06:30, יום שלישי למסע, היציאה מאמסטרדם

תיק ליד תמרור לעצירת טרמפים
מותר לתפוס טרמפים | צילום: סתיו שפיר

להולנד יש כבוד מיוחד לטרמפיסטים: ה"ליפטפלאץ" (Liftplaatz) – תמרור מיוחד עם אגודל מופנה מעלה, סמל הטרמפים. את הליפטפלאץ של היציאה מאמסטרדם אנחנו מוצאות ביציאה הדרום-מזרחית של העיר, ליד פארק Prins Bernhard. עם זריחת החמה אנחנו מניפות לאוויר שלט גדול עם הכתובת "ברלין, בטוחות שהעובדה שהצלחנו למצוא את היציאה מהעיר מנבאת רק טובות.
אבל אופטימיות היא עסק עגום, ותוך עשר דקות מופיע לצדנו טרמפיסט בעל מראה תמים, מבוגר מעט לגיל הממוצע של תופסי הטרמפים, אך מלא ביטחון ואנרגיה. "ברלין, הא?", הוא שואל. "אני הייתי מגדיל את השלט לו הייתי אתן, לא רואים אותו".

אנחנו מתבוננות בשלט המושקע שהכנו, ומקבלות בכניעה את הבריסטול הענק שפטריק, הטרמפיסט הבוגר, מושיט לעברינו מתוך מחברת הציור המקצועית שלו. "אני תופס טרמפים כבר 20 שנה", הוא לא עוצר עצמו מלנפנף במניין שנותיו, "יש לי הרבה ניסיון".
תמיד כיף להצטרף לטרמפיסטים אחרים ובחו"ל, כשהם יודעים את השפה המקומית ואתה לא – מדובר בצעד חכם במיוחד. פטריק אמור להגיע לאנסצ'דה בקרבת הגבול הגרמני, לבקר את סבתו. כיפה אדומה שכזה. תוך דקות עוצרת מכונית והפרטים מוסדרים בהולנדית קלילה. אנחנו לא מבינות מילה אך מצטרפות לחגיגה, ונוסעות עם פטריק והנהג הנדיב לאפלדורן (Apeldoorn). במרחק שעה נסיעה משם, מתברר ששתינו נרדמנו בשמירה: הנהג מוריד אותנו – כפי שסוכם עם כיפה אדומה, כנראה – על כביש פנימי בכניסה לעיר, קרוב לאוטוסטראדה אך ללא שום גישה אליה.

בחורה עוצרת טרמפים
סתיו, מחכה | צילום: סתיו שפיר


8:00, אפלדורן

עדיין נאיביות, אנחנו יוצאות מהמכונית ומתקדמות לכיוון הדרך הראשית. פטריק מצטרף אלינו ומיד מספר על כביש גישה נהדר שנמצא ממש קרוב לכאן, במרחק שלושה קילומטרים הליכה. "אם תעמדו כאן אתן עלולות להיתקע עד הלילה", הוא מזהיר, אך לא זע ממקומו.
אחרי חמש דקות כושלות אנחנו מוותרות. "אתה יודע את הדרך?", אנחנו שואלות, כמעט שמחות שיש לצדנו מקצוען אמיתי. "בטח, זה פה", הוא משיב.
קרבה היא עניין יחסי. כעבור חצי שעה של הליכה בתוך אזור מלא חוות נטושות, אנחנו שואלות את פטריק היקר אם הוא עדיין מכיר את הדרך. "בטח, זה ממש כאן", הוא עונה, וממשיך לפטפט איתנו על סבתא, מה שמזכיר לנו שלא אכלנו ארוחת בוקר.


09:30, יער בקרבת כביש 1A

השמש מתלהטת, וכיפה אדומה וקורבנותיה עודן ביער. עוצרים ליד שלט, מתייעצים עם מכונית חונה – כמובן שבהולנדית – ונראה שלפטריק ולנהג יש ויכוח לגבי מיקום האוטוסטראדה. "הכל בסדר", הוא מפטיר בעוד אנו ממשיכים אל הלא נודע, "יש לי זיכרון ממש טוב לדרכים".


10:30, עדיין ביער, גם הכביש עדיין ברקע

קבוצת טיילים וכלבים עוצרת לידנו; פטריק מתווכח, אנחנו מחייכות בנימוס וממשיכות במהרה, תוך עלבונות מתמשכים מצדו על בורותם המחפירה של אנשי הכפר.

18 Wheeler,נהג משאית
משאיות גרמניות נחות בסוף השבוע

ארבע שעות ארוכות ושני גבים קורסים חולפים לפני שאנו מבינות שלכיפה אדומה יש אוזניים ארוכות מדי. צריך להיפרד ממקור הרוע הבלתי נדלה שמרחרח את מזוננו, אנחנו מחליטות בטלפתיה מעוררת השתהות, ומודיעות לו על הגירושין. "אבל כמעט הגענו!", הוא קורא בהפתעה, "אתן לא רוצות להגיע?". "בוודאי רוצות", אנו עונות בהחלטיות, ורצות להודיע למשטרת הזאבים.


12:10, יער, וכבר לא שומעים את הכביש

לאן מכאן? האזור לא ניראה מבטיח. כפר נידח באמצע שומקום. כמה הלכנו? והיכן האוטוסטראדה הנכספת? ומה, לעזאזל, עשינו כל היום? מלאך שהתחפש לאשה מבוגרת מסכים לקחת אותנו אל תחנת הדלק שליד האוטוסטראדה. אנחנו מחליטות על שינוי קארמה – מכאן אפשר רק לעלות.


