"נו, מה קורה? איך היה הסיור על החוף? בחרתם כבר מסעדה?"
"יש אחת שנראית טובה - מעל המרינה, ממש קרוב לפה. זאת המסעדה שהמליצו לנו עליה כבר בארץ - חברים שהיו פה".
"רגע, אבל בדקתם בה את הדבר הכי חשוב?"
"מה? המחיר?"
"עזוב את המחיר, איך השירותים שם? כמו שצריך? זה כל מה שחשוב. על זה תקום ותיפול המסעדה מבחינתי".
השיח הזה שהתנהל באוגוסט בין קבוצת אנשים שישבו עם משקפי שמש ורגליים למעלה בירכתי יאכטה שעגנה באחד מאיי יוון, לבין קבוצה אחרת שצעדה על המזח בדרכה חזרה לאותה היאכטה לאחר סיור על החוף - עשוי להישמע מוזר לצופה מהצד. אלא שלא מעט אנשים שחוו שיט על יאכטה יכולים להזדהות עם הסיטואציה.
שלושה ימים של שיט על היאכטה הספיקו למרבית הנוכחים עליה ללמוד ולהעריך את פלאי מערכת הביוב המודרנית המשרתת אותם בחיי היומיום. מה שנראה טריוויאלי לדרי היבשה - הליכה לשירותים המסתיימת בלחיצה על כפתור או משיכת ידית המורידה את המים ומעלימה את כל הראיות המרשיעות, מהווה תהליך מורכב למדי בלב ים.
זה מתחיל מהגודל של תאי השירותים שביאכטה. לכל חדר שינה יש אמנם שירותים צמודים, אבל אמנות הצמצום של בוני כלי השיט מכניסה את זו של מתכנני תאי השירותים במטוסים לכיס הקטן. שכן בתוך קופסה של מטר על מטר וחצי השכילו מתכנני היאכטה להכניס מקלחת, אסלה וכיור. התוצאה, איך לומר, מעט צפופה. החלק המורכב באמת בשירותים נובע מכך שאין כאן ניאגרה בדומה לזו הנמצאת על היבשה. סיימת לעשות את הדבר בשבילו נכנסת? אתה מתבקש להסיט את ברז המשאבה ימינה, ולהתחיל לפמפם את ידית המשאבה למעלה ולמטה כדי לשאוב מי ים שישטפו את האסלה. סיימת לשאוב? נא להזיז שוב את המפסק - ולפמפם שוב, הפעם כדי לרוקן את האסלה ממי הים. וזה לא נגמר בזאת. כאשר אתם עוגנים יהיה עליכם לסגור את הברזים של מכלי ההדחה שאליהם מתנקז הביוב. תושבי עיירות הנמל באיים הקטנים של יוון לא מעוניינים במי השופכין של היאכטות שעוגנות ברציפיהן. כאשר תצאו ללב ים, יהיה עליכם לפתוח שוב את הברזים כדי לרוקן את המכלים.
עוד ב-mako חופש:
המשפחה הישראלית שכבשה את הודו
בחורות, קיזינו ושופינג: יעדים שעבריינים אוהבים
עם או בלי בגדים: אתרי נופש מפתים
לא בדיוק הכל כלול, אבל כן מפנק
גם לגבי חדרי השינה ביאכטה, לא מדובר בדיוק בחופשה מפנקת. כצעד התאקלמות ראשוני, יש להחליף את המלה "חדר" ב"תא" ולהשלים עם כך שמדובר בחלל שישמש אתכם לשינה בלבד, שכן גודל החדר הוא בעצם כגודל המיטה הזוגית שבתוכו. את הציוד אתם מתבקשים לדחוף לארונות הקיר או לחלל שמתחת למיטה.
הצפיפות לא נגמרת בחדרים. המשמעות של חופשה בלב ים היא סיטואציות שבהן עשרה אנשים מוצאים עצמם דחוקים יחדיו במשך לא מעט שעות על שטח של 80 מ"ר, במקרה הטוב. נכון שמסביב קיים אופק אינסופי, הים והחופים הסובבים אותך בתוליים ושייכים רק לך, ובלילה אתה יכול לשבת על היאכטה בשלווה מוחלטת, רק אתה, הכוכבים וקונצרט נאקות התרנים. אלא שמרחב המחיה המצומצם מציב אתגר חברתי בפני כל הנוכחים. כפי שההיסטוריה מעידה, מריבות על יאכטה בלב ים, כשאין לאן לברוח, עלולות להסתיים במרד או בהשלכת אנשים למים.
