השמיים כחולים, השמש נעימה והשקט ממכר: אתם יודעים שהגעתם אל היעד המושלם, הרחק מהאנושות, הכי קרוב שאפשר אל הטבע. בין נשימה עמוקה למבט נוסף על הנוף המרהיב, צעד אחד קטן לא במקום ואתם מוצאים את עצמכם מדרדרים במורד מדרון תלול או תקועים תחת ערימת סלעים גדולה, מתפללים שהכאבים העזים ברגל לא נועדו לבשר לכם שהיא נשברה.
ברגע אחד הכל משתנה – השקט נהיה בדידות, הטבע הופך אימה, והצמחייה עשויה להיות הסיכוי האחרון שלכם לשרוד. מה יהיה הצעד הבא? לפניכם סיפוריהם האמיתיים של אנשים ששרדו בחיים האמיתיים, בלי קוקוסים ואורז מההפקה.
חתך לו את החבל: השרדות תוך כדי זחילה
ב-1985 ניסו שני מטפסי הרים בריטיים בשם ג'ו סימפסון וסיימון ייטס להיות הראשונים שיטפסו על הר ה"סיולה גרנדה" בפרו, המתנשא לגובה של לא פחות מ-6,344 מטר מעל פני הים. במהלך הטיפוס שבר סימפסון את אחת מרגליו – כדי לרדת בחזרה למטה קשר אותו ייטס לחבל, אליו נקשר בעצמו מצידו השני, והחל לרדת בעזרת חבלים כאשר הוא מוריד את סימפסון, התלוי מתחתיו, בהדרגה.
אלא שסופת שלגים פרצה, והפילה את סימפסון על צוק. ייטס, שלא הצליח לשמוע או לראות אותו עקב השלג הרב, היה בטוח ששותפו נהרג. לאחר התלבטות קשה חתך את החבל שחיבר ביניהם והמשיך לרדת לבדו.
חוקי הפיזיקה גרמו לג'ו סימפסון ליפול כל הדרך למטה מהצוק אל נקיק צר, שם המתין יממה שלמה עד שנרגעה הסופה. תשוש, מיובש, לוקה בהיפותרמיה ועם רגל שבורה, החל במסע זחילות כל הדרך עד למחנה. במשך שלושה ימים זחל סימפסון מרחק אווירי של 5 קילומטרים, והגיע אל המחנה דקות ספורות לפני שייטס ושאר אנשי הצוות האחרים עזבו אותו. את סיפורו המדהים פרסם סימפסון בספר שכתב, "לגעת באינסוף" (Touching the Void), שהפך כמובן גם לסרט.
בלי רגליים: מטפסים בקרח בניו-זילנד
בשנת 1982 ניסו מטפסי ההרים מארק אינגליס ופיל דודל להעפיל על פסגת הר קוק בניו-זילנד. סופת שלגים חזקה ופתאומית הביאה את השניים להסתתר במערת קרח, בה המתינו לחילוץ מבלי יכולת לצאת במשך שלושה-עשר ימים.
הקור העז גרם לנמקים ברגליהם של אינגליס ודודל, ולאחר החילוץ נכרתו ארבעת רגליהם מתחת לברך. נחוש בדעתו להשלים את המשימה חזר אינגליס אל ההר ב-2002, וטיפס כל הדרך אל הפסגה בעזרת שתי פרוטזות. ב-2006 אתגר את עצמו שוב, כאשר טיפס אל ראש האוורסט והיה לקטוע-שתי-רגליים הראשון אי פעם שדרך במקום הגבוה ביותר בעולם.
לאכול את הכלבים: אבודים באנטרקטיקה
בנובמבר 1912 יצא מגלה הארצות האוסטרלי דאגלס מאוסון למשלחת בת שלושה משתתפים, במטרה לחקור את "ארץ המלך ג'ורג' החמישי" באנטארקטיקה. לאחר חמישה שבועות של התקדמות מעולה ובמרחק 480 ק"מ מהמחנה, נפל לפתע אחד מחברי המשלחת האחרים - בלגרייב ניניס - לתוך בקע בקרח, ובעקבותיו נפלו גם שישה מהכלבים של המשלחת, אחד האוהלים וציוד רב נוסף.
