בשנת 1961, מיכל טרנרקומבי, ישראלית המתגוררת כיום בצפון ניו זילנד, מצאה את עצמה על אנייה איטלקית בדרך מאוקלנד לאנגליה. "באותם הימים, אף אחד לא היה טס במטוסים. הטיסות למרחקים ארוכים היו יקרות והן לקחו לא מעט זמן במרחק שבין ניו זילנד לאנגליה. הפלגה באניות הייתה נפוצה יותר והיא נמשכה שישה שבועות, כולל עצירות". מיכל מספרת על רגעים משעממים מאוד במהלך ההפלגה, אבל גם על השחייה בבריכה על הסיפון, על העצירות המרתקות ביעדים אקזוטיים כמו ציילון בסרי לנקה ועל השיט דרך תעלת סואץ. "ירדנו לאוטובוסים שלקחו אותנו לסיור במוזיאונים של קהיר ומשם המשכנו לסיור בפירמידות. זו הייתה נסיעה ארוכה באוטובוס, ללא מיזוג אוויר ועם מעט מאוד הפסקות. היה לי כאב ראש חזק כל כך, לא ממש נהניתי מחוויה הזו".
אחרי תקופה באנגליה, מיכל לקחה טיסה קצרצרה לצ'כוסלובקיה לביקור משפחתי, משם נסעה ברכבת לג'נובה, איטליה, שם היא קנתה לה קטנוע למברטה איתו היא טיילה בכל אירופה עד שהחליטה על היעד הבא שלה – ישראל. לטובת הנסיעה ליעד הזה היא לקחה איתה את הלמברטה ועלתה על רכבת וספינה שבסופו של דבר עגנה בינואר 1963 בנמל חיפה.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
המסע שמיכל מתארת, היה בעבר דבר די רגיל. טיסות היו יקרות מאוד, לא יעילות כמו היום ושישה שבועות היו זמן שאנשים היו מוכנים להשקיע כדי להגיע ליעדים שהם חלמו עליהם. הרבה מרבי המכר שהפכו לנכסי תרבות התבססו על מסעות מהסוג הזה, ביניהם ספריו של הסופר המוערך מארק טווין המתארים את מסעותיו בעולם כולו ובאמריקה הצפונית בפרט, כמו גם ספריו הבדיוניים של ז'ול ורן אשר נתנו השראה ללא מעט אנשים לארוז תיק ולצאת למסע. גם שובר הקופות "עד קצה העולם" (Into the Wild, 2007) מבוסס על סיפור אמיתי ומגולל את מסע הטרמפים של צעיר אמריקאי מהחוף המזרחי כל הדרך עד לאלסקה.
אלא שהזמנים השתנו, מחירי הטיסות ירדו, הזמנים התקצרו, המעבורות, לפחות באזורנו, ננטשו ואת מקומן תפסו הפלגות הפאר שהן כבר סוג אחר לחלוטין של טיול. נדיר היום לעשות טיול ארוך בחו"ל מבלי לעלות על מטוס ולבחור בקפידה את היעדים והחוויות. בישראל על אחד וכמה וכמה,היות והיא מוגדרת כיום כאי תחבורתי – מדינה שניתן להגיע אליה או לצאת ממנה כמעט ורק דרך האוויר, למעט גיחות לסיני וירדן שלא ניתן להרחיק דרכן והפלגות הנופש שהן לרב מעגליות. אלא שעדיין יש כמה משוגעים לעניין, או סתם ספונטניים, שחצו יבשות, אוקיינוסים וימים מבלי לעלות על טיסות בכלל, בדיוק כמו שעשתה מיכל בשנות ה-60. ממה שהם מספרים, זה אפשרי לחלוטין ואף מומלץ.
