סתיו בדרך מפראג לוינה
עם כזה חיוך , לא יעצרו לכם? | צילום: טלי רובין

180 יורו, 36 טרמפים ומטוס אחד – זה מה שעלה לי חודש של הרפתקאות באירופה. להגיע מאנגליה להולנד, גרמניה, צ'כיה, אוסטריה, איטליה ושוב גרמניה – ומשם לישראל (שהיא כמובן לא אירופה, למרות שלו הייתה נערכת הצבעה בעניין אני בטוחה שתוך שעתיים היו מעלים את הדגל עם הכוכבים על התורן).
למרות החששות והתחזיות המוקדמות, שותפתי למסע ואני הצלחנו, בעזרת השם, לא למצוא את עצמנו קשורות לעץ גבוה ביער עבות, מתחננות על חיינו בשפה זרה. הפרנויה, כרגיל, מתעלה בהרבה על המציאות – יש יותר אנשים "נורמאליים" בדרכים מפסיכופטים נושאי נשק, אם לנסח זאת בעדינות. לאי אפשר להגיד שתפיסת טרמפים בארץ זרה היא משימה בטוחה, אבל אלה עניינים ברי התמודדות – ניתן לשמור על מקסימום בטיחות בתוך הנסיבות הקיימות. אז אם גם אתם רוצים לטייל באירופה מבלי לקרוע את עצמכם בעבודה שאתם לא אוהבים חצי שנה מראש - קראו, זכרו, והתחילו ללכת.

התניידות בחלל החופשי: כך נסענו

טיסות. עניין יקר, ולא בכדי: הן מזיקות לסביבה ואף לקיבתם הרכה של נוסעים רגישים במיוחד. אבל במצבנו הפוליטי-גיאוגרפי אין שום סיכוי להתנייד קרקעית דרך הגבולות הסובבים אותנו.
מה עושים, אם כן? תופסים את מה שהכי זול. טורקיה? נהדר. יוון? עוד יותר טוב. גרמניה? הרווחתם. זה לא משנה לאן – העיקר שעוברים את הים (אגב, קפריסין לא ממש תעזור לכם מתברר) ואת המדינות העוינות שמעלינו. יש עוד דרך, הרבה יותר חיובית מבחינה אקולוגית אך דורשת זמן וסבלנות – אניות. ניתן ואפשרי לתפוס טרמפ על אוניה מאחד הנמלים – אבל כאמור תאלצו לעבוד בשביל זה.
אם תהיו ממש ספונטניים, את עניין הטיסה הלוך אפשר לסגור ב-80 עד 150 דולר. וכאן אולי המקום לציין שבאירופה ספונטאניות לא עובדת בכלל – אלא רק בדרך לשם.

טרמפים. כל מה שתצטרכו זה מפה של אירופה. רצוי נוחה, שתוכלו לעקוב אחר הנסיעה באצבעותיכם תוך כדי שאתם נוסעים – למטרות בטיחות ולמידה. קנו, מבעוד מועד, מפה שיש בה את כל מדינות אירופה, כולל תחנות דלק (לפחות Service Areas).מפת אירופה בלי תחנות דלק היא כמו מפת שולחן עשוית שאריות מזון, אין לה שום תועלת.  שלא כמו בארץ, ברוב המדינות ביבשת לפעמים יותר נוח לתפוס טרמפים מתחנות דלק. אם אינכם דוברים מינימום חמש שפות באופן שניתן להסתדר בו, מומלץ לרכוש מפה שבה שמות הערים הן גם באנגלית וגם בשפה המקומית – כך תוכלו להגיע להבנה עם הנהג האוסף אתכם. חוץ מזה, כדאי להביא כמה גיליונות נייר וטוש עבה – ככה תוכלו לכתוב באותיות קידוש לבנה את שם המקום שאליו אתם מעוניינים להגיע, למקרה שתתייאשו מהתחנה ותעברו לעמוד על הכביש.
אל תעמדו אחרי שלט הכניסה לאוטוסטראדה – זה מסוכן והנהגים בוודאי לא יכבדו אתכם אם תעשו זאת. אל תכפו על אף אחד לעזור לכם - חייכו, דברו איתם תוך כדי הנסיעה כדי להנעים את זמנם ואל תהססו להעיר להם אם הם נוהגים מהר מדי – אתם לא ממהרים לשום מקום, ואם הנהג\ת כן, עדיף לכם להקים אוהל ליד האוטוסטראדה וליהנות מהנוף.

