אנה ארונוב משתפת: "אמא שלי צעקה עליי בתוכנית האחרונה"

אחרי שעברו דרך ארוכה של חזרות, הדחות, ציונים ודרמה על הרחבה, הגמר של "רוקדים עם כוכבים", מעבר לפינה (מתחילים, מחר אחרי החדשות בקשת 12). השופטת אנה ארונוב מתכוננת לערב הגדול. בריאיון ל"גלית ואילנית", היא סיפרה על רגע משעשע שקרה לה עם אמה במהלך אחד השידורים, ההחלטה לחזור לרקוד, הרמה הגבוהה של המתמודדים, וגם – מה היה לה להגיד על סערת הפוסט הגזעני עליו הגיבה השבוע.

במהלך העונה הצבעות הקהל לא תמיד עלו בקנה אחד עם ציוני השופטים, דבר שלא תמיד התקבל בהבנה אצל חלקם. "בהתחלה הקהל מאוד מתחבר לאנשים שהם", סיפרה ארונוב והוסיפה: "מצלמים אותם בסטודיו שהם מספרים על עצמם, כל אחד נפתח מאוד במהלך העונה וגם היה את אתגר הסיפור האישי".

"במהלך העונה אנשים מתחילים להעריך את הדרך שהם עוברים, וכולם הופכים להיות שופטים של ריקודים סלוניים", המשיכה השופטת ושיתפה ברגע מצחיק שקרה דווקא עם האישה הכי קרובה אליה: "אמא שלי צעקה עליי בתוכנית האחרונה. היא שלחה לי הודעה קולית, 'אבל למה נתת לו ככה, למה את לא נותנת לו ככה?'. אנשים מעורבים וזה שהקהל הופך להיות חלק מהתוצאות מדהים בעיניי. אני חושבת שבסוף זה מכלול של הדרך שהם עברו, התוצאה ברמת הריקוד ואיזו אישיות הם הביאו למסך".

האם אתם התרככתם או שהרמה ממש גבוהה העונה?
"חיים אמר לי באחד השלבים, 'כבר שולפים עשיריות? זה לא מוקדם מדי?', אז אני אומרת, אם זה טוב, ואנחנו יודעים איך הם התחילו או מה הייתה הרמה בעונות הקודמות, אז בא לי לפרגן להם על העבודה, על הכישרון, על היכולת שלהם, ולמה לא בעצם?".

את שופטת את הגמר כמו פרק רגיל?
"זו שאלה קשה, מה שבטוח, אני מאוד אוהבת לפרגן בגמר. הם עברו את הדרך הסופר מאתגרת הזאת, מגיע להם מראש עשר, מבחינתי. אני אומרת גם אם אני אתן להם שמונה ואעיר על המסגרת, הם יקומו בבוקר, ולא יחזרו לסטודיו. יש גם משהו נחמד בלשחרר את הדבר הזה לקהל, אני מרגישה שזה כבר לא שלנו, אנחנו באים ליהנות בגמר. אם היו שם בעיות קריטיות, אולי אני אוריד נקודה. אבל מראש בא לי נורא להתפוצץ ולפרגן ולהרים להם".

יש הבדל בין מי שעבר דרך לבין אלה שכבר בתוכנית הראשונה מסמנים אותם?
"אני חושבת שכל הגמר הזה באמת למדו לרקוד. אמיר אולי הגיע עם איכויות של כוכב, אבל הוא לא הגיע רקדן. בר התחיל מאוד בינוני, נועה התחילה בינוני, שירי, גם לקח לה זמן להיפתח. כולם עברו פה דרך אמיתית שנקראת 'רוקדים עם כוכבים', הם למדו לרקוד, והם השקיעו המון בתוך הדבר הזה".

