האיטי: שרון רמון, מומחית לניהול אזורי אסון

שרון רמון מספרת על האיטי (צילום: שרון רמון, גלובס)
המקומות הכי מסוכנים בעולם. שרון רמון | צילום: שרון רמון, גלובס

”אני חלק מקבוצה של יחידות חילוץ ישראליות, והגעתי להאיטי מיד אחרי האסון. הייתי בין מקימי בית הספר הראשון במחנה הפליטים, וחיברתי להם תוכנית לימוד, כולל חינוך מיוחד. אני בעלת תואר שני בניהול אזורי אסון ומומחית לטיפול פסיכו־סוציאלי - הייתי בהרבה מקומות מוכי אסון בעולם, לעתים כמתנדבת, לעתים בשכר. העבודה שלי בהאיטי היא סוג של שיא. התפתחה כאן תיירות התנדבותית, כי היא לא נחשבת למדינה מסוכנת. הגיעו המון אנשים עם כוונות טובות, שלא ממש הבינו מה קורה מסביב, וזה לא תמיד עזר.
הייתי שם חמישה חודשים, והספקתי לראות גם את הצדדים היפים. בצפון האי יש הרים ונופים, ובמרחק של שעה נסיעה מפורט-אופרנס יש חופים מדהימים. אני ממליצה מאוד על נסיעה להרים, הקרויים noir mountains ויש בהם כפרים קטנים וכמה מסעדות כיפיות, המון עצים ופרחים ותחושה של יער גשם גדול ורחוק מהכול.

החלום שלי הוא להגיע לקונגו ולעבוד על דוקטורט מחקרי עם ילדי מלחמה, שגויסו בגיל צעיר ללוחמה ונוצלו שם, והיום מנסים לעזור להם. קונגו סומליה נחשבות כיום למקומות הכי מסוכנים בעולם, ואם אצליח להגיע לשם באופן מאורגן, לא אהסס לעשות את זה. ברגע שיודעים את כללי ההתנהגות, ואיך לא לעשות דברים ברמת סיכון גבוהה, אז אין בעיה. ואני מודה שיש משהו מאוד ממכר במקומות האלה. מבחינתי, אין מקום בעולם שהוא מחוץ לתחום.“

לסוטו: רועי ג‘ינג‘י סדן, סביב העולם באופניים

”כרגע, אחרי 54,000 קילומטר שבהם חציתי 36 מדינות - אני רוכב בסין. המסע הזה שלי, שבו יצאתי להקיף את העולם באופניים, הוא מסטרפיס, יצירת המופת שלי - והוא לימד אותי לראות את העולם בזום־אאוט. את המסע התחלתי בגיל 25, אחרי ששנה קודם לכן עשיתי קורס טיפוס הרים עם הצבא ההודי בהימאליה במשך שלושה חודשים. הייתי על פסגת ההר, ואז שאלתי את עצמי מה האתגר הכי גדול שאני מסוגל לחשוב עליו, והתשובה הייתה להקיף את העולם באופניים. חזרתי לארץ והתחלתי להתאמן, כי לא רכבתי קודם לכן. זה אולי הקטע שלי - בין פסגה לפסגה.

האירוע הכי קיצוני שהיה לי זה כששדדו אותי באקדח בבאחה־קליפורניה, מדינה במקסיקו. לקחו לי הכול - אופניים, כסף ובגדים. זה מהרגעים האלה שאתה זקוק לעזרת העולם. אנשים מסן דייגו נתנו לי טרמפ לקליפורניה, וזה דווח בחדשות ואנשים התקשרו ועזרו לי להחליף ציוד. לא תמיד הכול נפלא - בבוליביה פגעה בי מכונית, ואף אחד לא עצר לעזור. סוג המסע הזה, עם לינת שטח באוהל, ללא ספק מזמן המון חוויות ומפגשים עם אנשים וגם עם כל חיות הסביבה.

המקום הכי מדהים שהייתי בו הוא לסוטו, ממלכה הררית בחלק הדרומי של אפריקה. זוהי המדינה הכי גבוהה בעולם מבחינת גבהים ממוצעים. בכל מקום הצגתי את עצמי באמצעות מחוות ידיים, עברתי בין הכפרים שלהם, ובכמה מקומות קיבל את פניי הצ‘יף של הכפר, ואז היו רוקדים סביבי ומאכילים אותי. אני בא עם אופניים לאנשים שאין להם כלום, והם נותנים לך הכול. המסע הזה הוא הדבר המטורף ביותר בצורה הכי נורמלית שיש".

