כמעט 20 שנה אני נשואה לבעל הבית ו-19 שנה מתוכן הוא מפציר בי לצאת ליוון, בעוד אני נותרת עיקשת בסירובי. לא ברור מי קיבע את יוון בתודעה שלי כמדינת אגדודו, אבל התדמית המפוקפקת הזו החזיקה מעמד שנים לא מעטות, עד שלפני שנה, בפסח האחרון, נשברתי למשמע תחינות הילדים.
בטרם אשנה את דעתי, הוזמנו כרטיסי טיסה ללא אפשרות החזר והתיישבנו לתכנן את הטיול. זמן קצר טרם הטיסה התברר לנו, לשמחתנו, שבאורח פלא מקרי יטוסו איתנו גם קרובי משפחה אהובים, כך שאת ליל הסדר תכננו מראש לחגוג יחד. הצטיידנו בהגדות, יין, מצות ואפילו חרוסת וחזרת שנאטמו היטב, ועלינו לטיסה.
לקראת צהריים נחתנו בסלוניקי ויצאנו לכיוון העיר מצובו (Metsovo) שבהרים. שעה וחצי נסיעה שתוכננה מראש להיקטע בדרך צפונה לטובת בן הזקונים חסר המנוח, והגענו ל-Grand Forest Metsovo, מלון שהוא פתחו של גן העדן, לא פחות.
מחלונות הענק של המלון נשקפו פסגות מושלגות ועצי אשור מוריקים. לרגעים לא היה ברור אם אנחנו נמצאים בפנים או בחוץ. עד כדי כך הבהיקו החלונות העצומים, שאסרתי על הילדים להושיט ידיים לכיוונם לבל יותירו טביעת אצבע.
למראה החלל היפהפה החלטנו מיד: לא יוצאים מכאן עד הבוקר או עד שמעיפים אותנו, מה שיבוא קודם.
סביבנו עברית שקטה שמעלה מיד חיוכים של שותפות גורל. כמה אני אוהבת ישראלים, בייחוד בחו"ל. מיד מייעצים, מתעניינים, מברכים זה את זה בחג שמח. אני שומעת עברית סביבי וישר נעשה לי חם בלב. אושר חם.
למחרת, לאחר ארוחת בוקר מוקפדת, בחרנו להתנסות באחת מהפעילויות שהמלון מציע, והוא מציע לא מעט. יצאנו לציד פטריות כמהין עם קתרינה ועם כלבי הציד המיומנים שלה. בתום הסיור ישבנו לאכול ארוחת צהריים שבושלה מהפטריות שלוקטו, אל מול נהר האאוס (Aoos).
את הערב בילינו בנינוחות בין הבריכה לבין הספא, כשהילדים עסוקים בענייניהם השמחים. כמה טוב להיות הורים לבני עשרה, אני חושבת לעצמי. כמה מגיע לנו לקחת כמה שעות ספורות של חסד לעצמנו.
לו היה לנו יום נוסף במצובו, היינו יוצאים לרכיבה על סוסים או לטיול ג'יפים אל מעבר בארוס (Baros). הדרך עוברת דרך קניונים ומדרונות תלולים בגובה של 1,890 מטרים מעל פני הים. אנחנו מנחמים את עצמנו שעוד נשוב לכפר היפהפה הזה ולמלון הספציפי הזה, שמציע חוויה עילית במחירים של צימר בינוני בישראל.
בכלל, לעניין התקציב, אנחנו מוצאים לאורך הטיול כולו שישראלים ביוון, שרגילים למחיה יקרה כל כך, יכולים - בתקציב ממוצע ומטה - לנפוש כאן באתרים שאין שום סיכוי שידם היתה משגת בישראל.
לאחר ארוחת בוקר מפנקת נפרדנו בצער, שלא לומר בשברון לב, מהמלון המופלא הזה ויצאנו לסיור במצובו. עיירה יפה, חנויות קטנות של בעלי מלאכה זעירים, עבודות עץ שהן סימן ההיכר של האזור. בכיכר המרכזית של מצובו כנסיה יפה ובתי קפה סביבה.
פרלמנט קשישים חביבים מלווים את המצלמה שלי במבטים סקרניים. עד שאני מגיעה אליהם, הם קוראים לי להתקרב באצבע גרומה: פוטוגרף? קפיטו? נו קפיטו? יש לי חיבה לא מוסברת לקשישים שכל עיתותיהם בידיהם. אני מתקרבת בחיוך ומבקשת רשות לצלם. הפרלמנט מזדקף באחת, וכל יושביו מיישירים מבט לצילום.
משם קפה קטן בכיכר ונסיעה ארוכה-ארוכה לצומרקה (Tzoumerka) עם נער מתוק שנסיעות ממושכות לא מיטיבות איתו ועם קשיי הריכוז שלו. במושב האחורי שני מתבגרים שהלואי שיום אחד תהיה ביניהם ברית אחים, אני מתפללת בשקט, אבל בינתיים בעל-הבית ואני עסוקים בעיקר בכיבוי שריפות קטנות וגדולות, עד שנמצא פתרון: מנוחה קצרה על גג הרכב.
