הישראלי שמטייל באפריקה: "החלטתי שלמסע הזה אני יוצא בכל מחיר"

בצהרי יום שבת, ה-13 בנובמבר, הזמנתי כרטיס טיסה לאקרה (Accra), בירת גאנה. אחרי שלל מסעות בעולם הרגשתי שמערב אפריקה זה השלב הבא בקריירת הטיולים שלי. כל מה ששמעתי על מערב אפריקה לאורך השנים צייר לי תמונה של מקום אותנטי, לא מתויר וכזה שקשה לטייל בו. בעוד שאת רוב האנשים התיאורים האלו היו מרתיעים, אצלי הם רק חיזקו את הסקרנות להגיע לשם ולחקור אזור שנמצא מחוץ למפת המטיילים.

שבועיים לאחר מכן, בעודי נמצא בשיא ההכנות הלוגיסטיות אך בעיקר המנטליות, וריאנט האומיקרון הגיח לחיינו. כתוצאה מכך, ממשלת ישראל החליטה שכל יבשת אפריקה, פרט למספר מדינות בודדות, נכנסת באופן גורף ומיידי לרשימת המדינות האדומות.

רק כדי לסבר את האוזן – מדינה אדומה היא מדינה שאסור לטוס אליה מהארץ. קיימת אפשרות להגיש בקשה חריגה שתאושר בנסיבות חריגות ומיוחדות. מיותר לציין שיצר הסקרנות וההרפתקנות שלי לא נכלל תחת הקטגוריה של נסיבות חריגות.

באותו רגע שנודע לי על האומיקרון ועל הפיכת אפריקה לאדומה, לשנייה אחת לא עברה במוחי השאלה האם לצאת למסע או לא, השאלה היחידה הייתה איך אני עדיין יוצא אליו. בירור קצר לימד אותי שאם אני מתחיל את הטיול במדינה שאינה אדומה אני יכול להמריא אליה ואז ממנה להמריא לאפריקה. כך עשיתי.

בנקודה זו יש לציין שאני לא "מכחיש קורונה" או "אנטי חיסונים", התחסנתי 3 פעמים ואני נוטה לציית להנחיות. עם זאת, אני כן חושב שהתגובה והאמצעים כלפי הנגיף קצת יצאו מפרופורציות והגעתי לשלב שבו אחרי שהקורונה החזירה אותי ממסע באיים הקריביים במרץ 2020 ואחרי כמעט שנתיים של דיכוי יצר הנדודים שלי, שאלתי את עצמי שאלה אחת – למה לא עכשיו? לכן החלטתי שלמסע הזה אני יוצא בכל מחיר.

אחרי שהייה קצרה בגרמניה והרבה חששות שהמסע המיוחל לא יצא לפועל ומשהו עלול להשתבש בדרך, נחתי בשעה טובה באקרה. בשנייה שיצאתי משדה התעופה ניגש אלי נהג מונית מבוגר שסינן לעברי כמה מילים באנגלית עם מבטא אפריקאי כבר. לא הבנתי כלום ממה שאומר, אבל זה לא מנע מהחיוך לעלות על פניי. וכך, עם אפס מידע על המדינה הזו ובלי שום מושג מה מצפה לי, הבנתי שזהו זה, המסע במערב אפריקה התחיל.

את הימים הראשונים ביליתי באקרה לשם התאקלמות ותכנון מסלול הטיול. טיפ אחד שיש לי למטיילים טרום היציאה למסע – תכנון תאורטי של מסלול הטיול כשאתם עוד בארץ זה טוב, אבל המידע האמיתי והשימושי יתגלה בפניכם אחרי הנחיתה, בין אם משיחות עם מטיילים אחרים שתיפגשו או ממקורות מידע מהימנים ונגישים כגון העובדים בהוסטל או בגסטהאוס.

שימוש טוב יותר בשיטה הזו היא להיעזר במקומי שיראה לך את האזור יחד איתו. כך עשיתי. כך, חברתי לליזי, בחורה מקומית חמודה מההוסטל שבו שהיתי, ליום טיול שלם בעיר לטובת מחקר תרבותי, מהנה ואנטרופולוגי.