אירופה על אופניים
אורי יורמן, בן 35 מחיפה, הוא יזם אקולוגי שכיום רשומים לו ברזומה שני טיולי טרמפים באירופה. באחד מהם, עשה את כל הדרך מישראל עד לאנגליה בלי לעלות על טיסה. בשני, עלה על טיסה לקפריסין ומשם – כל הדרך לאנגליה ללא טיסות. למסעו הראשון הוא יצא בשנת 2009 כשהוא מתחיל בחופי ישראל על מעבורת לקפריסין היוונית, משם חצה את הגבול לקפריסין הטורקית, המשיך במעבורת לטורקיה ולבסוף הגיע ליעדו הראשון במסע, פסטיבל להטוטנים בבריסטול אנגליה, אחרי 10 ימים בהם נסע בטרמפים. "דרך בולגריה, סרביה, הונגריה, אוסטריה, בלגיה וצרפת" נזכר אורי. "בצרפת יש נקודה שממש אפשר לראות ממנה את אנגליה. שם, גם לקחתי טרמפ על מעבורת. אני אפילו לא זוכר אם התחלקנו במחיר, אבל זה היה נחמד מאוד". לפסטיבל הוא הגיע באיחור של ארבע שעות בהשוואה לזמן היעד שהציב לעצמו, אבל מה זה ארבע שעות לעומת מסע מישראל לאנגליה תוך פחות משבועיים בדרכים יבשתיות וימיות בלבד?
בדרך הוא נעזר בלא מעט אנשים. בין השאר הוא מספר על יום לא פשוט שבו הוא לא הצליח לתפוס טרמפים ומכיוון שמיהר להגיע לפסטיבל, עלה בלית ברירה על רכבת עם עצירה בשטוטגרט. בעקבות מפגש עם מקומיים בתחנת הרכבת, הוא החליט שהוא נשאר שם, בתקווה שמישהו יציע לו מיטה וקורת גג לאותו הלילה. ואכן, אחד מהאנשים שהכיר הציע לו להיכנס לביתו. "הכרתי שם משפחה חמודה. שני הורים עם שני ילדים בלונדינים. היה שם מאוד חמים ונעים. אכלתי איתם ארוחת ערב, הם אירחו אותי מאוד יפה. הם היו מהאנשים האלה שתמיד מחייכים ותמיד שמחים לעזור", הוא מספר בהתלהבות. בבוקר שלמחרת, אב המשפחה הסיע את אורי לתחנה ממנה המשיך לתפוס טרמפים ורגע לפני שאורי עזב את הרכב, האב, נוצרי הדוק, הציע לאורי שיברך אותו לפני היציאה לדרך. "הוא בירך אותי שאני אגיע למקומות טובים ושהטרמפים יעבדו לי, שיאספו אותי אנשים טובים ושאני אהנה. זה היה מאוד נעים. אני אדם חילוני, אבל איכשהו הברכה שלו עבדה. מעתה ואילך, הטרמפים תקתקו".
מסעו של אורי לא הסתיים לאחר שהגיע לאנגליה. "אמרתי לעצמי שבמסע הזה אני רוצה להגיע לאמסטרדם, וינה וברלין". ושם באנגליה, בפעם הראשונה במסע, אחרי שעבר דרך תשע מדינות בטרמפים בלבד הוא עלה על האוטובוס הראשון. "זה פשוט היה ממש זול. זה אוטובוס שעולה על המעבורת והכרטיס היה יותר זול מלרכוש כרטיס לסיפון של המעבורת לבד", הוא מסביר. וכך, בדרך הקלה, הוא הגיע לאמסטרדם כשהוא מסמן וי נוסף ביעדים שלו לטיול הזה. "קניתי לי אופניים בשוק הפשפשים. היה לי בראש שזה יהיה ממש מגניב להיות שם עם אופניים". כשהגיע לתחושת מיצוי באמסטרדם, הוא הלך לקנות מפות ועשה את כל הדרך עד לעיר הבירה האוסטרית על אופניים. "המסלול שבחרתי היה באורך של 1,400 קילומטר. זה לא כל כך הרבה. אם מקפידים לנסוע במישור, אופניים הם כלי די חסכוני. אדם לא בכושר, אבל שכן רוכב פה ושם יכול לרכב 40 קילומטר ביום, בלי להרגיש שהוא עשה מאמץ גדול במיוחד. כשנכנסים לכושר, מגיעים גם ל-100 קילומטר. אני התחלתי בקצב של 40 קילומטר ליום ולאט לאט התקדמתי".
את המסלול אורי תכנן דרך שבילי אופניים לאורך נהרות ותעלות מים, תוואי שבהכרח יהיה מישורי. הוא קבע עצירות בישובים גדולים מידי יום, בהם הוא לן בקאוצ'סרפינג ("הודעתי למארחים מראש שתידרש מעט גמישות בתאריכים") ולאחר 20 עצירות של רכיבה הוא הגיע לווינה. "הדרכים שם מדהימות. בישראל אנחנו לא רגילים לראות נהרות בסדר גודל כזה. בטח שלא על בסיס יום-יומי".
