זהו, אחרי שנתיים של עבודה, השבוע מוקרן הפרק האחרון בסדרה, אולי החשוב מכולם: המניעה.
בחודש האחרון חשפנו בפניכם את כל התחלואים של המחלה הזו, את התרמית הפיננסית, את הבדיקות שמסתירים מכם ואת עצמנו כפציינטים בלתי אחראים שלא ממהרים להיבדק ולשמור על עצמנו.
הפרק השלישי מוקדש כולו למניעה, כלומר איך אפשר, על ידי שינוי אורח החיים, להקטין את הסיכונים לחלות במחלה. גם הפעם ניסינו את זה קודם על עצמנו. הדבר הראשון שהובהר לנו על ידי כל מומחה קטן כגדול הוא שהחברה המערבית, כלומר אנחנו, כלומר אתם - הפכה את גוף האדם לפח זבל שלתוכו אנחנו זורקים הכל מכל וכל - ללא הבדל דת, גזע ומין.
מתברר שמדובר בטעות גדולה. הגוף שלנו הוא נחמד, סבלני וסובלני - עד גבול מסוים. הגבול עובר בערך בכל מה שמנסים למכור לנו בפרסומות בטלוויזיה.
כל האוכל המשומר, כל האוכל המוכן, כל האוכל השמן ובעיקר זה שמלא בשומן טראנס - הוא סוג של אסון. בצעדים חוששים ובפחד גלוי, ניגשנו למקרר וביצענו בו את מצוות ה"תשליך": פשוט זרקנו חצי מקרר לפח ונשבענו לא להכניס יותר את כל המוצרים המפתים האלה.
יש עוד עניין: לפעמים כשרופאים רוצים לאתר גילוי סרטני, הם נעזרים בסוכר כי הסרטן, מתברר, מאוד מחבב את המוצר הזה. כל השתייה הקלה עמוסת הסוכרים הושלכה גם היא כחפץ שאין לה הופכין. עכשיו, שלא נטעה - זה לא שאני לא מספק מדי פעם לילדיי איזה שניצל מוכן כשהם נורא רעבים אבל המינון ירד דראסטית ואני פשוט מנסה להיזהר יותר.
כל זה לא מספיק. יש שינוי משמעותי שאנחנו צריכים לעשות בחיים שלנו והוא קשור ללחץ הנפשי שבו אנחנו מצויים לא מעט. המשמעות היא לא להתעצבן כשאנחנו תקועים בפקק כי במילא זה לא יעזור, לא להילחץ כשליברמן מאיים על איראן - גם זה לא יעזור, ולא להתכווץ כשזורקים לך חזיז הביתה. גם זה לא יעזור, כי במילא המשטרה תקבע שמדובר במעשה קונדס. נורא חשוב להישאר רגועים וזה נורא קשה במידל איסט אבל המומחה הצרפתי שאיתו אנחנו נפגשים במהלך הפרק - איש שהחלים מסרטן במוח - מוכיח לנו באופן ברור לגמרי כמה זה עוזר לחיות ברגוע כדי לחיות בכלל.
יש גם איזה עניין עם אלכוהול. זה לא נורא טוב, מתברר. בעניין הזה, אני ויתרתי על וודקה, אבל אני ממשיך לשתות יין אדום כמעט כל יום. ואם בכל זאת יבוא הסרטן, הוא ימצא אותי במצב רוח נעים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