אפשר להניח כי כאשר מדובר ביאכטה "מיי שאנטי" שאותה מכרה לפני חמש שנים שרי אריסון תמורת 100 מיליון דולר, או ביאכטה של רומן אברמוביץ' שעלתה יותר ממיליארד דולר, מדובר בסיפור אחר, אבל על ישראלי המצפה לתנאים מפנקים של מלון הכל כלול להבין ששיט על יאכטה הוא נופש מעט אחר. זה נכון לא רק לתנאים, אלא גם לכלל החוויה שתעבור עליו.
גם אם האוליגרכים מתפנקים יותר, בל יתקבל רושם מוטעה. זה לא ששטנו בדוגיות מקרטעות. שתי היאכטות שבהן הפלגנו היו כלי שיט חדשים, מבהיקים ומצוידים. כל יאכטה כללה מטבח עם תנור, מקרר, כיריים של גז וארונות מלאים בסכו"ם ובכלי בישול. בכל אחת היתה פינת אוכל מרווחת עם שולחן וסביבו ספה גדולה, וגם הירכתיים שימשו סלון או מרפסת עם שולחן אוכל ומספר רב של מקומות ישיבה.
גם ברמה הטכנית מדובר בכלי מתקדם. איש לא העלה על דעתו לשלוף מצפן או לפתוח מפות, שכן כל מה שדרשה מערכת הניווט הממוחשבת היה לסמן על המפה הדיגיטלית שעל הצג הגדול את הנ.צ שאליו אנו מעוניינים להגיע, ומכאן והלאה לא היה אפילו צורך להחזיק בהגה. האונייה ניווטה את דרכה אל היעד באופן עצמאי. המערכות המתקדמות האלה, אגב, לא מונעות את הצורך בהשתתפות פעילה של הנופשים בהשטת היאכטה. הרי בלב ים אין מישהו אחר מלבדכם שיעשה את העבודה.
עגינה על הרחוב הראשי של הכפר
ההרכב שעלה על שתי היאכטות (שאחת מהן היא קטמרן - כלי שיט המורכב משני גופי ציפה המחוברים במשטח שבו ארבעה תאי שינה זוגיים ועוד שני תאים ליחיד) בשבת אחר הצהריים בתחילת אוגוסט באי קוס, כלל 15 בני משפחה מורחבת - שישה ילדים ותשעה מבוגרים - רווקים, נשואים, סבים וסבתות, ו"סקיפר" אחד (על כל יאכטה חייב להיות בעל רישיון ימאי מקצועי אחד, השני היה אבי, גם הוא סקיפר). המטרה היתה שיט בן שבוע אחד בארכיפלג היווני. מנחם, הסקיפר השכיר שהתלווה אלינו, הבטיח לנו עוד לפני שעלינו על כלי השיט, כי אין אדם שחווה פעם אחת שיט כמו זה שמצפה לנו - ולא חוזר עליו שנית. הביטחון שבו הוא הכריז זאת הביא להרמת גבה ספקנית מצד חלק מהנוכחים.
בנמל באי קוס שבו שכרנו את היאכטות התבקשנו לחתום על מסמכים שבהם הוגדר מי יהיה הקפטן של כל כלי שיט ומי יהיו עוזריו. אחר כך התלווינו לאחראים מטעם החברה המשכירה את היאכטות להדרכה בת שעתיים שהיתה אמורה להפוך את חסרי ההשכלה הימית שבינינו לכאלה המסוגלים לסייע לסקיפר להשיט כלי שיט במשקל 13 טונה ובאורך 13 מטר.