בוינה אורי התנסה בסקאוטינג – פלישה למבנים נטושים ולינה בהם, השתתף בהפגנות של הסטודנטים שהתבצרו בקמפוסים, מה שסיפק לו חוויה וגם פתרון לינה די נוח ונשמע שחלק מהנשמה שלו נותרה אי שם בעיר האוסטרית. את המסע המטורף שלו אורי סיים לאחר שהתבשר על מות אביו. את החזרה לארץ הוא עשה בטיסה ישירה.
"הטרמפים שלי היו בעיקר על משאיות בטורקיה"
עוד יצירה שמתארת מסעות היא שירו המוכר של נתן אלתרמן "עוד חוזר הניגון". השיר מתאר באופן מדויק מסע שמצוי במתח תמידי בין הרצון להתקדם בדרך ובין הרצון להישאר ולחוות. מצד אחד "כבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן", אבל מהצד השני, "והמשכת ללכת". הנוסע הבא, אמד את טיבם של שני הצדדים הללו.
מורן רוזנשיין, בן 28, יצא בשנת 2013 למסע טרמפים מישראל לאירלנד. בשונה מאורי, למורן לא היו מעבורות לעלות עליהן, היות והן הפסיקו את עבודתן. אחרי שניסיונותיו להצטרף להפלגות של מספינות מסע מישראל לטורקיה עלו בתוהו, הוא התפשר ועלה על טיסה לטורקיה שהייתה נקודת המוצא היבשתית שלו. שם הוא החל את מסע הטרמפים האישי. "בהתחלה הטרמפים שלי היו בעיקר על משאיות בטורקיה, משם המסע המשיך דרך בולגריה, יוון, מקדוניה, בוסניה, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה, סרביה, הונגריה, צ'כיה, אוסטריה, שוויץ, גרמניה, בלגיה, צרפת, ספרד, צרפת, אנגליה ובסוף הגעתי לאירלנד". זה לקח לו ארבעה חודשים.
את הלינה במהלך הטיול מורן עשה בהוסטלים ואצל חברים שאירח בארץ בתקופה בה תחזק מאהל באזור עין גדי. "זה היה סוג של טיול ביקור חברים", הוא משתף. את החוויות של הטיול, הוא רכש בעיקר בתחילתו ובסופו – בחבל קפדוקיה בטורקיה ובטיול שעשה באירלנד. מעבר לזה, מורן מתאר תחושה של פספוס בדרך. "הטיול שלי התמקד יותר מידי באיך אני זז ממקום למקום ופחות באיך אני נהנה מהטיול עצמו".
אחרי שהגיע לאירלנד, מורן חזר לארץ בטיסה ושנה לאחר מכן יצא לחוויה שתשנה לו את החיים אי שם בסין הרחוקה. סין כידוע היא מדינה מאוד גדולה ואם מסתכלים באופן גס על המפה, היא דומה בגודלה לאירופה או אוסטרליה. בשונה ממה שהרבה מדמיינים, היא מורכבת מהרבה מחוזות, תרבויות וצורות נוף השונות זו מזו וההתניידות בה, בשונה מבאוסטרליה או אירופה, מציבה לא מעט אתגרים בדרך.
במהלך הטיול קרה למורן אירוע ששינה את כל התפיסה שלו. "שיכור שבר לי בקבוק בירה על הברך". על פניו אירוע מבאס למדיי, אך הפציעה אילצה אותו להישאר במקום מסוים יותר זמן ממה שתכנן. "נתקעתי בעיר מסוימת ונאלצתי לחוות אותה", הוא אומר ומוסיף, "והבנתי שזו דרך טובה יותר לטייל". בשלב הזה הוא החל להשתהות, ללמוד ולהתבונן. "ביליתי בכל מקום יותר זמן, למדתי שפות חדשות, הכרתי כלי נגינה. היום אני דובר סינית ואפילו ארוסתי היא סינית".
