יד מצביעה על צלחת עוף
כל התיירים מתבקשים לסיים מהצלחת!
אוכל הוא כבר מזמן לא רק הדלק שאתם מכניסים לגוף כדי שיהיה לכם כוח לחרוש מוזיאונים וחנויות, במהלך חופשה בחו"ל. מספיק שתאזינו למדגם לא מייצג של שלושה חברים שחזרו לאחרונה מביקור בניכר, כדי לגלות שלצד כל סיפור על "איך גנבו אותנו במלון, יא אללה", יופיע גם סיפור על "איזה פנקייק מדהים יש להם, עליתי 3 קילו ביומיים", או לחלופין "תאמין לי, אין מה לאכול שם. אני בקריז על אבו-חסן". תראו לנו אחת שחרשה את תאילנד ולא נגעה בבננה לוטי, או אחד שביקר באיטליה ולא חזר עם ארסנל רשמים לגבי טיב הפסטה ומידת פריכות הפיצה המקומית.

בקיצור, למטייל הסביר, צדפות חשובות היום לא פחות מביקור במגדל אייפל, ועכשיו זה אפילו רשמי: מחקר שקיימה חברה בריטית בשם World Travel Market, שכלל 2,000 אזרחים בריטים מכל הגילאים והשכבות הסוציו-אקונומיות, מלמד שעבור מרביתם, אכילת מזון מקומי אותנטי היא חלק קריטי מהחופשה. 86 אחוז מהנשאלים טענו שהם גם נהנים ממנו.

פיונה ג'פרי, מעורכות המחקר, טוענת שלמוכרי הפאד תאי יש סיבה לחייך: "תיירות האוכל נמצאת היום במקום שבו התיירות האקולוגית עמדה לפני 20 שנה – אנשים מתחילים להתעניין". אמנם מדובר במחקר בריטי בלבד, אבל אם להתבסס על תיאוריות הכפר הגלובלי, אין סיבה מיוחדת להאמין שמחוץ לממלכה האנגלית המצב שונה. ואם כך – היכונו. תפריטים מושקעים במיוחד לתיירים עושים את דרכם את אל הארנק שלכם.

ויתרתי על הסקי השנה, אני בעניין של בקלאווה

תתחילו לשנן: טיולי יין זה ללוזרים ונקניקיות בניו יורק הן רק קצה הקרחון. סיורי האוכל העכשוויים משלבים את כל מה שהקיבה שלכם חלמה עליו עם כל מה שהיא עוד עלולה להצטער עליו. החל בסיבוב בקלאווה בטורקיה, דרך שבוע למכורי שוקולד בבלגיה וכלה בטיול מיוחד לחובבי צ'ילי במקסיקו.

עוד בשנה שעברה התפרסם מחקר שגילה כי 27 מיליון אמריקנים משלבים פעילות קולינרית בטיולים שלהם, וכמחציתם בוחרים את יעד החופשה על פי טיב המזון המקומי. נתונים כאלה עשו טוב ללא מעט פקידי ממשל ואנשי עסקים פרטיים ברחבי העולם, שיצאו ביוזמות לעידוד המנה המקומית שלהם בתקווה למשוך עוד תיירים. קצת בדומה למה שאנחנו עושים עם הכותל, רק עם אוכל, וחילוני. כי אם אוכל יכול להביא תיירים, למה לא להשקיע קצת בסיורי גורמה, פסטיבלי אוכל או סיבובי שווקים?

בדיוק מסיבה זו קמו בארצות הברית, למשל, שלושה מרכזי תיירות אוכל בולטים – בקליפורניה, פלורידה וניו יורק. גם סקוטלנד, אוסטרליה ואירלנד משקיעות מאמצים משמעותיים למתג את עצמם כ-"land of food and drink" (לשון תוכניות הפעולה של משרדי התיירות המקומיים).

אתם כבר יודעים מה יש לנו

נקודה מעניינת ומעט אבסורדית בטרנד התאוותני, היא שהוא לא מחייב קשר בין האומה המארחת לבין מה שינחת לכם על הצלחת. סיאטל, למשל, כעיר שאין לה יותר מדי קולינריה משל עצמה להציע, מנסה לפתות תיירים בתוצרי המטבח המקסיקני. בסן פרנסיסקו מתגאים באוכל הסיני של הצ'יינה טאון ובוסטון משוויצה בנפלאות המזון האיטלקי שבליטל איטלי. מה זה אומר? שגם לנו אין מה להתבייש בכיבוש שביצענו בחומוס-פול, וששימוש בגרגרים המופלאים הוא צעד לגיטימי שצפוי להתקבל יפה בקהילה הבינלאומית.