אין תמונה
המפה שתעשה לכם את הטיול
אז מה היה לנו?
1) כרטיס טיסה או אונייה לכל מקום באירופה.
2) מפה עם תחנות דלק.
3) דפים חלקים וטושים.
4) תוספת חביבה: למדו משפטי מפתח בכמה שפות אירופאיות, כדי לתקשר עם הנהגות והנהגים בשפה שלהם. שהם מכירים. ברבות מארצות אירופה הידע הממוצע באנגלית נמוך בהרבה מאשר בישראל – וצריך להתחשב בזה. בבלגיה כמעט ולא ידברו איתכם אנגלית, גם לא במרבית המקומות בגרמניה וספרד, ועוד פחות במזרח היבשת.

הזנה עצמית: כך אכלנו

אחד הדברים הגרועים ביותר בתעשיית התיירות הוא תיירים שנכנסים לעיר חדשה ומיד מחפשים את אחת מרשתות המזון המהיר המקומיות – לעולם לא מקומית באמת, כי אם תאגידית, מונופוליסטית ובטח גם מגישה אוכל גרוע. זו לא תעשייה שמתחשק לכם לתמוך בה – לא אם אתם רוצים לאפשר לתרבויות להישאר כפי שהן ולעסקים קטנים להרוויח את לחמם בכבוד. טעות נוספת היא ההנחה הכל כך ישראלית, ש"אם אנחנו כבר בטיול, צריך להתפנק", משמע צריך לאכול רק במסעדות יוקרה ולישון במלונות חמישה כוכבים.
חשבו על זה: מה יותר פינוק מאשר ללכת לשוק, להביא כמה ירקות טובים ולשבת על גדות הנהר (לכל עיר אירופאית יש ירקון משודרג), ליהנות מהנוף ולא מהעיצוב במסעדה?

עשבים / תבלינים בשוק - עירית, רוקט, נענע
חפשו את השוק המקומי | צילום: עודד קרני
שאלו אנשים היכן השוק המקומי, לא התיירותי; בדקו מכולות קטנות או סופרמרקטים. אפשר להתקיים באירופה גם משלושה-ארבעה יורו ליום, אפילו פחות אם עושים את זה חכם. מצאו טיילים אחרים והכינו איתם אוכל, בשלו בבית שבו אתם לנים – האפשרויות הן בלתי מוגבלות.
מה לגבי שתייה? ובכן, אלכוהול הוא תמיד יקר. אבל יותר זול ללכת לפאבים מקומיים – בצ'כיה, למשל, מחירי הבירה ממש מגוחכים. באוסטריה השפירצר לא עולה מי יודע מה, בספרד קונים יין באריזת קרטון ומערבבים אותו עם קולה. יש מיליון דרכים לחסוך, והמקומיים תמיד יידעו איך לצרוך אלכוהול בזול (חוץ מבלונדון ובאוסלו, כנראה. הם פשוט עשירים מדי).

אז מה היה לנו?
1) בטן ריקה.
2) מודעות כלכלית-חברתית וקצת תושייה.
3) תוספת חביבה: אפשר להביא ערכת תבלינים מהבית (שמן זית ומלח – אם תצאו בלי זה, תחזרו בלי בלוטות טעם). ערכת קפה וגזיה גם הן רעיון לא רע, רק קחו בחשבון שבארצות מסוימות אחזקת גז אסורה. 

