"אלי בתהליך הבנה, מחליט איך להתקדם עם המידע שהוא סופג"
אלי שרעבי שוחרר מהשבי לאחר 491 ימים. בשבעה באוקטובר נרצחו אשתו ושתי בנותיו - ואחיו יוסי נחטף, נהרג וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. אתמול (ש') התראיינו אשתו ובתו של יוסי וסיפרו על החזרה של אלי ועל המפגש איתו: "אמר סליחה על זה שהוא לא שמר על אבא"
בחמישי האחרון התראיין שורד השבי אלי שרעבי ב"עובדה" וסיפר לאילנה דיין על מה שעבר במשך 491 ימים שבהם הוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר נחטף מביתו בבארי, אשתו ושתי בנותיו נרצחו ואחיו יוסי נהרג בשבי וגופתו מוחזקת בידי חמאס. עדותו תיארה את המציאות הקשה של החטופים והדגישה את הצורך הגדול בשחרור אלו שעדיין בשבי.
אמש (שבת) התראיינו ב"אברי ושרקי" נירה ויובל שרעבי, אשתו ובתו של יוסי, וסיפרו על שובו של אלי למשפחה: "זאת נקודת אור משמעותית בחיים שלנו. הוא חזר יותר משודרג, זה אלי אחר לטובה חד משמעית. שנה וארבעה חודשים שהוא היה שם ומשהו השתנה בהסתכלות שלו, בשקט, בחיבור לדת. יש בו הרבה מאלי שאנחנו מכירים עם ההומור, החכמה וההבנה שלו", אמרה נירה.
ספרו על המפגש עם אלי.
יובל: "הוא אמר לנו סליחה על זה שהוא לא שמר על אבא, שמעכשיו הוא לא יעזוב אותנו. יש פה אירוניה, הוא מרגיש שזה ממלא את המקום - לנו חסר אבא ולו חסרות הבנות ואשתו. כמו שאנחנו צריכות את זה אז הוא גם צריך, מנסים להיפגש כמה שיותר".
הוא סיפר שהיה לו הרבה זמן לחשבון נפש. הוא יושב שבעה על הבשורה שקיבל?
נירה: "אלי כרגע בתהליך הבנה משלו. הוא עושה את זה לעצמו ומחליט באיזה אופן להתקדם עם כל המידע שהוא סופג וספג. זה להסתכל קדימה, הוא בחר בחיים".
שבעה באוקטובר היה עבורך סיוט מטורף. את ישנה טוב בלילה?
נירה: "אני ישנה מעט, מביאה את עצמי לאפיסת כוחות כדי להירדם. הכל חוזר כל היום, לא רק בלילה. כל דבר מזכיר את יוסי שעדיין מוחזק שם כמו עוד חטופים שעדיין שם".
בריאיון ב"עובדה" ריגש אלי כשסיפר על תחושת ההודיה: "אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה, את הבנות המדהימות במשך שנים, שלא הרגו אותי ושהצלחתי לחזור למשפחה שלי". גיסתו נירה העידה שהיא לא מרגישה כמוהו: "אני לא שם. הבנות של יוסי מרגישות שיכולה להיות טעות עד שהן יראו את אבא. אני מנסה להסביר בעדינות שנועה ארגמני ראתה ששולפים אותו מבין ההריסות ללא רוח חיים ומונח שם. שמענו את זה ישירות מנועה, זה היה הדבר האחרון ששם את הדברים במקומם. הבנות אז אמרו שאולי הוא קם אחרי שכולם הלכו, באיזשהו מקום גם אני חושבת שאולי הן צודקות".
ספרו על החיים שלכן לפני המלחמה.
נירה: "לגור בקיבוץ זה להיות משפחה אחת שלמה. כשיש את המשפחה הגרעינית, זה הופך למשהו הרבה יותר קרוב ומצומצם. אנחנו שתי משפחות מאוד קרובות, קבוצות הגיל של הבנות גם קרובות. באמצע השבוע היינו מתראים, אלי היה מגיע ואנחנו היינו באים אליהם. היינו משפחה אחת, חיים אחרים".