עצירה ראשונה – השוק

הגענו לרחוב מלא באנשים ועם בלאגן שבחיים לא ראיתי. כמויות של אנשים, בעיקר נשים, יושבות בצד הדרך, כל אחת והטובין שלה, מנסות למכור לעוברים והשבים דברים שונים. בעודי חווה את הכאוס העוצמתי הזה הציפה אותי התחושה שאני אכן סופסוף באפריקה – היבשת המיוחלת, ומעכשיו, כשהגעתי לכאן, המשימה הזו מאחוריי ויש לי משימה חדשה על הפרק – לא להישדד!

המשכנו להסתובב ולחקור מה קורה בשוק, וכשאני אומר להסתובב ולחקור אני מתכוון לזה שליזי הולכת מקדימה, מובילה את הדרך ומפלסת דרך בין ההמון כדי לייצר לי נתיב, ואני מאחוריה מנסה שלא לאבד אותה ולהישאר לבדי.

באחת ההליכות הבחנתי באחד הדוכנים בקערת מתכת ענקית מלאה בחלזונות. כשהשקעתי עוד שתי שניות בלהתקרב ולהבין מה קורה שם – קלטתי שהם עדין חיים וזוחלים להם אחד על השני בתוך הקערה. עוד משהו שמשך את תשומת ליבי היו שיירות ארוכות של נשים, ולעיתים גם ילדות, עם סירים וקערות על ראשיהן. חלקן מכרו חטיפים, חלקן שתיה קלה וחלקן סוגים שונים של בדים.

כששאלתי את ליזי מה הסיפור מאחורי הענף העיסקי הזה, היא סיפרה לי שמדובר בנשים שמגיעות מצפון גאנה, אזור כפרי שידוע בחוסר באפשרויות פרנסה, בניסיון להתפרנס ולא לגווע ברעב. עם הניסיונות האלו מגיעה גם לינה ברחוב ותת-תנאי מחייה. וולקאם טו אפריקה מה שנקרא.

אחרי לא מעט הליכה, הפסקת התרעננות הייתה נחוצה, ולכן עשינו מה שכל מטייל או מטיילת במדינה טרופית עושים כשהם על סף התייבשות – עוצרים בדוכן הקוקוס המקומי ושותים מיץ קוקוס טרי.

עצירה שנייה – מבצר אשר

מבצר אשר הוא מעין מצודה שיושבת בקצה העיר על שפת הים, ששימשה את ההולנדים והבריטים בתקופות הקולוניאליסטיות לרכז את העבדים שהם אספו ממערב אפריקה, להציג אותם לסוחרים ולשלח אותם לאמריקה הרחוקה.

נכנסנו למבצר, עשינו את הסיור וכבר בדקה הראשונה צילמתי את מה שראו עיניי, ומה שיצא לי זו תמונה של אחת החצרות במבצר עם המדריך של הסיור כשהוא נראה כאילו הוא בעצמו כלוא שם ומחכה שהקולוניאליזם יסתיים והוא יחזור לחייו החופשיים.

הסיור במבצר היה מעולה, בעיקר בגלל התחושות שהוא עורר אצלי. לראות את החדרים שבהם נכלאו העבדים, את השלשלאות שבהן הוחזקו וחדרי השירותים המשותפים שבהם עשו צרכיהם כשהם ישובים אחד ליד השני, בצירוף לתמונות שרצו לי בראש – בהחלט מדובר בחוויה מתלתלת.

יצאנו מהמבצר והמשכנו לתחנה הבאה – המרכז התיירותי-אומנותי של העיר. בכניסה ראינו המון מזכרות שהזכירו לי את הסגנון של דוכנים מסוימים בירושלים או בשוק הכרמל. 

כשהמשכנו להסתובב, תשומת הלב שלי נתפסה על אמנים מקומיים שיושבים יום יום ומגלפים בעץ במו ידיהם חפצים אפריקאים שונים ומשונים כגון כלי בית, פסלים או תופים. הריכוז, היצירתיות והשלווה שאפפה אותם הזכירה לי שלא משנה איפה אנחנו נטייל בעולם – אמן הוא אמן.

אקרה היא בסך הכל עיר מגניבה, וסיור בה הוא ללא ספק תחנת התחלה טובה וחשובה לפני שממשיכים לגלות את שאר המדינה. כשמסתובבים בה נחשפים לראשונה לבלאגן האפריקאי, לאווירה התוססת וחסרת המנוחה, ואולי יותר מכל והכי חשוב – לגנאים עצמם ולמה שיש להם להציע.

הכתבה הוכנה בסיוע MAGNUS - איתור, חילוץ ומכשירים לווינים לחו"ל