הדרך ארוכה ומפותלת, כמאמר השיר, והמראות מרהיבים. כל פיתול מביא איתו הר נוסף, צלע הר, פסגה מושלגת, נחל מְפַכֶּה, פריחה סגולה בצד הדרך ועוד ועוד גשרי אבן יפהפיים. מעת לעת אנחנו עוצרים, מאפשרים התאווררות והפרדת-כוחות, עד שאנחנו מבחינים בשלג שנותר בצד הדרך, והשמחה רבה.
לפנות ערב אנחנו מגיעים אל המלון היפהפה שלנו, מתארגנים ליציאה ויורדים אינספור מדרגות אל טברנה קטנה וחביבה לאכול סופסוף ארוחת ערב. שולחן אחד מאוכלס, דובר עברית, מרים לי מיד את מצב הרוח העייף: המלצות מהתפריט, אדפטר שחסר לנו והושאל מיד. את אותן מדרגות חשוכות ותלולות, בחצות הלילה כמעט, טיפסנו בלי נשימה עד להתרסקות המיוחלת. ולמחרת - בוקר טוב מצומרקה. צומרקה היפה, ההררית, המפותלת עד כדי סחרחורת.
אחרי ארוחת בוקר קלה יצאנו להייקינג, לשון המארחת שלנו, סופיה שמה. אל דאגה, הרגיעה, שעה למעלה בהלוך עד למפלים, שעה למטה בחזור. זה הכל. קליל.
בפסגות ההרים היו שאריות שלג אחרונות ולמרגלותיהם נקוו נחלים ממי השלגים שהחלו להפשיר. מי קרח צלולים וטעימים לשתיה. בכלל, אנחנו מגלים שבטברנות המקומיות מגישים קנקני מים שמולאו במי שלגים.
משפחות ישראליות נוספות צועדות במעלה ההר, ואנחנו עוקבים אחר הסימנים האדומים למטיילים. מקץ שעה וחצי של טיפוס מפרך אנחנו רואים מרחוק את המפלים. אלו המפלים? שאל הקטן. יופי, ראינו. אני לא הולך יותר. צלמי אותם מרחוק ויאללה, חזרה. שום הפצרות לא עזרו, הילד נשכב לנמנם ולאסוף כוחות לדרך חזור.
כשהגענו למטה בירכנו בשקט על מזלנו הטוב ואת הנער חסר הסבלנות שחסך לנו עוד שעה וחצי של טיפוס מפרך לפיסגה.
את היום האחרון שלנו בצומרקה אנחנו מבלים בטיול נינוח בפרמנטה היפה. סופיה קולטת היטב את הראש ומציעה לרדת 5 דקות (הפעם על אמת) לפרמנטה (Pramanta), הכפר הקטן שבמרכזו טברנה נהדרת, פאפאס שמה, ולטייל לימינה. חישוב קצר מעלה שארוחה קלה וסיור בכפר הקטן, כשמביאים בחשבון את זמן יוון - סוגרים לנו שלוש שעות כמו כלום. אז ירדנו לכפר המתוק, לסיור בכנסיה המקומית שבמרכז הכפר. אכסדרת עמודים אופיינית, מגדל ופעמון ולימינה נחל יפהפה וגשר אבן בקצהו. המראה הזה הוא תמצית האושר. אף אחד בעולם הזה, בוודאי לא אני, לא צריך שום דבר יותר מזה.
אנחנו שבים מלאי שמחה לסופיה. קלעת בול! אנחנו מחמיאים לה. אם כך, היא מחייכת, מחר רדו לכפר באותה הדרך, והפעם פנו שמאלה. תראו בתים יפים, דרכים צרות ואולי אפילו תכירו כמה מקומיים.
זה היה אחד הימים היפים יותר בטיול הזה. כפר שנראה כמעט נטוש, מתברר שיש לו שעון משלו. תושביו קמים אט-אט, יוצאים עם קפה למרפסת הנוף שלהם ומתחילים את יומם כמו שצריך, בקצב-יוון.
למחרת אנחנו נפרדים מצומרקה ויוצאים לנסיעת עקלתון נוספת בדרך לכפרי זגוריה.
שלושה לילות בזגוריה (Zagori) החלו עד צד שמאל. נסיעה ארוכה מצומרקה עד למלון אפירוס צ'ורה שבקאטו פדינה. נקשנו על דלת העץ הכבדה, כלום. פתחנו אותה והגענו לדלת המלון – אין קול ואין עונה. הקפנו את המלון כולו ובדקנו שוב את אישור ההזמנה, אולי טעינו? לא. הכל תקין. הפתיל הקצר שלי מוכיח את עצמו. ערב ליל הסדר לפנינו, שעת אחר הצהריים. מה קורה כאן?
אני מצליחה סופסוף להתחבר לרשת בכפר הנידח הזה, ומצלצלת. גברת חביבה עונה לי, ואני רוטנת: 30 דקות אנחנו בחוץ. הלכנו לישון, היא צוחקת. בואי, אני מחכה לכם.
