חושות וגמלים? ככה נראית חופשה משפחתית בשארם א-שייח'

זה התחיל בהודעת וואטסאפ קולית של אם הבית, כלומר לינר אישתי: "יש לי 15 ימי חופשה מהעבודה בסוכות, בא לי חופשת בטן גב. בקפריסין ויוון כבר הייתי, מה דעתך לקחת את האחים גרי"ם - גפן, רז, יהונתן ומיקה בפעם הראשונה לסיני?"

"תמיד זוכרים את הפעם הראשונה", עניתי לה, ,"הכי טוב".

>> לכל ההמלצות על מלונות ואטרקציות בסיני

>> מידע למתחילים: זה מה שצריך לדעת לפני שיורדים לסיני

התחלנו בגישושים מול חברים מביני עניין, הצטרפנו לפורומים המתאימים בפייסבוק ועשינו שיחה טלפונית עם משפחה שנמצאת במלון אקווה ביי בשארם א-שייח' שהתחילה ב"אתם חייבים לבוא". חיפוש קצר באתר בוקינג גילה לנו מחיר לא הגיוני (לטובה) שגרם לי להזמין מהר לפני שיגמר. קצת אחר כך הבנו שהזמנו חופשה בסיני והתחילה הדילמה.

"לך על זה" הפציר בי חבר שהיה שם לפני שנתיים בעידן ה-PC (פרה קורונה). "אבל העולם קצת השתגע, בטח בכל הנוגע למעבר בין מדינות" עניתי, ובכל זאת הקשבתי לו וזרמתי. וכך, סיני במבצע הפך למבצע סיני: שלוש בדיקות קורונה בשבוע אחד לכל המשפחה (אחת לפני היציאה, אחת לקראת החזרה לארץ ואחת אחריה) ובידוד של שבוע (במקרה הטוב) בארץ הקודש לטובת מחלימים שכמונו. "צריך ללמוד לחיות לצד זה" ניחמה זוגתי.

"אפילו לובשי המדים ביקשו מאיתנו בקשיש"

אם כבר בחרנו בנסיעה של 12 שעות ליעד ובידוד בחזור, לפחות שיהיה שווה את זה. כך, השתדלנו למצות את החופשה עד תום, בחצי מחיר מנופש קיבוצי ספונטני שחווינו לפני כמה שבועות ורבע מחיר מהעיר השכנה - אילת.

סיני היא דיל לא רגיל. פתיחה חופשית של מעבר הגבול היתה תזמון ראוי לנופש אחר של סוכות במדבר, וקצת אחרי שראש הממשלה בנט ביקר בשארם א-שייח', הגיע תורנו. אחרי עשרים שנה (קצת פחות) מתקופת הרווקות, חזרנו אל חצי האי המצרי, בתצורה אחרת - כמשפחה. החושה התחלפה בריזורט, משקה האיילנד המיתולוגי התחלף בקפה קר והדג שמוזמן בבוקר ומגיע בצהריים מוגש כעת בבופה וכולם מחפשים wi-fi. רק "זמן סיני" לא השתנה.

אחרי נסיעת לילה קשוחה שכללה זריחה במכתש רמון, סיימנו עם הארץ המובטחת והגענו למעבר הגבול בטאבה, כמעט שעה לפני פתיחתו, בשמונה בבוקר. ועדיין, כל התהליך נמשך שעתיים וחצי, זמן מזורז במושגים עכשוויים. 

התור במעבר הגבול בהחלט מצדיק את ההשוואה ליציאת מצרים, אבל אין פה מדע מדויק. יש כאלו שנערכים מבעוד מועד עם שקי שינה ויש כאלו שדווקא מגיעים בצהריים, כביכול אחרי הפיק. סבלנות, נחישות ורגישות - היתה המנטרה שהשתדלנו להפנים במהלך המסע. בדרך התבקשנו לבקשיש מצד לא מעט מיצריים, כולל במדים, מה שנתפס כשוחד (לכאורה כמובן) כשלילדים הסברתי שזה תשר מקובל (לא השתמשתי במילה הבינלאומית טיפ). "אפילו אין לי מושג על מה שילמתי פה לפקיד", סיפר לי בועז מגדרה, רק כדי שנציג מקומי ימלא עבורו גלויה.