"ידענו שנגיע לתאילנד, לא ממש תכננו איך"
בשנת 2010 נטלי משה ושמרית אליהו בנות 34, אז סטודנטיות ומדריכות פסיכומטרי והיום פסיכולוגית ורופאה, ניצלו את חופשת הסמסטר שלהן כדי לגלות יעד חדש – סין. השתיים שכבר ביקרו במזרח קודם, לא ראו דרך יותר טובה לסיים את הטיול, מאשר בביקור חוזר באיים של תאילנד, אז הן הזמינו כרטיס הלוך לבייג'ינג וכרטיס חזור מבנגקוק. את הדרך שבה יגיעו מנקודת ההתחלה לסופה, הן השאירו כחידה. וכמו שאפשר לנחש, טיסות לא היו כלולות באופציות. "כשאנשים בתאילנד שמעו שהתחלנו בבייג'ינג הם סירבו להאמין", מספרת שימרית. "מבחינת לא מעט אנשים זה היה סוג של שריטה כעשינו את זה".
כשהן מצוידות ביצר הנדודים והסקרנות להכיר את היעדים שאותם עברו בדרך, שמרית ונטלי התניידו ברחבי אסיה ברכבות ואוטובוסים מקומיים, שלא מעט מהם היו בדרכים למשך 20 שעות ויותר. דווקא את הנסיעות ברכבת נטלי מתארת כחלק חיובי מאוד במסע. "באופן מפתיע ישנו טוב, אכלנו טוב והייתה אחלה חברה", היא מספרת בהתלהבות. "בנסיעות הלילה הקשבנו לדמיאן רייס יחד עם מפצל לאוזניות, אכלנו אוכל סיני טעים וטרי שמכינים לך במקום והכרנו תיירים מכל העולם. הנסיעות באוטובוס היו קשות יותר. הן היו ארוכות מידי, התקשינו למצוא שירותים וגם כשמצאנו, זה לא תמיד היה נעים להשתמש בהם".
במהלך המסע שלהן, שמרית ונטלי נחשפו לתרבות הסינית שפחות סביר להיחשף אליה בטיול רגיל. "אני הסתובבתי בבייג'ינג למשך שבועיים ובכל יום גיליתי דברים חדשים שריגשו אותי והפעימו אותי", מספרת שמרית. "כמות הרגעים הטובים שהיו לי בטיול הזה לא תיכנס בכתבה אחת", נטלי מוסיפה, "זו הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים. החיבור עם המקומיים בדרכים מקוריות עוקפות שפה, הניסיון וההצלחה ללמוד סינית, וכאמור, הנסיעות ברכבת".
נטלי ושמרית מתארות שהדרך עצמה מהווה תבלין דומיננטי שמותיר בזיכרון טעם מיוחד משלו. "הנסיעות הארוכות מספקות חוויה בפני עצמה, ואם טיסה זה דבר פונקציונלי לגמרי אז נסיעה של יממה זה כבר חלק מהטיול, עם זיכרונות ייחודיים והמון רגעים מרתקים, מלחיצים, מצחיקים ומיוחדים שהן הביאו איתן", משתפת נטלי. "מצד שני, כמובן שבטיול בו יש פחות זמן, עדיף לטוס כדי לא 'לשרוף' ימים על להיות בדרכים. מעבר לזה, כשעושים נסיעות במדינות עולם שלישי יש סיכונים שקשורים לפעמים לאופן הנהיגה במקום והרבה פעמים גם לתנאי הדרך", היא מאזנת.
האם זה באמת שווה את זה?
"מבחינתי יש שתי סיבות לטייל ככה", מספר אורי שרכב על אופניים בכל אירופה. "ראשית, יש את העניין האקולוגי. טיסה היא אחד הדברים המזהמים ביותר שהאדם עושה. הנזק הסביבתי שנגרם מטיסה אחת, לא משתווה באף צורה לנזק שנגרם מכל פעולה אחרת שנעשית על ידי האדם – שקיות ניילון, בזבוז מזון, נהיגה ברכב פרטי, זיהום מקורות מים או כל דבר אחר. מעבר לזה, בטיול מהסוג הזה שבו אתה חווה את הדרך, יש ערך מוסף. אתה חווה רצף ויש משהו בחוויית הרצף שאין בו תחליף. כשאני חושב על טיסה, יש בזה משהו שהוא ממש כמו טלגרם. מדלגים על הדרך למקום. כשאתה בפועל עושה את הדרך למקום, אתה חווה את הדברים ברצף ובהדרגה ורואה איך היעד שלך מתקרב אליך ואיך אתה מגיע אליו".
