טרנד: יוצאים לצוד תמונה

קרה לכם שבטיול לחו"ל אחד מחברי הקבוצה כל הזמן רק צילם וצילם, ושיגע את כל השאר? אז זהו, שלאחרונה נמצא פתרון: טיולים המיועדים לחובבי צילום עם שריטה עמוקה במיוחד. ולא, זה לא עונש, אלא ז'אנר מתפתח בעולם התיירות. "קשה להבין את השיגעון הזה, וקשה מאוד לשלב אותו בטיול רגיל, משפחתי או קבוצתי. זו הסיבה שאנשים כמוני יוצאים לטיולי צילום בחברת צלמים אחרים, החולקים את אותו יצר בלתי ניתן לריסון", אומרת בוני לברון, מורה למדעים בחטיבת הביניים ביהוד וחברה בוועדת החינוך במועצת נוה מונוסון.

"רק כך אני יכולה להתמקד באהבתי, ולצלם עד כלות", היא אומרת. "בטיולים הרגילים החברים יודעים שהם חייבים לעצור איפה שאני רוצה, ובתמורה הם מקבלים תצלומי איכות. נראה שהם מרוצים מהעסקה, אבל למרות שמתחשבים בי באמת, אני חוזרת מתוסכלת".

אתם לא משגעים זה את זה בטיולי הצילום?
"אפילו בטיולים האלה הזמן אינו בלתי קצוב", היא מחייכת. "כשמגיעים לאתר קובעים זמן, נגיד שעה וחצי במקום מסוים, ואז כל אחד מצלם בלי חשבון. הדבר היחיד שמעצבן הוא שנכנסים זה לזה לפריים. אתה כל-כך ממוקד בצילום, שאתה לא שם לב שאתה מפריע לצלם השני. אבל למדנו לקבל את הצעקות ואת הקללות. היום אני, מחר אתה. זוהי אחוות צלמים, ואם אהבת חייך היא צילום, אתה שם.

"מכל טיול אנחנו חוזרים עם טריליון תמונות, והסיוט האמיתי הוא למיין אותן. למפגש המסכם כל אחד מביא בסך הכול 15 תצלומים שבחר. זה מייסר מאוד, אך גורם לך לעשות בחירות. מה שיפה הוא, שאנחנו יכולים לצלם כמעט מאותה נקודה, וכל אחד ראה את הדברים אחרת וצילם אותם אחרת - מה שמוכיח עד כמה העין של הצלם היא הגורם המהותי. אני לא קונה מזכרות. התצלומים שלי הם המזכרות".

סרט פורנו עם בבונים

"ישבנו מול להקת בבונים במכתש נגורו-נגורו שבטנזניה. התבוננו וצילמנו, כשבשלב מסוים אחד מהזכרים נשכב על גבו ברגליים מפושקות. שלא כמונו, הבבונים הם חסרי עכבות, ומיד החלו במשחקי סקס והתחולל שם סרט כחול קבוצתי. עברנו איתם חצי שעה של חינוך מיני סוער, ומכיוון שבקבוצה היו גם נשים וגם גברים, השתרר שקט ולא היו ניתוחים של הסצנה. כל אחד התמקד בעדשה ורק המצלמות תקתקו".

דורון הורוביץ, רכז קורסי ההדרכה של החברה להגנת הטבע בעבר וצלם המגזינים מסע אחר וארץ וטבע, מדריך כבר שנים סדנאות וטיולי צילום בעולם. מפסטיבל הגמלים בפושקאר שבהודו, דרך טנזניה וגיאורגיה, הפירנאים ורומניה ועד טיול בעקבות דובי גריזלי באלסקה, המתוכנן לקיץ הקרוב. "האינטנסיביות של טיולי הצילום, בליווי הנחייה מקצועית מבוקר עד ערב, הופכות את הכמות לאיכות", הוא אומר.