תוך פחות משלוש שעות הגענו לאי סמוך בשם קלימנוס. כאן נחשפנו לראשונה לעובדה, לשביעות רצונם של מרבית הנוכחים, ששעות השיט בפועל מהוות רק את החלק הקטן של החופשה. כל קבוצה יכולה לקבוע לעצמה את מסלול השיט שהיא מעדיפה, אבל איי יוון קרובים זה לזה, ומי שמדמיין ימים ארוכים בלב ים, רק הוא והשחפים, עשוי למצוא שעדיף לו לבחור יעד חופשה אחר. לא בכל יום שטנו, בימים שכן - הפלגנו 3–4 שעות מאי אחד לשני, ובפועל את מרבית החופשה בילינו בין עיירות וכפרים שכוחי אל, רוחצים בחופים שהדרך היחידה להגיע אליהם היא באמצעות שיט.
אתרי העגינה שונים ומגוונים. בנמל הראשון שבו עגנו, למשל, בקלימנוס, היאכטות עוגנות על הרחוב הראשי של הכפר. כך נוצר מצב מוזר שבו אתה יושב במרפסת היאכטה, מכוניות חולפות על פניך ובעברו השני של הרחוב נמצאים חנויות, מסעדות וברים, ומעליהם בתי מגורים.
הרציף שבו עגנו ביום השני, גם הוא באי קלימנוס, שכן על שפת טיילת של עיירה אחרת, שהרחוב שלצדה נסגר לצורך תערוכה של מכוניות ישנות. להקה מקומית ניגנה שירים של להקות רוק אמריקאיות, והמוני תיירים בילו את זמנם בצעידה על הטיילת כשהם מביטים ביאכטות. הישיבה על מרפסת היאכטה בזמן שאחרים צועדים על הטיילת ומביטים בך היתה הגשמת חלום קטן. רובנו מכירים לאורך שנים את המצב ההפוך - של הליכה במרינה של הרצליה, תל אביב או אילת, תוך בחינה סקרנית של היאכטות העוגנות במקום, האנשים היושבים עליהן והתהייה - מי הם הטיפוסים האלה ואיך נראים חייהם?
כעת, כששמצאנו את עצמנו יושבים בצד השני ושותים קפה בירכתיים בזמן שאחרים צופים בנו, נהנינו מכל רגע. לרגעים יכולנו אפילו לדמיין את עצמנו כאותם אוליגרכים בעלי יאכטות המרשים לעצמם להסתובב בעולם בלי להיות טרודים בבעיות הפרנסה של החיים.
בפועל מדובר פעמים רבות במיצג שווא. שיט כמו זה שמתואר כאן, מבחינה כלכלית, יכול בהחלט להתחרות בחופשה רגילה. המחיר של שכירת יאכטה סטנדרטית שבה שלושה תאי שינה הוא 2,500 יורו לשבעה לילות, וזה של קטמרן הוא 5,000 יורו. הוצאות הדלק על שבעת ימי השיט הסתכמו ב–200 יורו עבור הקטמרן ו–100 יורו עבור היאכטה. לא מעט כסף, אבל צריך לזכור שהתשלומים האלה החליפו את הצורך בתשלום על חדרי מלון והתניידות ממקום למקום, בין אם זה באוטובוסים, במוניות ובין אם ברכב שכור.
התשלום על היאכטה היה מרבית ההוצאות בטיול, למעט המזון. גם כאן, מכיוון שהיאכטות מצוידות בפינת אוכל, פינות ישיבה מרווחות ומטבח מאובזר, הופתענו לטובה. אף שחנויות המכולת והמסעדות על האיים הקטנים נהנות מלקוחות שבויים מחוסרי ברירה אחרת, נתקלנו במחירים סבירים לגמרי. מחירי הגבינות, הירקות, הלחם והביצים לא עקפו את רמות המחיר בסופרמרקטים בישראל. מחיר ממוצע של ארוחה במסעדה טובה, למשל, היה כ–15 יורו לאדם, וגם זה אם כוללים מנה ראשונה ושתייה.
לכל אלה צריך להוסיף את שכרו של הסקיפר - כ–1,000 יורו לשבוע, בנוסף לרכישת כרטיס הטיסה עבורו לקוס, כ–300 יורו. סך הכל עלתה החופשה כ–5,000 שקל למבוגר לשבעה ימים.