"לצידנו בבריכת הגלים אורחים מסעודיה, תימן וקזחסטן"

בצד השני של ביקורת הדרכונים חיכה לנו טאמר, נהג מונית מצרי שהוזמן מהארץ, דובר עברית שוטפת. בדרכנו לריזורט חלפנו על פני נואיבה, דהב וסנטה קטרינה (הר משה כפי שהוא מכונה בפי המקומיים) שכעת באווירת החג, אנשי חב"ד הקימו שם סוכה. תוך שלוש שעות של טיסה בגובה נמוך (אגב, ליטר דלק בשנקל) הגענו ליעדנו.

לא מעט התחלות בנייה יש בשארם, לעומתן מלון (יותר מתחם נופש רחב שטחים) אקווה בלו (Aqua Blue Water Park) הוא סוג של נווה מדבר עם עשרות מגלשות מים ובריכות, שאינו מבייש חלופות מאירופה. בצמוד אליו יש חוף כמתבקש. זו סיני יא זאלמה.

פה זה לא אירופה, אבל השפה השולטת במלון היא רוסית עם רוב מוחלט לתיירות מאוקראינה. חלק מעובדי צוות הבידור מגיע ישירות משם על מנת לספק תחושת ביתיות לתיירים, כשבבריכת הגלים מתנגן מתיסיהו "שלנו" בשירת ONE DAY ולצידנו אורחים מסעודיה, תימן וקזחסטן.

"הבעיה היא ששלום עושים בין מנהיגים"

לאחר שמיצינו את המגלשות, הבריכות והמסיבות, הגיע הזמן לקריעת ים סוף שכללה מצנחי רחיפה, מופע דולפינים שהחזיר אותי לימי הדולפינריום בתל אביב וספארי צלילות (במקרה שלנו שנורקלים) בראס מוחמד - השפיץ הדרומי של חצי האי, עם 35 אתרים שונים ומגוונים.

"למה לא תבואו לבקר אותנו" שאלתי את מוחמד, מדריך הצלילה שהגיע מאיסמעליה. "אנחנו לא יכולים" הוא הסביר, "אבל למה לדבר עכשיו על פוליטיקה פה בים". פגשנו הרבה מיצרים חביבים ומסבירי פנים במהלך החופשה שהשאירה תחושה של פספוס עם שכנים טובים. אחרי הכל יש לנו לא מעט היסטוריה משותפת - ממשה רבנו ועד מוחמד סלאח בליברפול, כולל קלאסיקות קולנועיות בימי שישי בחמש וחצי של ערוץ 1. "הבעיה היא ששלום עושים בין מנהיגים ולא בין עמים" הוא הוסיף, על רקע שקיעה מהממת ומי טורקיז משכרים.

שארם של הלילה היא מוארת ומזמינה. מתחם הסוהו המודרני והשוק הישן בהחלט מהווים אלטרנטיבה ראויה לצוות הבידור במלון, עם מגוון מזכרות מיוחדות שדורשות התמקחות על כל פריט. 

"הגיע הזמן לדובאי"

מה שהתחיל עם רצון לחופשת בטן גב נגמר עם גב שבור ובטן שגדלה (אחרי הכל - "הכל כלול"). בחזרה למסוף הגבול בטאבה: בסוף היינו אנחנו וחבורת מהמרים שחזרה קצת לפני כניסת שבת. הם עידכנו אותי בסטטוס החדש של שרית חדד (שהרי מנותקי מסך היינו) בזמן שכולנו מנסים להשכיר קורקינט (כי אין מוניות) בכדי לחזור לרכב המיוחל שהמתין בחניון כורכר אילתי.

כבר בנסיעת הלילה הלוך, חשבתי איך נחזור לנו הביתה, כמשפחה. זו היתה חופשה אחרת שלא דומה לאלו שכבר עברנו. "אבא, אחרי סיני הגיע הזמן לדובאי", הציעו הילדים בדרך חזרה מנסיעת הלילה. חזרנו בשעה שיצאנו - שתיים אחר חצות, עם הרבה קפה בוורידים וחוויות חיים מקסימות שאספנו להמשך (שהרי סוכות הינו חג האסיף).

ועכשיו - החטא ועונשו. זה מה נעשה בימי הבידוד: נבנה סוכה, נתרפק על הצילומים ונתכנן את המבצע הבא. מי מכיר מלון טוב בעקבה?