העמק המוזהב בסרי לנקה (צילום: האתר הרשמי)
השאירו את הגלשן לכמה ימים והעפילו אל ההרים הגבוהים. סרי לנקה | צילום: האתר הרשמי

כל הכמהים לשמש ולחופים ולגלישת גלים ינסעו בעונה זו אל היעדים הטרופיים, החמים, אלה שסוכני הנסיעות אוהבים לשווק כאקזוטיים. אחד האופנתיים שבהם בשנים האחרונות הוא סרי (שרי) לנקה. על החופים הנהדרים של האי כולם שמעו, אבל נפלאותיו של מרכז האי מוכרות פחות. אז הנה המלצה: השאירו את גלשן הגלים לכמה ימים, היפרדו לכמה ימים מהערסל התלוי בין שני עצי קוקוס (עם הבטחה לשוב בקרוב), והעפילו אל ההרים הגבוהים שבלב סרי לנקה. תגלו נופים נפלאים ועושר תרבותי גדול.

אזור העיירה מטלה (Matale), שדרכו בדרך כלל מעפילים אל מרכז האי, מוכר כגן תבלינים פורה. משני צדי הדרך עולה צמחייה מתפקעת מרוב ירק; עצי מנגו רחבי צמרת ומניפות גדולות של עלי בננה. חוות התבלינים גובלות כאן זו בזו, ובהן משתרגים זה בזה גידולים שונים וריחניים. תוך כדי שחולפים באזור לא ניתן להתעלם משלטים המזמינים לביקור בחוות שבהן פתוחים מרכזי מבקרים.

בסיור קצר ניתן להכיר את מראה עץ הקארי (ולגלות שזה לא תערובת תבלינים אלא תבלין מסוים מאוד), הקינמון שבו התפרסם האי, הקרדמון (הל) שעליו ענקיים וזרעיו זעירים וצמודי קרקע, שורשי הכורכום, הפלפל השחור, סחלב הווניל, את אגוז המוסקט הנתון במעטפת שריגי צמחי אדום כדם ועוד. מדריכי הסיורים, מיומנים ומשומנים, מוכרים ערב רב של תרופות ותכשירים "מסורתיים" נגד כאבים ונגד השמנה, למען אריכות ימים ולטובת שלום בית. גם אם לא מאמינים (בצדק) למילה מדבריהם, עדיין אפשר לקבל את הצעתם למסאז' קצר.

השן הכי קדושה

גנים בוטניים בעיר קנדי - אי המטמון (צילום: יותם יעקובסון, גלובס)
מדשאות מסוגננות ועצים שגזעי הענק שלהם נראים כרגלי פיל. הגנים הבוטניים | צילום: יותם יעקובסון, גלובס

במעלה הדרך מגיעים אל העיר קנדי (Kandy), ששימשה כבירה האחרונה של האי לפני נפילתו בידי הבריטים ב-1815. עד היום בני קנדי תופסים את עצמם מכובדים ותרבותיים מיתר בני האי. אחד מסממני הלבוש של נשות העיר הוא רצועה של קפלי בד, החובקת את החצאית בחלקה העליון.

גם מבלי להיות חובבי בוטניקה קל להתאהב בגני פראדניה (Peradeniya), שראשיתם בימים שבהם שלטו כאן המלכים, אולם תחת שלטון הבריטים גדלו והתעצמו, וכיום הם חובקים שטח של שישים הקטרים. בחלקות השונות מדשאות מסוגננות, דקלים מסוגים שונים ועצים שגזעי הענק שלהם נראים כרגלי פיל. באזור מסוים של הגנים משתכנים קבע מאות עטלפי פירות ענקיים שמעופפים מעט גם ביום. גם המקומיים מעריכים את יופיו של המקום. זוהי נקודת מפגש קבוע של זוגות אוהבים היושבים על ספסלים ומביטים זה בזה בערגה או אוזרים אומץ ומסתתרים בין קפלי שורשי התמיכה של גזע עבה.

מקדש השן - אי המטמון (צילום: יותם יעקובסון, גלובס)
המקום המקודש ביותר לרוב הסינהאלי-בודהיסטי החי באי. מקדש השן | צילום: יותם יעקובסון, גלובס
בעיבורה של העיר שוכן מקדש השן, ללא ספק המקום המקודש ביותר לרוב הסינהאלי-בודהיסטי החי באי. פעם בשנה, בעיצומו של הקיץ, נערך הפראהרה, פסטיבל השן. במהלך הפסטיבל מתקיימת תהלוכה של רקדנים, נגני תופים ומחצצרים סביב המקדש וברחובות העיר. בסך צועדים עשרות פילים מעוטרים. במוקד התהלוכה פיל מיוחד, שנבחר לתפקיד ומשמש בו כל חייו; הוא נושא על גבו העתק של השן המקורית וההמונים חולקים לו כבוד רב.
השן המקורית שמורה בחדרי-חדרים, נתונה בארון עשוי זהב טהור ועטופה שכבות רבות של משי ושל פשתן. רק פעם בכמה שנים היא מוצאת מהיכלה. הבאים למקדש חולצים את נעליהם, מהלכים באולמות, מגישים מנחות, מדליקים נרות, פוקדים את היכלו של פיל התהלוכות המנוח שפוחלץ לאחר מותו, ומתפללים מול קודש הקודשים שבו מוחזקת השן.