אדיר מור עשה בתוכנית בוקר, משאל רחוב, ואנשים אמרו שסנה צריכה לזכות. היא הפכה לכוכבת.
"זה נכון, ואני כל כך אוהבת את זה, אני מרגישה שהעבודה המאוד מאוד קשה ואת כל הדרך, הרקדנים מעבירים אותם. אני כל כך שמחה שהם הופכים להיות כוכבים בעצמם".

"זה שאני מצליחה עדיין לרקוד על הבמה בגיל 44, זה נושא נפרד"

ארונוב שמשתתפת בימים אלה במופע הריקודים "VIVO" של השופט חיים פרשטיין: "זה מדהים. יש משהו בריקודים סלוניים שהוא מאוד נישתי ובזכות 'רוקדים עם כוכבים', זה קיבל קהל הרבה יותר רחב. בעצם זה שאנחנו מצליחים להביא לבמות ריקודים סלוניים נטו, ואנחנו מקבלים תגובות טובות זה מטורף. גם זה שאני מצליחה עדיין לרקוד על הבמה בגיל 44, זה נושא נפרד. דיברתי עם חיים ואמרתי לו: 'תקשיב, זה ילדות בנות 19, 20'".

היית בלחץ?
"זה הלחיץ אותי מאוד. אני לא הייתי בטוחה שזה המהלך הנכון. כי זה כבר לא אותו גוף, אני לא בתחרויות יותר ואני לא נמצאת בסטודיו מהבוקר עד הלילה כמו שהייתי פעם. יש בי מלא מודעות ואז נכנסנו לחזרות ובפעם הראשונה שעלינו על הבמה של בית האופרה, יצאתי ואמרתי לו, 'תודה שלא ויתרת עליי'. פתאום הרגשתי שוב בת ה-24 עם הפרפרים האלה והטירוף הזה של הקהל. זה משהו שאין לי יותר בחיים ופתאום זה חזר אליי בגיל שלא דמיינתי. אני ממש מחכה לרגעים האלה, זה כל כך כיף".

הגבת השבוע לפוסט של מישהי שאמרה ש'קשה לה לשמוע רוסית, קשה לה לשמוע אמהרית'.
"הרגשתי שאפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים, להגיד שזה פליטת פה או שזה היה בהומור. בעיניי זאת גזענות לשמה, ככה היא נשמעת. שפה היא לא רק צליל, שפה זה הרבה מעבר. זאת תרבות, המשפחה, הבית, וכשמישהי מבטלת אותך רק על סמך זה שלא נעים לה לשמוע את השפה, זה אומר משהו על הבן אדם. זה לא היה רק רוסית היא אמרה אותו דבר גם על אמהרית, כלומר לא היה לה איזה טאקל עם רוסי או רוסייה ואז היא התחילה לשנוא את כל העדה. היה שם משהו, שבעיניי הוא לא ראוי לשידור. אחרי שהפכתי לאמא לילד מקסים, אני כל הזמן חושבת מה התפקיד שלי בתור ימא בחינוך שלו. כשאני רואה מישהו על כיסא גלגלים, תמיד אעצור ואסביר לו שיש אנשים עם נכות מסוימת וכמה שווה לעזור להם. שיש אנשים שעלו אתמול לארץ ואולי אין להם את השפה וכמה הרבה יותר קשה לילד הזה להתאקלם. בא לי לתת לו כלים להיות זה שעוזר לחלשים. השיח הזה גורם לדבר הפוך לחלוטין, נער שמסתובב בטיקטוק ורואה את זה יכול להגיע לכיתה מחר יגיע אליו עולה חדש, וזה מה שיזמזם לו בראש. בעיניי זה טאבו, אסור לנו לדבר ככה. אנחנו 30 שנה אחרי העלייה הגדולה, הרגשתי שאנחנו כבר לא צריכים להוכיח שום דבר. זה מחזיר הרבה מאוד. בסוף ברגע שאתה מהגר, לנצח תהיה שם איזושהי שריטה, או חוסר ביטחון או איזה משהו שחווית שכל דבר יכול להחזיר אותך לשם".