אחת השאלות הראשונות כשאנחנו פוגשים אדם חדש היא "מה אתה עושה בחיים?" אנשים מיד מניחים שהשאלה הזאת מתייחסת למקור הפרנסה שלהם והתשובה היא בהתאם. במשך שנים עניתי שאני בעלים של חנויות בגדים בירושלים, אבל תמיד שאמרתי את זה והרגשתי שאני קצת משקר. האם זה מה שבאמת מגדיר אותי? האם זה מה שאני עושה בחיים?
מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako חופש
ככל שהתבגרתי ראיתי את האנשים סביבי (ואולי גם אני) נשאבים לתוך המעגל של: עבודה, פרנסה, לחץ. אנשים שזנחו לחלוטין את מה שהגדיר את מי שהם באמת. זנחו את התחביבים שלהם, את מה שעושה להם טוב. כאילו הם חיים מהאנרציה בלבד עד שמה שהגדיר אותם באמת הייתה העבודה שלהם, ואפילו בזמן החופשי המועט כל רצונם הוא לנוח על מנת לצבור כוחות לעוד יום חדש.
קריאת השכמה
בגיל 30 קיבלתי מעין קריאת השכמה - נפל עלי סלע! במובן המילולי של המילה ובמובן המטאפורי. בזמן שטיפסתי בארץ, סלע שאחזתי בו נשבר, אני כמובן נפלתי יחד איתו וברגע שהחבל נמתח ותפס אותי, הסלע המשיך בדרכו למטה ופגע לי בכף הרגל. קשה לתאר איך זה מרגיש אבל זו תחושה שאי אפשר לטעות בה. מיד יודעים. כף הרגל שלי התפרקה לחלוטין ואני תלוי בין שמיים וארץ.
כנראה שאז לא הייתי מאמין לזה, אבל בדיעבד הבנתי שזו נקודת הזמן שבה החל המסע שלי להגשמה עצמית.
שלוש שעות אחרי, אני שוכב בבית החולים אחרי צילום ושואל את הרופא אם אוכל לחזור לעסוק בספורט. התשובה שקיבלתי הייתה שבכלל לא בטוח שאוכל לאחזור ללכת כמו שצריך. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי.
כשהתעוררתי באותו הבוקר לא הרגשתי שהחיים שלי הולכים להשתנות והנה אני מקבל הודעה שהפכתי להיות נכה. מרגע קבלת ההודעה הייתי עסוק בכאב הפיזי לצד הנפשי. לא הבנתי למה זה מגיע לי. עברתי 2 ניתוחים, חודש וחצי של ריתוק למיטה, 3 חודשים על כיסא גלגלים ועוד כחצי שנה על קביים.
הייתי שמח לספר על אופטימיות לאורך הדרך ואמונה בעצמי ובשיקום שלי אבל האמת היא שהייתי מאוד פסימי. יחד עם זאת, ניסיתי לראות את זה כהרפתקה, אולי הגדולה בחיי, ומה שלדעתי הופך אותי להרפתקן טוב זו היכולת לראות סבל בהווה כחוויה בדיעבד. תמיד נזכור את הרגעים הקשים ותמיד נסתכל עליהם עם חיוך, אם זה מסע בצבא או סופה בדרום אמריקה. אנו נוטים לפאר ולהיזכר בערגה וגאווה למרות שברגע עצמו סבלנו ורק רצינו שייגמר.
בהרפתקאות תמיד יש אלמנט של סבל ו/או סכנה ואני כבר למדתי מהעבר להסתכל על הסבל בהווה וליהנות ממנו כמו שאני אזכר בו כשהוא ייגמר. למה לסבול מרגעים קשים אם אפשר פשוט להנות מהם. במובן הזה, הפציעה היתה ההרפתקה המאתגרת בחיי.
כל הרפתקה צריכה סוף טוב
למרות הפסימיות שלי עבדתי קשה, מאוד קשה. שעות על גבי שעות של פיזיותרפיה. חזרתי לטפס עם רגל אחת. התחזקתי ולא ויתרתי.
ביום השנה לפציעה הייתי בנורווגיה. הגעתי לשם אחרי שרכבתי מרומניה על אופנוע עד לנקודה הכי צפונית באירופה (נורדקאפ) .הלכתי 13 ק"מ ביום הזה, על הר, בגשם עם מקל. הליכה שבסופה סלע שנתקע בין שני צוקים שמתחתיו כמעט קילומטר של תהום עד לאוקינוס. הסלע אינו גדול במיוחד ודורש דילוג קל כדי להגיע אליו. היה גשום ומפחיד אבל נעמדתי מעליו והרגשתי מנצח. בדרך חזרה כבר בקושי זזתי. אבל עשיתי את זה.
במשך כל השיקום המטרה שראיתי לנגד עיני לא היתה לחזור לחנויות או לשיגרה. לא הייתי מתוסכל שחשבתי על כך שלא אוכל לחזור לעבוד יותר, אלא פחדתי שלא אטפס יותר, שלא אוכל לטייל ברחבי העולם על אופנוע, שלא אוכל לטפס על הרים ולטייל במדבריות. זה היה הדלק שלי.
אני מאמין שאדם הוא סך החוויות שלו. אני רוצה לצבור כמה שיותר חוויות ששווה לזכור אותם. כיום - או שאני בהרפתקה או שאני מתכנן את ההרפתקה הבאה. אני משקיע את הזמן בטיפוס וספורט אקסטרים, לצד מתן השראה לאנשים נוספים לצאת ולהגשים את החלומות שלהם, להתחבר, להתנתק ולזכור שחיי השיגרה הישנים הם זיכרון רחוק.
>> לעוד תמונות של מיכאל שפייזמן מסביב לעולם
הכתבה הוכנה בסיוע MAGNUS - איתור, חילוץ ומכשירים לווינים לחו"ל