תואר. אבל בחורים דתיים? איפה הם יכלו לרקוד?! בפרק שראיתי של הסדרה מישהי שואלת את הגיבור אם הוא רקד פעם והוא עונה לה – רקדתי קצת בחתונות. זה משעשע, אבל זאת האמת".

קחו לדוגמא את קריאת שמע

"למה יהודי מתנדנד בתפילה?" | צילום: ידידיה מנדלבאום

אבל המטרה המרכזית ב"כל עצמותי תאמרנה" היא לא לספק מסגרת כשרה וצנועה למחול. יצחקי ממהר להבהיר: "אנחנו מנסים לחבר את העולם האמוני ואת עולם המחול העכשווי. יש התנגשויות, יש בעיות, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים כדי שאנשי תורה שהעולם הדתי מנוסח אצלם היטב – יוכלו לעסוק במחול עכשווי כחלק מעולמם הדתי. לא בנפרד, לא במקביל, וגם לא בנוסף".

איזה חיבור יש בין תנועה לתורה?
"כתוב על קריאת שמע 'בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך'. למה יש פעולה של גוף? למה יהודי מניח תפילין על הגוף, למה יהודי מתנדנד בתפילה? אני לא אומר שזה מחול, אבל זו תודעת גוף. היהדות היא לא וירטואלית. אין תפילין וירטואליים. בשביל להניח תפילין צריך עור. אנחנו צריכים לאכול. כלומר הגוף צריך להיות חלק מהעולם האמוני. אם אני מנותק מהגוף – אני מנותק מ'כל עצמותי תאמרנה'".

הגלות השניאה עלינו את הגוף

אז אם אכן החיבור כל כך מתבקש, מנין בכל זאת נובע הנתק המוכר בין הגוף לעולם הרוחני? הרי הסתירה לכאורה בין דת לבין מחול לא הומצאה על ידי תסריטאי "חיים אחרים". היא לא פרי דמיונם של מוחות חילונים בלבד. יש להניח שבזרמים מסוימים בתוך היהדות האורתודוקסית, יימצאו מי שירימו גבה על החיבור ההדוק בין השניים שמנסים יצחקי והרקדנים שלו לקיים. ליצחקי יש הסבר מעניין.

"עם ישראל היה בגלות ארוכה באירופה יותר מדי זמן. בגלות התפתחה דחייה ורתיעה מהגוף. הגוף היה מוקצה. יהודים דתיים סלדו מהגוף. למה? כי העיסוק בגוף סימל את תרבות יוון, והיה צריך להתרחק ממנה. באירופה התנכרנו לגוף כמו אפלטון שגינה את הגוף וכמו הכנסייה הנוצרית שבה יש לך שתי ברירות - או שאתה קתולי מאמין ששונא את הגוף או שאתה הולל שהכל אצלך הוא הנאות הגוף והחומר.

"בארץ ישראל יש אופציה חדשה שמכניסה את הגוף לתוך המשוואה. זה לא אנחנו המצאנו את זה", הוא ממהר להבהיר, "כתוב שלעתיד לבוא 'עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא ישב בגן עדן...'. אנחנו כבר לא בגלות, אז למה לשמור את הגוף בגלות?"

דווקא מתוך החומר אפשר לדלות עוצמות

"הבנתי שהגוף הוא שער בסיסי לעבודת ה'" | צילום: תומר אפלבאום

חנניה שוורץ, בן 29, הוא תלמיד המחזור הראשון של בית הספר שמתחיל בימים אלה את שנת הלימודים הרביעית שלו. במובנים מסוימים שוורץ הוא תוצר של אותה תפיסה ישראלית ו"לא גלותית" עליה מדבר המורה שלו, יצחקי. "מבחינה מחשבתית הקרקע לעיסוק שלי במחול הייתה מוכנה. יש בימינו הרבה עיסוק בתפיסה לפיה דווקא מתוך החומר אפשר לדלות עוצמות גדולות. הדחף שמניע אותי נורא פשוט – להביא נוכחות דתית עד לרובד הפיזי שלי".

לפני שש שנים התחיל להתנסות בסדנאות תנועה. "ראיתי שיש הרבה אנרגיות בנוכחות ובראשוניות של הגוף. הבנתי שהגוף הוא שער בסיסי לעבודת ה'".

במקביל ללימודיו, שוורץ מעביר סדנאות מחול בישיבות תיכוניות. בעקבות המפגש עם התלמידים הצעירים, הוא לא מתכחש לקונפליקטים שעולים מעיסוק במחול עם כיפה על הראש. "העבודה עם הגוף עלולה להיות מאד תאוותנית, להתחבר לצדדים הנמוכים והגסים של הנפש. לכן ברור לי למה יש חשש", הוא מסביר. "מחול ותנועה של גוף זה מקום שלא עסקו בו הרבה זמן בשפה דתית. החיבור הוא לא תמיד פשוט".

בפועל, מסביר חנניה, מתרכזים התלמידים בלימוד תנועה. "אם החיפוש מצטרף למחול בצורה טבעית – יופי, אבל אין לנו עניין לדחוף טקסטים דתיים למחול. אנחנו רוצים שהקב"ה יתגלה בריקוד בטבעיות".

אם רק היית שומע על זה מראש

בחודש הבא יקיימו חברי "כל עצמותי תאמרנה" בשיתוף עם אגודת הכוריאוגרפים את פסטיבל המחול היהודי העכשווי הראשון מסוגו בארץ. בין שלל הופעות המחול שילוו את הפסטיבל, יציגו גם ארבעה מבוגרי בית הספר, ושוורץ ביניהם, קטעי מחול פרי רגליהם, ידיהם וליבם. מבחינת חברי הקבוצה, מדובר בחשיפה של רעיון המחול המודרני היהודי לציבור הרחב. מי יודע, אולי אם יקיר/עוז זהבי היה מבקר בפסטיבל ופוגש את רונן וחנניה, התסריט של "חיים אחרים" היה משתנה והגיבור היה רוקד כל הדרך חזרה לבית המדרש?

>> הסדרה "חיים אחרים" עולה הערב
>> לצפייה בפרק הראשון של "חיים אחרים"