התחלה חדשה: "אחרי כל מה שעברתי, פתאום אדל הייתה איתי בידיים"

נסיה אליהו הציגה על המסך של "בייבי בום" את אחד מבין הסיפורים העוצמתיים והמרגשים ביותר של העונה. מי שאיבדה את שמיעתה כתוצאה מסיבוך רפואי בילדות, הגיעה לבית החולים "ליס" שבאיכילוב בהיריון מתקדם, אחרי שבהיריון הקודם היא ובן זוגה עברו לידה שקטה ומטלטלת. החשש הגדול מהטראומה שעברה וחוסר היכולת לתקשר עם הצוות בצורה המיטבית, העמידו אותה מול סיטואציה בלתי אפשרית עם המון קושי ומורכבות. בסופו של דבר, נסיה יחד עם בן זוגה לשעבר בן, והדולה אפרת שתרגמה לה ותמכה בה, הביאה לעולם את בתה אדל, והצליחה לרגש את צוות חדר הלידה והצופים עד דמעות.

בריאיון מיוחד שעשינו עם נסיה יחד עם המתורגמנית אפרת נגר יהודה, היא שיתפה איך היא לראות את הלידה לראשונה במסך ואיך היו הימים הראשונים עם אדל: "בזמן הלידה הייתי מאוד רגועה ומרוכזת בעצמי. למרות כל המצלמות מסביב לא הייתה לי תחושה שזה מפריע לי, אלא תחושה של נוחות. לא הרגשתי שהמצלמות חודרות לי לפרטיות, הייתי עם דולה אפרת שהיא מדהימה, היא עזרה לי ועודדה אותי, המצלמות לא הפריעו לי בכלל. ידעתי מי אני ושאני אישה חזקה, שאם יכאב לי אני עדיין אצליח מאוד להתמודד. לא פחדתי שאני אאבד שליטה או שאבכה, או אתפרץ או אהיה במשבר. ידעתי שבמהלך לידה טבעית גם אם זה יכאב, אני תמיד אשאר רגועה ומרוכזת בעצמי. היום אני רואה את הלידה וזה מרגש אותי מאוד, אני יכולה לראות את הרגע הזה שהוא משמעותי מאוד בחיים שלי ולשמור את זה כמזכרת לכל החיים, זו חוויה שלא תחזור על עצמה".

נסיה ממשיכה ומשתפת באומץ על החוויה הקשה שעברה לפני ההיריון עם בתה: "לפני שאדל נולדה עברתי לידה שקטה, זו הייתה תקופה מאוד עצובה וכואבת בחיי. בגלל זה הלידה הזו הייתה בשבילי 'וואו', זה נתן לי תחושה של שמחה, עוצמה והתחלה חדשה. באותה תקופה לא ידעתי אם אהיה לבד כל החיים או אביא עוד ילדים, אבל לא ויתרתי לעצמי והמשכתי להאמין. היום יש לי את אדל, היא נותנת לי המון אור בחיים שלי. כשאני מסתכלת עליה אני מבינה כמה כוח פנימי יש בי, כמה עברתי כדי להגיע בדיוק לרגע הזה. אני רוצה שכל מי שרואה אותי, תקבל ממני כוח ותדע שגם אחרי כאב מאוד גדול אפשר להמשיך ולהאמין בעצמך. לבנות מחדש את החיים".

רואים לאורך הפרק שהיית ממש במצוקה וניסית להישאר בשליטה. איך התגברת בזמן אמת על המצוקה הזאת?
"כמובן שלידה טבעית זה דבר כואב, אבל לדעתי זו לא מצוקה. מבחוץ אולי כשמסתכלים על האישה רואים שהיא כאובה וקשה לה, אבל אני עצמי הרגשתי שאני בשליטה ושלמה עם עצמי. ידעתי שרציתי לחוות לידה טבעית ושיש לי כוח פנימי, זה מה שעזר לי להמשיך ולהתאפק. זו הדרך שלי כל החיים התמודדות, זה לא היה משהו ששבר אותי, רק נותן לי עוד כוחות.

הבחירה להישאר בהורות משותפת אחרי שהייתם זוג היא לא קלה, בטח אחרי הטראומה הקשה שעברתם ביחד. איך את ובן קיבלתם את ההחלטה הזאת?
"אני באופן אישי תמיד רציתי שנצליח להיות הורים ביחד. אפילו רציתי שאדל תגדל עם אח או אחות, אבל לצערי זה לא הצליח בדיוק כמו שקיוויתי. למרות זאת, אני שמחה שהצלחנו להישאר חברים טובים ולשמור על קשר טוב בשביל אדל. הכי חשוב לי שהיא תגדל עם אהבה ועם תחושה ששנינו שם בשבילה. עד היום אני מודה לו מכל הלב על המתנה הכי גדולה שהוא נתן לי בחיים, זו אדל המתוקה".