על-פי המסורת, שן אחת משיני הבודהא שרדה, וגם היא נחלצה רק בקושי רב מידי צורריה, המתנגדים לבודהיזם. מאמינים שבמאה הרביעית לספירה הוברחה השן ללנקה, כשהיא מוצפנת בתסרוקתה של נסיכה הודית. בלנקה קיבלו את השריד הקדוש בכבוד מלכים ושמרו עליו מכל משמר. לימים הפכה ההחזקה בו סמל ללגיטימציה שלטונית. שליטי האי בנו עבורה היכלות מפוארים.

בעקבות גלי כיבושים טמיליים שהגיעו מהודו נדדו מקדשי השן לדורותיהם דרומה, עם ערי הבירה. במאה ה-16, כשהפורטוגלים השתלטו על האי, הם פעלו נגד הדתות המקומיות. הם הצהירו שחטפו את השן והשמידו אותה, אך כוהני המקדש התעקשו שהשן שנלקחה על-ידם הייתה העתק של המקור, שהוצפן במקום מבטחים. בראשית המאה ה-17, לאחר השתלטות ההולנדים על חופי האי ונסיגת הפורטוגלים, הוקם בקנדי מקדש השן. עם כניעת העיר בפני הבריטים הפרו הכובשים את חוקי המקום. הם פרצו לקודש-הקודשים ובחנו את השן. לעדותם, הופתעו לגלות ששן הבודהא היא למעשה שן של סוס.

יש עוד הפתעות במקדש הזה, שהוא כזכור בודהיסטי. בחצר הקדמית ישנם מקדשים לארבעה אלים הינדיים, הנחשבים למגיני המקדש המרכזי. מה עושים אלים הינדיים במקדש בודהיסטי? זוהי דוגמה לסינקרטיזם (ניסיון ליישב ואפילו למזג בין אמונות שונות ולפעמים מנוגדות) המיוחד המתקיים בין הדת הבודהיסטית לדת ההינדואית בסרי לנקה. עובדה זו לא מנעה ממחתרת הנמרים הטמילים, שהם דווקא הינדים, להטמין פצצה בכניסה למקדש. בפיגוע שאירע בשנת 1998 היו קורבנות רבים בנפש. חלק מבניין הספרייה, שאכלס כתבים עתיקים ביותר, קרס.

לו הייתי רוטשילד

קנדי היא מרכז מלאכות יד רבות. העיר התפרסמה במיוחד בעבודות הבטיק המסוגננות שלה. בטיק הוא שיטת ציור על בד בעזרת שעווה. השעווה המוזלפת על הבד נצמדת לאריג ומונעת את צביעתו בעת טבילתו בצבע. ניתן לעשות את התהליך בכמה שלבים ולזכות בדוגמה שבה צבעים אחדים. לאחר הרתחת האריג והסרת השעווה ממנו מתקבל בד שעליו הדוגמה המצוירת. במרכזים שונים הפזורים ברחבי העיר רוכנות עשרות נשים על יריעות בד מתוחות ומזליפות מתוך משפכים קטנים שעווה מותכת. התוצאות המתקבלות מדהימות ביופיין. לצד מרכזי הבטיק, קנדי היא אחד המקומות הטובים ביותר באי לרכוש אבני חן.

מסופר שכבר סינבד, המלח המפורסם מסיפורי אלף לילה, גילה את סודות אבני החן של האי. באחת מהפלגותיו מצא חוף שכולו זרוע אבני חן. הוא התרגש כל-כך, עד שקרא למקום סרנדיפ (הכינוי הערבי לאי, שיבוש של המילים סרן = אבני חן ודוויפ = אי). מכאן נולדה המילה Serendipity- החדווה שבגילוי דברים במקרה.

הדרך מקנדי אל העיירה נורה אלייה (Nuwara Eliya, 1,889 מטרים) חוצה את מטעי התה המפורסמים של האי. הרכסים הולכים ומתגבהים בהדרגה, וחלק גדול מהם מכוסה שמיכה קטיפתית רכה של מטעי תה. הכביש מתפתל בין כפרים קטנים ומשקיף על נוף שלא אחת טובל חלקו בערפילים שרק מוסיפים לו הוד. בסטייה קטנטנה מהדרך אפשר לשבת במסעדה חביבה ולחזות בשצף המים של מפלי רמבודה (Ramboda) הסמוכים. לא אחת ניצבות בין השיחים קוטפות תה. בזריזות רבה הן מורטות את העלים ומשליכות אותם אל הסלים שתלויים על גביהן.