כדי שהמשתתפים יוכלו להתפנות לצילום, הזמן אחר והקצב שונה. "אנחנו לא באים לעשר דקות ומיד הולכים ליעד הבא. אם בטיול רגיל להודו נהוג להישאר יומיים בפושקאר, אנחנו נשארים חמישה. אין סיכוי שתצא מטיול רגיל עם תצלומים ברמה של טיול צלמים. אני יודע מתי כדאי להיות כדי להפיק את הצילום הכי טוב מבחינת אור והתרחשות. באלסקה, למשל, שכרתי חברה המתמחה באיתור ריכוזים של דובי גריזלי".

הרכב קבוצות הצילום מגוון - מגמלאים ועד לאנשי עסקים, ממיליונרים ועד למי שחסכו לשם כך את קרן ההשתלמות שלהם. "יש תחרות סמויה בקבוצה", מודה הורוביץ, "אני לא מעודד את זה, אבל זה טבעי. כמו בכל קבוצה, פה ושם נוצרים חיכוכים, אבל יש פרגון הדדי. המטרה שלי היא לעורר אנשים לאהוב צילום, וללמוד איך ליצור עם המקומיים אינטראקציה שמביאה לנקודת צילום אחרת. אין כמו לשבת שעות עם בושמנים, למשל. הצילום מגיע לרובד אחר".

בלי רגשי אשם

לעופר צידון, איש מחשבים, יש סיפור על הפן המעיק דווקא של צילום חיות בטבע. "זה היה בטיול צילום בטנזניה, כשאיתרנו נמר על עץ - חוויה נדירה למדי אפילו באפריקה. מיד עטו על העץ האומלל אולי עשרה ג'יפים עם צלמים בתוכם, ואני צילמתי את הטירוף שבעניין. בהזדמנות אחרת ראינו צ'יטה עומדת על תל. ממרחק-מה נראה עדר צבאים, וקיווינו שאולי סוף-סוף נהיה עדים לסצנה של ציד. חיכינו שלוש שעות, וכלום לא קרה. בטיול רגיל אנשים היו יוצאים מדעתם, כי למי שאינו חובב צילום אין את הסבלנות והנכונות להמתין לשעת כושר. צריך בגרות כדי להבין שהפעם לא תצוד תמונה".

אחד מיתרונותיו של טיול צילום, גם עבור מי שאינם צלמים, הוא הקצב הנינוח. "עושים דברים בנחת. רואים עוף דורס על עץ ומחכים בנכונות לאיזו פעילות. זה עוזר להתחבר לסצנה ולהבין מה רואים".

הצלם דובי טל, לעומת זאת, אוהב לצלם בגשם ובערפל. "אחד מהדברים שאני מנסה להנחיל למי שמצטרפים אליי לטיולי צילום הוא איך להפיק את המיטב ממצב קיים. לשים לב לאור, ולחגוג עליו. אני אוהב לצלם בתאורות קשות, ומי שבא איתי מוזמן לקחת חלק בחוויה".

כשאני שואלת את טל, הבעלים ומנכ"ל חברת אלבטרוס ובעל רקורד נכבד בצילומי אוויר ובצילום בכלל, למה התחיל להדריך קבוצות צילום, הוא צוחק. "זה התחיל מחברים שאמרו 'כשאתה נוסע לצלם, אנחנו נהיה נושאי הכלים'. אני לא מצלם רק מהאוויר ומאוד נהנה מצילום נוף גם על אדמה מוצקה. הדרך הטובה ללמוד לצלם, כך אני חושב, היא לחוות את הדברים ביחד, בשטח".

זה לא רק טיול צילום. "סדנת צילום של שבוע היא דבר מתיש ומעייף, וצריך למצוא את המינון האישי. אם בטיולים רגילים צלמים מרגישים נודניקים שצריך לחכות להם, פה רוב האנשים נסחפים בצילום בלי רגשי אשם. בימינו, כשכולם מצלמים וחלקם אף משיגים תוצאות יפות, מה שצריך הוא ללמוד להתבונן".