רועי ג'ינג'י סדן מספר על לסוטו (צילום: רועי ג'ינג'י סדן, גלובס)
האתגר הכי גדול שאני מסוגל לחשוב עליו. ג'ינג'י סדן | צילום: רועי ג'ינג'י סדן, גלובס

אנטרטיקה: מוטי קירשנבאום, עיתונאי ויוצר סרטי טבע

”נסעתי עם בני אביב כדי לצלם את הסרט ’המסע לאנטרטיקה‘ לערוץ 10 לפני שמונה חודשים, והרגשתי שאני עוזב את העולם ויוצא מכדור הארץ. עזבנו את אושואיה, הקצה הדרומי המיושב האחרון של דרום אמריקה, הפלגנו לאיי פוקלנד ודרך האי ג‘ורג‘יה הדרומית חצינו בסירה את מעבר דרייק לכיוון דרום. ארבעה ימים לקח המסע הזה בים, והזמן שלוקח להגיע הוא משמעותי. כמו בטיסה לירח. הדרך לשם היא שעושה את הירח.

מהרגע שחצינו את מעבר דרייק הסוער, הופיעו קרחונים וקרח מרוסק במים, וההרגשה שלי הייתה שאני האדם הראשון שהגיע לשם. אין שם כלום, שום יישוב, הכול בתולי ופראי. כדי לרדת לחופים של אנטרטיקה, במקומות שאין בהם שום אפשרות עגינה או גישה לחופים, מגיעים לחוף עם הזודיאק, ותוך כדי יורד גשם או שלג, ואחרי שלובשים בגדים מתאימים, יורדים למים רדודים כשאנחנו מצוידים במגפי גומי גבוהים כדי לא להירטב. לכל מקום לבשתי תחתונים, גטקס תרמיים, מכנסיים מבד, מכנסי רוח ולמעלה חולצה תרמית וסוודר, מעיל צבעוני גדול שאוטם את הרטיבות ואת הרוח, וגם כובע גרב ועליו כובע פלסטיק.במהלך ההפלגה, כ־40 דקות לפני ההגעה, היו אומרים לנו להתחיל להתלבש ולהתארגן.

מוטי קירשנבאום מספר על אנטרטיקה (צילום: מוטי קירשנבאום, גלובס)
יראת כבוד אל הטבע. מוטי קירשנבאום | צילום: מוטי קירשנבאום, גלובס

המסע הזה העניק לי תחושה של שיא, כי הגעתי למעין שיכרון חושים של התעלות. הנופים מהממים ובכל מפרץ מחכות כמויות של בעלי חיים שלא בורחים, פינגווינים, כלבי ים, מושבות אלבטרוסים, ואתה נכנס לסוג של זירת טבע שבה לא מפחדים ממך, האדם. ומי שמבקר שם צריך שתהיה לו יראת כבוד לדבר הזה. צריך לדבר ולהתנהג בצניעות אל מול הטבע הזה. לא לחסום את דרכן של החיות וכמובן לא לגעת ולא ללטף. זהו סוף העולם, שהאדם עוד לא הצליח לקלקל כי בסך הכול כיום, עם כל אנשי הצבא, המחקר והמטיילים, מגיעים לשם אולי 30 אלף איש בשנה".

הודו: חנוך סער, מו"ל ועורך ספר הצילום ”הודו - קליק ישראלי“

חנוך סער מספר על הודו (צילום: יובל גנות, גלובס)
ורנאסי היא גיהינום עלי אדמות. חנוך סער | צילום: יובל גנות, גלובס

”הלוטוס הוא אחד הפרחים היפים בעולם שצומח מתוך מדמנה, וכך היא הודו בשבילי, דבר נפלא שצומח מן הלכלוך. נסעתי לשם לפני שלוש שנים, לא כדי לעשן ג‘ראס על גדות הגנגס, אלא לטיול. מהרגע שיוצאים מן המלון החוצה ועד שחוזרים בסוף היום, נופלים לתוך תחושה שאתה נמצא בתוך סרט הוליוודי עם 200 אלף ניצבים, ושהבמאי שכח להכריז קאט.

הודו קשה, אבל ורנאסי היא גיהינום עלי אדמות. העיר הקדושה שעל גדות הגאנגס, שאפופה כל היום בצחנת שריפת המתים ורבבות ההודים שממתינים שם למותם ולפיזור עפרם בנהר. בתוך הסחי הזה ניגש אליי ילד הודי וניסה למכור לי גלויות של גופות נשרפות. אמרתי לו "מחר," והוא הלך. למחרת הוא הצליח לאתר אותי בין ים האדם ואמר לי "היום זה מחר," ופתאום ראיתי אותו, את הילד שמנסה להרוויח 10 רופי, ומיד גייסתי עוד אנשים לקנות ממנו גלויות. בסוף הוא הביט בכולנו ואמר: "תודה. עכשיו אני יכול ללכת שמח לבית הספר." מבחינתי זה היה אחד השיאים המרגשים במסע. דווקא מפגש אנושי קטן."

>> המקומות הכי נידחים בעולם