לינה והנחת התרמיל: כך ישנו

מכירים את ה-Couch Surfing וה-Hospitality Club? ובכן, אלה חבריכם הטובים ביותר. שני הארגונים האלה הם רשתות של מארחים מכל העולם. הרעיון הוא לייצר מאגר מידע המשלב מאות אלפי אנשים מכל מקום, בכל הגילאים, שמוכנים לארח ומעוניינים להתארח בבתים של אחרים ללא תמורה. הכניסה חופשית – כל מה שצריך זה להכין לעצמכם פרופיל בתוך האתר, כולל תמונה, פרטים מזהים ודרישות הארחה. אנשים מסוימים מארחים כמעט כל יום ואחרים מארחים לעיתים נדירות, אך לכולם משותפת ההתמכרות. לפני שמגיעים שולחים מייל למארחים הפוטנציאלים שתמצאו בעזרת מנוע החיפוש באתר, ומבקשים רשות לבוא, וזה הופך את הטיול לכל כך הרבה יותר אפשרי - עניין התשלום בעבור השהות כמעט נחסך לחלוטין. ראוי להביא אוכל לעצמכם ולא להיתלות במארח, כמובן, ורבים מקפידים אף להכין לה או לו ארוחת ערב חגיגית ביום ההגעה.

אין תמונה
המארחים, החברים הכי טובים החדשים שלכם
מארחים נחמדים במיוחד יעשו לכם סיבוב באזור מגוריהם, חלקם יהפכו לחברים הכי טובים שלכם. זו חוויה מיוחדת במינה – בעיקר משום שמתיירים מבולבלים אתם הופכים לבני בית.
דרך נוספת להשתכן תחת קורת גג היא לפנות לאחד הסקווטים – מבנים נטושים שאוכלסו על ידי קבוצות נוודים, הומלסים ואקטיביסטים אחרים. גרמניה מלאה בהם, וגם אזורים מסוימים באנגליה, הולנד, אוסטריה ועוד. חוץ מזה, תמיד אפשר לקחת אוהל, בעיקר אם מתניידים בטרמפים ולא אוהבים לישון תחת שמיים מבולבלים.

אז מה היה לנו?
1) שק שינה, כדי שיהיה אפשר לישון בכל מקום.
2) פרטים מלאים של המארח – טלפון, כתובת וקווי אוטובוס להגעה.
3) תוספת חביבה: אפשר גם להביא לו\ה מזכרת קטנה מישראל, סתם בשביל הכיף.

אפילוג: קווים לדמותם של הטרמפיסטים

אתם הרפתקניים, תאווי גילויים ורעבים למציאת עולמות חדשים? אז סביר להניח שלא תעדיפו לעשות את כל זה כמו תיירים - גם כי תיירות זה יקר, גם כי אתם רוצים לשמור על מקומות כפי שהם וגם כי מתחשק להכיר באמת. ותיירים, לרוב, מכירים באמת רק חנויות מזכרות.
אתם נזהרים – לא עולים על טרמפים שנראים מפחידים, לא ממשיכים כשהדרך נראית מוזרה מדי ויורדים מהם אם הם נוהגים שלא כהלכה; אין לכם הגבלות זמן, ואתם לא לחוצים להספיק לעבודה בראשון בבוקר – בא לכם לראות את הדרך ולא רק את המטרה, וכל שינוי בה הוא מבורך.
את הסטריאוטיפים קחו בקלות – ברור שככל שיתקדם המסע תבינו שהבלגים הכי נחמדים ושהגרמנים היו ותמיד יהיו אנטישמיים – לא, לא כך הדבר. הייאוש בטרמפים וכובד המשא לפעמים גורמים להרבה לכלוך להשתחרר מהפה, אבל באמת שאין כאן שום מכנה משותף: בסופו של דבר, תגלו את האנשים הטובים בכל פינות ומחוזות הדרך, בכל גיל ולבוש, והסטריאוטיפ היחיד שתקנו להם יהיה שהייתם רוצים לבלות איתם את שארית חייכם. תיהנו!

למסע השלם של הטרמפיסטית לחצו כאן