מרוקו היא בעיניו גן עדן לצלמים. "אני מדריך איך לא להתנפל על אנשים. אתה בא, מחייך, מדבר בשפת הסימנים, ומהר מאוד מגלה שהמקומיים מתחברים אליך, מתעניינים ומחייכים. הקשר האנושי עובד גם במקומות לא צפויים. בבואנוס איירס, למשל, נכנסנו למועדון טנגו מקומי ושאלנו בנימוס אם נוכל לצלם. היו שם אנשים בודדים שהגיעו והתחברו באמצעות הריקוד. זה היה כמו לעשות אהבה בצורה אלגנטית, חוויה מלאת רוך, והמצלמות קלטו ואהבו".

כעת הוא מתכנן טיולי צילום נוספים, שבהם ייכללו גם צילומים מהאוויר, לקירגיזסטן, לקמצ'טקה ולאלסקה. "גם השמיים הם לא הגבול", הוא מחייך.

סרט טבע פרטי

הם הלכו בשקט גמור, משתדלים לא לעורר רעש, נזהרים מהגורילות. לפתע, במרחק של צעד מגורילה זכר, אחד מהם החליק בבוץ. חברי הקבוצה עצרו את נשימתם, ואז הקוף הגדול נבהל וברח. זה קרה בטיול צילום ברואנדה שבאפריקה, בהדרכתו של גיל ארבל, צלם טבע שהשתתף בצילומי סדרת "עולם מופלא" היוקרתית של הבי.בי.סי. בשנים האחרונות הוא מפיק בשיתוף מגזין מסע אחר פרויקט צילום שאפתני משלו, שיזם במטרה לתעד תופעות טבע נדירות ומרגשות בעולם, לפני שייעלמו. הוא מצרף אליו לכל גיחה קבוצות קטנות של ששה עד עשרה אנשים, על תקן של "צוות הפקה". "כל אחד יכול לצאת", הוא אומר. "המשתתפים הם ברובם צלמי סטילס חובבים, ואני מכניס אותם ישר לקרביים של הטבע, שירגישו איך עושים סרט טבע.

"אנחנו נמצאים המון שעות עם בעלי החיים, ולמשתתפים יוצא להיחשף לסצנות מיוחדות ונדירות. במרוץ הסרדינים בשנת 2009 הופיעה פתאום משום-מקום להקה של אורקות (לוויתן קטלן) שלא נצפו שם מעולם, וטרפו כמה דולפינים. עד אז היה ידוע שכל בעלי החיים המגיעים למרוץ הסרדינים טורפים אך ורק את הסרדינים. אחת המשתתפות הצליחה לתעד אורקה טורף דולפין ועשתה היסטוריה, והתצלום הופיע בעיתון מקומי בדרום אפריקה".

לא זול להיות "עוזר הפקה" בסרט טבע. שבוע כ"איש צוות" במרוץ הסרדינים עולה כ-6,000 דולרים. השתתפות בתיעוד גורילות ברואנדה או דובי קוטב בחוג הארקטי - יקרה הרבה יותר. "הוצאות הפקתו של סרט טבע הן אדירות", אומר ארבל, "אבל זוכים לחוויית טבע אולטימטיבית".

בעידן הדיגיטלי אין קל מלצלם. אלא שהיתרון הפך במידת-מה לחיסרון. "אנשים חוזרים עם המון ג'יגה, אבל רק מעט מאוד מזה הוא תצלומים ראויים", אומר הצלם עודד וגנשטיין, שידריך הקיץ טיול צילום לתאילנד מטעם איסתא, בשיתוף פוטו טבע. וגנשטיין מצלם עבור מגזין מסע אחר ואתר נשיונל ג'יאוגרפיק, ומרצה על תאילנד ברשת למטייל. "הרצון למקסם את איכות התצלומים גורם בעקיפין להעצמת החוויה, והמצלמה היא גורם מדרבן ליצירת קשר עם האנשים. בלי מצלמה ביד לעולם לא הייתי פותח בשיחה עם בחור זר ברכבת מלאוס לתאילנד, או קם בארבע בבוקר רק כדי לראות איך מאכילים נזירים תאים. כשהמצלמה ביד, אין חשוב יותר מלתקשר עם אנשי המקום בגובה העיניים. זהו ההפך הגמור מצלמי פפראצי".

חווית הטיפוס על שני ההרים הגבוהים ביותר בטנזניה

• צילום