בשורה התחתונה, השאלה אם שיט ביאכטה זול או יקר מנופש רגיל תלויה בסוג הנופש שאליו משוווים את השיט, ובשאלה כמה אנשים בוחרים להלין על היאכטה, שכן בנוסף לתאי השינה, יש בכל היאכטות עוד לא מעט ספות (המגבלה ככל שמדובר במספר השטים היא רק זו הביטוחית, על מספר האנשים שיכולים לשהות על הכלי בזמן השיט עצמו (הקטמרן הוגבל ל–11 איש, היאכטה לשמונה).
מזג האוויר תמיד מנצח
הבחירה בין נופש על יאכטה לבין נופש אחר רחוקה מלהיות כלכלית גרידא. תפעול הכלי, למשל, לא מסתיים בתפעול בית השימוש. הסקיפר לא יכול להשיט את היאכטה לבדו, והמבוגרים מצאו עצמם משמשים נערי סיפון לאורך חלקים נרחבים של השיט. מישהו צריך להיות אחראי על העוגן, אחר על הפנדרים (מצופים המורדים לפני העגינה וחוצצים בין היאכטה לרציף, כדי למנוע פגיעה בדופן שלה), וזאת לפני שמדברים על רגעים שבהם בחרנו לפתוח מפרש.
ביום השני קיבלנו תזכורת מוחשית לפחד הגדול של כל עכבר יבשה המפליג ללב ים. כבר יום קודם לכן דסקסו ביניהם שני הסקיפרים שלנו על תנאי מזג האוויר, והגיעו למסקנה שמחר חשוב לצאת מוקדם, שכן התחזית הבטיחה החל בשעות הצהריים ים גועש וסוער למשך היומיים הקרובים.
השכמנו ב–6:00 בבוקר מתוך מטרה להגיע מוקדם לנמל מוגן ולעגון בו ליומיים הבאים. אף שהפלגנו כבר ב–7:00, לא הצלחנו לנצח את מזג האוויר. ארבע השעות הבאות היו מטלטלות ומרבית הנוסעים היו ממוקדים במטרה אחת - לעשות כל שהם יכולים כדי לא להקיא. היינו זקוקים לחוויה הזאת כדי ללמוד את החוקים הבסיסיים להימנעות ממחלת ים: הקפדה על עמידה בחוץ תוך נעיצת המבט בקו האופק, רצוי לכיוון השיט, הימנעות מאכילה כבדה, ולמי שמעוניין בחיזוק חיצוני - נטילת כדורים ייעודיים למניעת מחלת ים עוד לפני היציאה לשיט.
למי שהחשש ממחלת הים מרתיע אותו, חשוב לומר: ההקפדה על הכללים האלה הביאה לכך שלמעט אותו יום סוער, איש לא חלה בהמשך השיט. מצד שני, ככל שהימים עברו זכינו להבין איך מרגישים יורדי ים אמיתיים כשמוציאים אותם מהמים. תנועות האונייה המשיכו ללוות אותנו גם כשירדנו ליבשה, וגם יומיים אחרי שחזרנו המשכתי להרגיש שהאדמה נעה תחתי באטיות.
האי הבא שאליו שמנו פעמינו היה לרוס. כאן שוטטנו בין מפרצים נמוכים שבהם היאכטות לא יכולות להגיע עד קו החוף. אי לכך עגנו במרחק של כ–200 מטר מהיבשה, נהנינו מהאפשרות לתרגל קפיצות לים מהיאכטות בלב המפרץ, לשחות מכלי שיט אחד לשני בלב ים, ונחשפנו לאטרקציה המרכזית של הקטמרן: העובדה שהוא מאפשר למי שמעוניין בכך, בזמן העגינה, לשחות מתחת לגשר שיוצרים שני המצופים המרכיבים אותו.
לקראת ערב גילינו את ה"דינגי" - סירת גומי מתנפחת עם מנוע שנמצאת על כל אחת מהיאכטות, והיוותה עבור הילדים לונה פארק בפני עצמו. הורדנו אותן למים והשתמשנו בהן כדי להגיע לחוף.
