הו דובאי דובאי, רק השבוע הוכרז כי ממש מתישהו בעתיד הלא נראה לעין נוכל לטוס לשם, וכבר הכנסתי אותה היישר למקום השני ברשימת המקומות שאני לא מתכוונת לבקר בהם. מיד אחרי לאס וגאס, עיר הפלסטיק החלולה נטולת הנשמה, הרברבנית ונוצצת כמו צמיד ממקס סטוק. בעצם, עדיף כבר לאס וגאס, לפחות היא החיקוי המקורי ולא החיקוי של החיקוי.
מה זה בכלל אומר להיות תיירת מערבית במקום כזה? האם כמו סמנתה בסרט "סקס והעיר הגדולה 2" בביקורה באבו דאבי איאלץ להימלט מזעמם של גברים שיחליטו שהשמלה שאני לובשת לא צנועה מספיק? האם אוכל להתחבא תחת בורקה במסע ההימלטות? האם מיסטר ביג יבוא לחלץ אותי? או אולי זה פשוט יהיה מקום שגברים ישראלים עשירים נוסעים אליו לעשות עסקים מעוררי התפעלות ולמכור נשק? ובכן, התשובה לכל אלה היא – זה לא משנה.
הנורמליזציה המבורכת עם איחוד האמירויות, הכוללת לפחות את הפסקת חזון הסיפוח האווילי, גלשה במהירות מסחררת לעיסוק בטיסות לדובאי, במסלולי טיולים, באטרקציות מפעימות כאלה ואחרות. כי ככה זה ספינים, הם מסחררים אותך. רק שהעיסוק בטיסות לדובאי כרגע כל כך מנותק וחסר פרופורציות, כל כך לא מעניין אותנו, האנשים הרגילים שלא בטוחים איך לשלם את המשכנתה בחודש הבא, איך להחזיר את החוב לעירייה, איך לקנות ילקוט וקלמר לבית הספר, אם בכלל יהיה בית ספר. טיסה לאבו דאבי? לא הצלחתי אפילו להשיג תור לשיננית במכבידנט לפני נובמבר.
עשירי עירך קודמים
אבל עזבו שזה ממש לא מה שמעסיק אותנו עכשיו, מה שבאמת נורא הוא הפער הבלתי נסבל של החלום שמציג הספין התורן – מסעות תענוגות במחוזות פאר קיטשיים באיחוד האמירויות – מהמשבר הכלכלי המטורף שפוקד אותנו, מהדאגות הקיומיות על אמת שמטרידות את רוב אזרחי מדינת ישראל של קיץ 2020. האמ-אמא של הלעג לרש. שזה לא מפתיע כשמדברים על אדם שעשירי עירו קודמים, שמפהק נוכח דיון על חדר מיון בקריית שמונה. לבנימין נתניהו יש שלושה מיליארד סיבות (שלא יעברו לגורמים עוינים, ברור) לפחות לגרום לתקשורת להתעסק בפנטזיית דובאי ולא במצב, בקורונה, במחאה, בשוחד-מרמה-הפרת אמונים, ברצח התרבות, בצוללות, בשחיתות, אבל למה אנחנו העיתונאים לוקחים בזה חלק? כי הבורג' ח'ליפה מצטלם טוב?
בפברואר, כשרק התחילה הקורונה והודיעו באימה שענף התעופה התכווץ, תהיתי אם כדור הארץ לא אמר לנו כרגע – אתם הולכים לחדר שלכם ולא יוצאים משם עד שתירגעו. אם פחות ערימות קרטון ופלסטיק שאין לנו צורך בהן המשונעות ברחבי הגלובוס זה לא חדשות טובות, או פחות ג'אנק חסר ערך בחנויות. משבר הקורונה על כל השלכותיו עדיין רחוק מסיום, אבל לכולנו כבר ברור שהאנושות הגזימה בכל כך הרבה מובנים. שמה שאנחנו צריכים (חוץ מנשים מנהיגות) זה רשת ביטחון סוציאלית, ערבות הדדית, מערכת בריאות ציבורית איתנה, מנהיגים שעובדים בשבילנו ורק בשבילנו. יושרה, צניעות, כבוד, ערכים. אבל שומעים, יש שם קניון עם 1,200 חנויות.