14:55, גבול הולנד-גרמניה

שינוי המזל המיוחל נראה כאגדה רחוקה: תוך זמן קצר מתברר לנו שמשאיות גרמניות לא נוסעות ביום ראשון. לפחות מאז 1945. בדיקה חפוזה מבהירה לנו שהיום שבת. סביבנו כולם מכריזים בשמחה על סיאסטת סוף השבוע (תנאי עבודה או לא תנאי עבודה?) וחלק אף מזמינים אותנו לאירוח אישי. למרות שבילוי סוף שבוע רומנטי בחברת עשרות נהגי משאיות חברותיים במיוחד נראה כרעיון מפתה לאין שיעור, דווקא הפעם לא כל כך התחשק לי - מה גם שבסוף לא הבאתי את השוקר החשמלי.
אך המזל שוב השתנה, ונהג משאית גרמני עוצר לנו. גאולה מעמק החרמנות בעלת כרס. בשמחה אנחנו זורקות את התיקים, המפות והנעליים ברחבי הרכב ונמרחות על הכיסאות המפנקים. עם הכניסה לגרמניה, בעיתוי של בדיחה שחורה, הגשם מתחיל ומתחזק.
"תוכל להאט קצת?", אני מבקשת בתנועות ידיים אחרי שכמעט התנגשנו במכונית פרטית. הוא לא נראה מוטרד. "מי גרוס אר קליין!", הוא מכריז באושר, ואף מרים את הידיים מההגה על מנת להמחיש בתנועות. מיותר לציין כי העובדה שהוא רואה עצמו כ"גדול" ואת שאר המכוניות כ"קטן" בוודאי לא עוזרת.
אי שם בהמבורג - שממש לא נמצאת על הקו לברלין - אני יורדת מהמשאית בתחושת הקלה. טל מצטרפת על הקרקע, מאחלת לנהגנו הגדול דרך צלחה וטורקת את הדלת. "אוי", היא מזדעקת כעבור שנייה וחצי. "ראית את הארנק שלי?".


23:35, המבורג

בתחושת כישלון - שהעובדה שנשארנו עם ארנק אחד במקום שניים מנציחה אותה – המבורג נראית זוהרת מאוד לעומת איך שדמיינתי אותה. 

מבט לאוטוסטרדה דרך שמשה קידמית של אוטובוס
הטרמפ הארור. איפשהו על המשאית הזאת יש ארנק | צילום: סתיו שפיר

שלושה נהרות מתלכדים בה ובכך מניחים אותה ממש על המים. כמו בערים רבות בגרמניה, גם בהמבורג שוקקת תופעת הסקווטים, והם תמיד מהווים מקום אירוח מזמין לטיילים תועים. אחד מהם, ה"האפנשטראסה", הוא בעצם חיבור של תריסר בניינים ממש על שפת הנהר, שנכבשו ב-1981 על ידי קבוצות אנרכיסטים, פנקיסטים, הומלסים וגם כאלה ללא הגדרה מיוחדת. עשר השנים הראשונות לוו במאבקים רבים עם המשטרה ועם ארגונים פאשיסטיים, אך בתקופה האחרונה הסקווט עבר למתכונת חוקית, והדיירים משלמים לעירייה סכום קטן בכל חודש תמורת המגורים. אלמנטים רבים כן נשתמרו במקום, שמתפקד כקואופרטיב.
אנחנו פונות מרחוב תיירותי באווירה אילתית מובהקת, והולכות בעקבות המוזיקה. אחד הבניינים, שקומתו הראשונה מאכלסת מועדון רועש, הופך למעוננו הלילי. בקומות העליונות נשברו קירות המסדרונות ופתחו מעברים שהופכים את הבלוקים למבנה רציף אחד. למרות העייפות, אי אפשר שלא לערוך סיור לילי ברחוב, לספוג את האווירה החדשה. צריך לעבור מעל נהר השיכורים שנרדמו על המדרכות על מנת להגיע לנהר האמיתי, שזוהר אלינו ממרחק. אי אפשר שלא להתרגש, ופתאום כמות המראות שעברנו בימים הספורים מתחילת הטיול מתחילה להשפיע, הרגליים מתאוששות מהמסע שעוללנו להם הבוקר, והעיניים, תוך בהייה ממושכת במים הזורמים, מתחילות להיעצם.


המלצות מקומיות

אם מתחשק לכם לגלות את תרבות הסקווטים בהמבורג ובאותה הזדמנות לטייל קצת על שפת הנהר, כדאי מאוד להגיע לאזור ההאפנשטראסה (Hafenstraße). בין הסקווטים שוכנים כמה מועדונים ופאבים מעניינים. אחד מהם, "דוד אוטו" (Onkel Otto), מנגן בעיקר מוזיקת פאנק ומוקף במקומיים, לרוב מרוחים על מדרגות הנהר עם חביות בירה צנועות ביד. הגעה מתחנת Reeperbahn על ה-S-bahn, לכו בעקבות ציורי הקיר.


סוגרת חשבון

1) המרחק שעברנו: 481 ק"מ, מהם כ-20 בצעידה לצד כיפה אדומה, 19.5 קילומטרים יותר מהמרחק שאחריו היינו צריכות להבין שכיפל'ה היא סוציופת הולנדי.
2) סטייה מנקודת היעד: 288 ק"מ, ב-40 מעלות צפונה.
3) וכמה טרמפים? שישה, מתוכם שניים שרק במזל יצאנו מהם.