ואתה יכול להצביע על צדדים פחות נעימים בטיול מהסוג הזה?
"אתה מכיר את זה שאומרים שיש הבדל בין כאב לסבל? את הכאב אנחנו חווים כל הזמן, הסבל זה ההתייחסות שלנו לזה".
"אני חושב שהקטע בטיול כזה הוא להינות מהדרך ולהגיע למקומות שלא היית קורא עליהם בשום מקום", אומר מורן שיצא למסע לאירלנד. יחד עם זאת, הוא דווקא כן מציין גם את הצדדים הפחות פשוטים בטיול מהסוג הזה – " נגיד שאתה מנסה לחסוך בכסף בקאוצ'סרפינג, אתה צריך לתאם מראש ובטיולים מהסוג הזה, זה די קשה. במקומות לינה, אתה לא תמיד מוצא מקומות נעימים. זה הרבה פעמים נשמע רומנטי, אבל זה לא תמיד נעים", הוא אומר ומשתף בלילה באמסטרדם שבו נאלץ לישון בחוץ. "כשאני מספר היום לחברים מה שעבר עליי באותו הלילה, זה מעורר פרצי צחוק וחיוכים, אבל בפועל החוויה הזו לא הייתה לי נעימה, בכלל לא נעימה".
יש לכם טיפים למי שבוחר לטייל ככה?
מורן: "קודם כל לנסות את זה בארץ. אני תפסתי הרבה טרמפים בארץ לפני שעשיתי את זה. בנוסף, לדאוג תמיד שיהיה אוכל בתיק ולא להסתמך על המזל בקטע הזה". מבחינת הטיול עצמו הוא ממליץ – "לתכנן עם מפה והכי חשוב – לחייך כשאתם עוצרים טרמפים".
אורי: "תמיד להישאר על הרצף שבין התכנון לספונטניות, בין הרצון להוציא כסף לבין הניסיון לחסוך בכסף. לא חייבים להישאר באותה הדוגמה כל הזמן". ברמה הפרקטית, אורי ממליץ מאוד להשתמש באתר hitchwiki.org – רשת חברתית לטרמפיסטים.
נטלי: " כדאי לבדוק את כל אפשרויות התחבורה הקיימות, זמנים, עלויות - ולבחור את מה שהכי מתאים באותו הזמן ולנצל את הנסיעה לכל הדברים שבשגרת החיים הרגילה קשה לפנות להם מקום וזמן: שינה טובה, קריאה וכתיבה, האזנה למוסיקה, שיחות עומק עם שותף לטיול, היכרות עם אנשים חדשים".
סגירת המעגל
כשמסתכלים על כל ארבעת הסיפורים הללו יחד ושואלים מה קרה אחרי, מבינים שכל אחד מהמסעות שינה לגמרי את חייהם של המטיילים: מיכל מארחת מידי שנה בביתה מטיילים ישראלים שמגיעים לגלות את ניו זילנד, דואגת לצרכים שלהם, חוגגת איתם את חגי ישראל ומוודאת שישבו סביב השולחן בימי שישי בערב אחרי הדלקת הנרות ולפני הקידוש. אורי מעביר היום סדנאות בעקבות המסעות שעשה באירופה ומסייע לאנשים לנוע על פני הרצף, לגרות את יצר הספונטניות שלהם ולצאת גם הם אל הדרך. מורן הכיר את בכירת ליבו דווקא בסין הרחוקה ובקרוב יקימו תא משפחתי ובנוסף מדריך תיירים סיניים בארץ. שמרית ונטלי, שהמשיכו שתיהן לתחום הטיפולי, פגשו בדרך אנשים ולמדו להתבונן עליהם מעבר לתרבות או שיוך אתני.
מה שמשותף לכל הטיולים הללו הוא האילוץ לתת אמון באנשים: באדם שאיתו בחרת לקחת את הטרמפ, בשותפים שלך לתא ברכבת, במארחים שלך, במי שמגיש לך את האוכל, בהומלס שאתה חולק איתו גינה ציבורית או במי שגרם לך לצאת לדרך מלכתחילה. מעבר לנופים, הטעמים והחוויות שייצרבו בזיכרון, כנראה שהאמונה המחודשת בבני אדם היא המזכרת הטובה ביותר שאפשר לקבל בכל יעד.