מאוסון וחאוויר מרץ, חבר המשלחת השלישי, החלו לחזור למחנה כאשר הם נאלצים להזין את עצמם בבשר הכלבים שנותרו. מרץ לא עמד במסע ונפטר במהלכו, ככל הנראה משילוב של חולשה, קור ותזונה לקויה. את 100 הקילומטרים האחרונים עשה מאוסון לבדו, כאשר בדרך נפל גם הוא לתוך בקע בקרח ונחלץ ממנו לאחר שהשתמש במזחלת שלו על מנת לטפס החוצה. הוא המשיך את דרכו תשוש, ללא ציוד מתאים או אוכל וסובל מכוויות קור; מספרים שמצבו היה כל כך גרוע, עד שהחוקרים האחרים לא זיהו אותו כאשר הגיע לבסוף בשלום אל המחנה. גם סיפורו של מאוסון הונצח בספר, בעל השם המזעזע "After the Last Dog Died".
אדם מול היפופוטם: קרב הישרדות בזימבבווה
לאחר שפרש מהצבא הבריטי החליט פול טמפלר לעבור לזימבבווה, שם פתח חברת טיולים מודרכים לאורך נהר הזאמבזי. בשנת 1996, באחד הטיולים המודרכים אותם הדריך, הותקפה שיירת הסירות על ידי היפופוטם; החיה הפכה את אחת הסירות והפילה את אחד המדריכים אל המים. טמפלר קפץ לנהר והחל לשחות לכיוון עמיתו על מנת לעזור, כאשר ההיפופוטם הזועם החל לתקוף גם אותו. לפני שהבחין בקורה סביבו, מצא את עצמו טמפלר כאשר ראשו לכוד בין לסתות ההיפופוטם וזרועותיו נדקרות על ידי שיניו הגדולות. ההיפופוטם החל לצלול אל תוך הנהר, גורר את החייל הבריטי לשעבר עמוק אל תוך המצולות - תוך ניסיון נואש לחלץ את עצמו, הצליח טמפלר לבסוף להפעיל מעט לחץ על לסתות הבהמה ולהשתחרר.
אך לא כאן הסתיימה ההתקפה – החיה הזועמת הסתערה שוב על טמפלר, קרעה ממנו את אחת מרגליו, שברה מספר מצלעותיו וגרמה לחבלה קשה בכל חלקי גופו. המדריך החבול חולץ על ידי חברי הטיול והובהל לבית החולים, שם לאחר ניתוח - שארך לא פחות משבע שעות וכלל כריתה של אחת מידיו - חזר למצב יציב. לאחר ששוחרר מבית החולים הוא חזר להדריך טיולים.
לחתוך לעצמך את היד: ההישרדות של לי רלסטון
ב-2002 יצא ארון לי רלסטון לטיפוס על הרי הרוקי בקולרדו. בזמן שעבר בקניון בלו-ג'ון נפל סלע ענק על ידו הימנית, ריסק אותה וריתק אותה תחתיו. במשך חמישה ימים, בעוד הוא שותה את שארית המים שנותרה לו ואת השתן של עצמו, עשה רלסטון כל שביכולתו על מנת לשחרר את ידו מתחת לסלע, אך ללא הצלחה.
מתוך הבנה כי איש אינו יודע על מיקומו וכי במצב הנוכחי אין לו סיכוי לשרוד, החליט רלסטון לחתוך את ידו בעזרת אולר רב-תכליתי שהיה עליו. הוא הסיק כי היד המרוסקת נמקה כבר מחוסר אספקת דם, והחל לסובב אותה עד ששבר את העצמות. בעזרת להב האולר חתך את העור והרקמות, ואת הגידים חתך בעזרת הצבת.
לאחר מכן נאלץ לחזור כ-13 קילומטרים אל רכבו – רכב בעל תיבת הילוכים ידנית עליה קשה לנהוג ללא יד ימין. משפחת מטיילים שפגש בדרך נתנה לו מים ועוגיות, ולבסוף הוא חולץ מסוק הצלה. הסרט "127 שעות" שיצא לאקרנים בשנה שעברה מבוסס על סיפורו של רלסטון.