אמרת בפרק משפט מאוד מרגש, שהחלום שלך הוא לשמוע בכי של תינוק. איזה עוד חלומות היית רוצה להגשים עם אדל?
"כמובן שהחלום שלי היה לשמוע את הבכי של התינוקת שלי, אבל היום אני מבינה שלא חייב לשמוע. אני יכולה להרגיש את אדל דרך הגוף שלי וגם לראות אותה בעיניים, הפנים, החיוך, הרגשות שלה והקשר שיש בינינו. בשבילי זה דבר חזק אפילו יותר מלשמוע. עוד חלום גדול שיש לי הוא בית קבוע, בשבילי ובשביל אדל. אני אומרת את המילה בית, כי בשבילי זה לא רק לגור, במשך כל החיים אף פעם לא היה לי בית קבוע. היו לי תקופות שאפילו הייתי אבודה וסוג של דרת רחוב שעוברת בין בתים. לא תמיד ידעתי איפה אני אהיה, אם יהיה לי מקום או איפה אני אהיה מחר. לכן ההגדרה של המילה בית היא מאוד מרגשת וחשובה עבורי, אני רוצה לתת לאדל מקום בו היא תוכל לגדול ולהרגיש בית כמו שצריך".

בתור ילדה ששומעת, נסיה מתרגשת להראות לאדל את הפרק שלה כדי שתוכל להסביר לה את הסיפור שלה בשתי שפות: "אני רוצה שהיא תגדל ואני אראה לה, אספר לה את כל מה שהיה בלידה שלה. חשוב לי שהיא תדע ותראה כמה אני חיכיתי לה, כמה אהבה הייתה לי אליה מהרגע הראשון. בנוסף, לצפות בפרק זה דבר מאוד חשוב, שיהיה לה בעצם שתי קולות. אני אמא חירשת ואסמן לה בשפת הסימנים, אבא שלה שומע והוא יספר לה בדיבור. היא תוכל לקבל את שתינו וגם שתי שפות, יהיה לה רווח כפול".

תארי לי קצת איך נראו הימים שאחרי הלידה. איך הרגשת אחרי החוויה המכוננת שעברת?
"בימים האלו שאחרי הלידה, הם היו מאוד מרגשים. אחרי כל מה שעברתי, פתאום אדל הייתה איתי בידיים והרגשתי שכל הכאב והקושי היו שווים בשביל להחזיק אותה. כמה ימים אחרי הייתי כמובן מאוד עייפה, אבל מלאת אהבה והתרגשות. הסתכלתי עליה ולא האמנתי שהיא באמת שלי. רציתי רק להחזיק אותה בידיים והרגשתי הרבה יותר קרובה אליה. לא הכל היה קל, במשך כל השנים היה לי כאב מאוד גדול, החלום להיות אמא התחלף בלידה שקטה וחזרתי הביתה בידיים ריקות. החוויה של לחזור הביתה עם אדל, פתאום הרגשתי שונה ושנולדתי מחדש ביחד איתה. זו הייתה התקופה בחיי שהרגשתי שינוי, הפכתי להיות אמא שלה. עד היום כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה כמה הדרך הייתה קשה וכמה עברתי כדי להגיע עד המתנה הזו".

איזה תכונות שלך את רואה באדל?
"אני רואה בה הרבה מתכונות האופי שמזכירות לי את עצמי. היא מאוד סקרנית, רגישה, עצמאית, יש לה אופי חזק והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לא מוותרת בקלות ואני גם רואה בה את הרגישות שלי, האהבה שלי, האהבה לאנשים, היא מאוד אוהבת לשחק עם ילדים וכל הזמן לנסות ולחקות דברים חדשים".

תספרי עליה קצת. איזו מין ילדה היא?
"הכי מרגש אותי זה שהיא יודעת שיש לה אמא חירשת. היא משתתפת איתי בתקשורת דרך שפת הסימנים, כמו כשהיא קוראת לי או מראה לי שמשהו יפה. אני מאוד מקווה שבעתיד היא תסמן בעתיד את השפה של אמא".

מה היית אומרת לזוגות אחרים שמוצאים את עצמם במצב שהייתם בו? איך מתמודדים עם זה?
"קודם כל לא לאבד את הכבוד אחד לשנייה. גם אם הזוגיות נגמרה, אני יודעת מהניסיון שלי שזו תקופה מאוד קשה עם הרבה כאב, בלבול וכעס. לא צריך להתעלם מזה או לטאטא, מותר לכאוב ולתת לעצמכם זמן, אבל אם יש ילד צריך לזכור שהוא לא אשם בגלל מה שקרה בין ההורים. הילד הזה צריך להרגיש ששני ההורים אוהבים אותו ושניהם שם בשבילו, גם אם אנחנו לא הצלחנו להישאר בזוגיות, עדיין אפשר לבחור להיות הורים טובים ולשמור על קשר מכבד. בתקופה שעברתי את זה הייתי מאוד לבד, בלי המשפחה שיש לי היום. בזכות אדל חזרתי להיות בקשר ואני מאוד מודה למשפחה על זה שהם שוב חלק מהחיים שלי, תומכים בי ובה. בסופו של דבר, בחיים לא תמיד הכל הולך דרך התוכניות שעשינו, צריך לקבל שהדברים השתנו אבל זה ממש לא אומר שהכל נגמר. אפשר לחזור ולבנות את הקשר מחדש, גם אם זה קשה ולתת הרבה אהבה".