מטעי התה - אי המטמון (צילום: יותם יעקובסון, גלובס)
שמיכה קטיפתית רכה של מטעי תה | צילום: יותם יעקובסון, גלובס
כל קוטפות התה הן טמיליות במוצאן. בעקבות מגפה קשה שחיסלה את מטעי הקפה במאה ה-19 החליטו הבריטים לגדל תה. הסינהאלים לא היו מוכנים לעבוד במלאכה הקשה, ואת מקומם תפסו חיש מהרה הטמילים. באחד מעיקולי הדרך מתנוססים שלטים גדולים המבהירים שהחלקות הנרחבות משני עברי הכביש שייכות לרוטשילד. בכמה מאחוזות התה פועלים מרכזי מבקרים שבהם ניתן לראות כיצד פורקים את העלים, מחמצנים אותם, קוצצים ומייבשים. לקינוח מקבלים תה, ואפשר כמובן גם לקנות ממנו.

נורה אלייה התפתחה כעיירת קיט בריטית. בגובה שבו היא בנויה פחות מורגשים החום והלחות, ותדיר שורה בה צינה נעימה ומעורפלת. העיירה עצמה אינה יפה במיוחד. אמנם יש בה מלונות מימי הראג' הבריטי וגנים נחמדים, אך יותר מכול זוהי נקודת יציאה אל מסלולי הליכה יפים בסביבה. מעט דרומית לעיירה ניצב בצד הדרך מקדש הינדי עטור פסלים צבועים. הוא ניצב על המקום המדויק שבו, לפי המסורת, נכלאה סיטא, אשתו האהובה של ראמה, שסיפורם מגולל באפוס הרמאיאנה.

פסגת אדם

פסגת אדם - אי המטמון (צילום: יותם יעקובסון, גלובס)
כבר לפני כאלף שנה נחשב ההר הגבוה למקום מקודש. פסגת האדם | צילום: יותם יעקובסון, גלובס

נסיעה בת כשעתיים וחצי מנורה אלייה מערבה מובילה אל פסגת אדם. כשמגיעים לשם בלילה הפנסים לאורכו של השביל המעפיל אל הפסגה נראים כמו נחש אור עקלתון המטפס אל שמי הלילה. כבר לפני כאלף שנה נחשב ההר הגבוה (2,243 מטרים מעל פני הים), שצורתו כחרוט דק שמיתמר אל על, למקום מקודש.

במרומי ההר משתטחים הצליינים על טביעת "סרי פאדה" (Sri Pada) - בתרגום מסנסקריט "טביעת כף הרגל הקדושה" - שנמצאת בסלע בראש ההר. טביעת כף הרגל נתפסת על-ידי הסינגהאלים, הבודהיסטים באמונתם, כטביעת כף רגלו השמאלית של בודהא בטרם עלה למרומים. ההינדואים רואים בטביעת כף הרגל את סימנו של שיווא, בעוד הנוצרים מאמינים שזהו המקום שבו ירד אדם מגן עדן אל האדמה.

פסגת אדם 2 - אי המטמון (צילום: יותם יעקובסון, גלובס)
את הטיפוס מתחילים רוב הצליינים לעשות סביב השעה שתיים בלילה | צילום: יותם יעקובסון, גלובס
את הטיפוס ב-5,200 המדרגות (בסך-הכול שבעה קילומטרים בכל כיוון) מתחילים רוב הצליינים לעשות סביב השעה שתיים בלילה, כדי שיגיעו אל הפסגה סביב זריחה, מועד הנחשב למקודש במיוחד. הנוף הנשקף מלמעלה יפה במיוחד. השמש העולה שולחת את קרניה ומגלה טפח אחר טפח את נוף הגבעות המיוערות והאגמים שסביב ההר. הציפורים מתחילות לזמר את ניגונו של יום חדש. בימים צלולים במיוחד ניתן לראות את קולומבו (Colombo), הבירה המודרנית, השוכנת על חוף הים במרחק 65 קילומטרים בלבד מערבית להר.

מידע מעשי

הגעה: הטיסות הנוחות ביותר מישראל הן של חברת רויאל ג'ורדניאן, דרך עמאן.
מטבע מקומי: רופי סרי לנקרי (1 דולר = 114 רופי).
מקומות לינה: מחיר ממוצע ללילה במלון 4 כוכבים הוא כ-100 דולרים.
ברוב המקומות ניתן למצוא מלונות במגוון רמות - ממלונות תרמילאים ועד מלונות יוקרה.
ביגוד: בניגוד לאקלים החם והלח של החופים, במרכז האי קריר, במיוחד בלילות. יש להיערך בהתאם.
מזון: יש מגוון גדול של מסעדות. מעממיות ועד תיירותיות. האוכל המקומי חריף ועשיר בטעמים פיקנטיים. במסעדות התיירותיות והיקרות יותר גדולים הסיכויים שיכינו עבורכם במיוחד אוכל לא חריף.
עונות מתאימות לטיול: סתיו, חורף ואביב מוקדם.

>> חופשה לבנה: צימרים בחרמון