מלרוס הגענו לאי בשם ליפסי. הכפר הקטן ששכן סמוך למרינה שאליה עגנו בשעות הצהריים נראה במבט ראשון כמו מקום מגוריו של זורבה היווני. רק עוד שתי סירות מלבדנו עגנו במקום והרחובות היו ריקים. שאלנו את האחראי על המזח מתי מגיעה המכלית שניתן למלא בעזרתה את מכל המים המתוקים של היאכטה - וכהרגלנו ירדנו ליבשה והלכנו להתרחץ בחוף הסמוך. כשחזרנו הכנו לעצמנו ארוחת צהריים במטבחון היאכטה, השארנו את הילדים ב'סלון' עם אותם טאבלטים שהם התעקשו לגרור עמם לטיול בכל מחיר - וירדנו למנוחת צהריים.
כדאי להתעכב לרגע דווקא על נושא הטאבלטים והלפטופים. המכשירים הדיגיטליים הללו היוו עילה לוויכוח אגרסיבי בין חלק מהילדים לחלק מההורים בטרם יצאנו מישראל. בעוד הראשונים מתעקשים על כך שמדובר בחלק מהותי מהטיול ונרגשים מהמחשבה על שימוש במשחקי רשת וצפייה בסרטונים דווקא כשהם בארץ אחרת, הרי שעבור חלק מהמבוגרים רק המחשבה על גרירת כל אותם מכשירים דיגיטליים לחופשה אקזוטית היתה כפירה.
בפועל, הקטנים צדקו. שיט על יאכטה כולל שעות ארוכות שעבור המבוגרים הן גן עדן של שלווה מוחלטת המאפשרת להם ליהנות מהזמן שזורם בעצלתיים אל מול קו האופק והגלים, אבל עבור הילדים מדובר לפחות בחלק מהזמן על שעות "מתות" על הסיפון. היאכטה מספקת לא מעט שקעים של חשמל במתח של 24 וולט, והחמ"ל הדיגיטלי הקטן שהילדים פתחו איפשר להם להעסיק את עצמם בשעות שבהן הם כבר לא מצאו אטרקציה בים.
זה גם לא מנע מהמבוגרים את הניתוק. למי שתוהה, אין על היאכטה FI־WI. מי שהתעקש, יכול היה להתאמץ ולגלוש ברשת במהלך העגינות. אבל בסופו של דבר, אם יש משהו שהחופשה הזאת משיגה - זהו הניתוק.
כשהתעוררנו ממנוחת הצהריים בליפסי ציפתה לנו הפתעה: הרציף הריק התמלא עד אפס מקום בעשרות כלי שיט מלאים בנופשים בריטים, טורקים, הולנדים ורוסים. מהיאכטה צפינו בפנסיונרים שיוצאים להפלגות ארוכות, בחבורות גברים בגיל העמידה, בזוגות בלי ילדים וגברים מבוגרים על יאכטה מפוארת שעליה בחורות צעירות שהפליגו עמם.
בשעות הערב, הכפר שנראה רק כמה שעות קודם לכן שכוח אל, התמלא במאות אנשים, ואפשר היה לטעות שהרחבה שבמרכזו היא מרכז תל אביב. ב–21:00 הגיעה למקום עוד מעבורת גדולה שפרקה תיירים לבילוי של ערב, לפני שהפליגה עמם חזרה ליעדה בחצות.
למחרת, כשהפלגנו חזרה לקוס, מרביתנו הסכימו עם אמירתו הראשונית של מנחם הסקיפר - "מי שטועם פעם אחת שיט שכזה, יחזור עליו בשנית".
אבל גם אוהבי הים צריכים לזכור לפני שהם יוצאים לשיט שכזה, כי יש הבדל גדול בין חופשה על החוף כשאתה מביט בים מהצד לבין חופשה המתרחשת תוך הפלגה בים בעצמו. ועדיין, למרות הצפיפות והתנאים הרחוקים מלהיות מושלמים, התחושה הנובעת משבוע שלם על הים, כשאתה מביט מהצד דווקא אל אותה יבשה שעליה מבלה מרבית האנושות את חייה, היא תחושה שאי אפשר להשיג בדרך אחרת.
האפליקציות שיעזרו לכם להתסתדר בחו"ל
מי מונע מחברת הלואו קוסט ריאנאייר להקים גרסה ישראלית?