אני נכנסת, לא מתמסרת לחיוכים הנעימים שלה. בעלה יוצא להכניס את המזוודות והיא מכינה בינתיים קפה לאורחים שמרחוק באו. אני נכנסת פנימה וכל ההמתנה הזו בחוץ כמעט נשכחת. הגינה מתגלה במלוא יופיה: נוף רחב נפרש מלוא העין, פינת חמד להסבה תחת פרגולה, מטפסים ירוקים ופרחים בכל הצבעים. פטיו מרהיב עטוף בחלונות ברזל שמכניסים פנימה את כל יְפִי הנוף.
אׇתִינָה, בעלת-הבית, מחייכת אלי. אני נשברת. יש כאן זמן אחר, לא הזמן שלנו בישראל, הלחוצה, שבה כל דקה שקולה לזהב. כאן זמן יוון. השעון עובד אחרת, ולכולם יש זמן לנוח צהריים.
לפנינו בית עתיק, יפהפה, בן כמה דורות, שהוסב למלון בוטיק שובה-לב. על הקירות צילומים של בני המשפחה שמזמן אינם בן החיים.
בחדר ההסבה שכיות חמדה אחת-אחת. החפץ היקר ביותר לליבם תלוי וממוסגר בכניסה למדרגות: שבעה זרי חתונה שעברו במשפחה משך עשרות ומאות שנים.
החביבות של אתינה ויורגס, צמד המארחים הנעים שלנו, מפיגה את הברוגז הזמני שלי, ואני מתאהבת אט אט. בימים הקרובים אתינה מגדילה לעשות ומבררת עם חבר מהקהילה היהודית מה ניתן להגיש לנו לארוחת הבוקר המושקעת ממילא, וכך אנחנו קמים מדי יום ומוצאים ארוחה מותאמת לפסח: פאי חלב, מעדני אורז מתוקים, סלטים, יוגורט עתיר טעמים.
אבל בינתיים ליל הסדר בפתח. מסעדה מקומית משובחת אירחה אותנו ברוחב לב: שתי משפחות מצויידות היטב מהארץ ביין, מצות, הגדות, חרוסת וחזרת. התרחב לי הלב מנחת. חרף הרעב וקיטורי הילדים על אורכה של ההגדה - היא נקראה אל מול אורחים מקומיים שהביטו בנו בהשתאות. בן זומא, ארבעת הבנים, ויענונו שהופך מדי שנה לוענונו, ותמיד אותו אחד שנופלת בחלקו המבוכה לקרוא את "שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה", והשאר שמביטים בו ופורצים בצחוק.
בתום הארוחה, בעוד אנחנו המבוגרים משווים מסלולי טיול ונקודות עניין, וחומקים - תודה לאל - מפוליטיקה - נפנו הילדים למשחק קלפים ער.
הבוקר שלמחרת מתחיל בהתעוררות איטית אל נוף שכמעט לא יתואר במילים. לפנינו נערך שולחן בכל טוב: ריבות מעשה בית, ירקות, יוגורט שכמה טוב שאחוזי השומן שלו לא הופיעו בשום מקום. במרכז השולחן הוצגו פשטידות קטנטנות עשויות ללא קמח וחביתות תפוחות וריחניות.
בהמלצת המארחים שלנו, התחלנו את היום בראפטינג אל תוך שמורת טבע שמי הטורקיז שלה חברו אל צוקים מחודדים ועצי דולב ענקיים. בשבילי השמורה סביבנו יצאו מטיילים נוספים וזוהו מיד. קריאות "חג שמח" מהנהר ליבשה, הנפות יד שמחות לשלום, ולב מתמלא באושר מכל היופי הזה סביבנו.
משם אנחנו ממשיכים לשני הכפרים הסמוכים זה לזה: פפיגו (Papigo) ומיקרו פפיגו (Mikro Papigo). גגות אפורים, דלתות עץ וברזל, מנעולים עשויים בעבודת יד. על חלק מגגות הציפחה בכפרים פורחת גינה קטנה.
חנויות קטנות ויפהפיות שנערכות לחג הפסחא, סימטאות צרות-צרות ומדרגות תלולות. בסופן אנחנו מתיישבים במסעדת-גג נהדרת לארוחת צהריים משפחתית הצופה אל הנוף היפהפה של כפרי זגוריה.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים בגֵּבֵי רוגובו (pools of rogovo) - גֵּבֵי מים שתצורות האבן שיצרו נראות כמעט לא אמיתיות: שכבות-שכבות של אבן שנראות כמו לוחות שהניח אדם, אבל לא - כל שכבה משקפת אלפי-אלפי שנים של חיים והיסטוריה.
היום האחרון שלנו בכפרי זגוריה נפתח בתצפית מעל קניון ויקוס (Vikos Canyon) שמשאירה אותנו כמעט חסרי נשימה. משם לרכיבה נינוחה על סוסים מול נוף הררי ופורח. מדריכה נהדרת, חמימה, שירותית להפליא, מובילה אותנו בביטחה דרך מקום מושבם של סוסי פרא, עדרי עיזים וטבע פראי. בשובנו אנחנו נלקחים לצפות בסייח קטן שחור שנולד שעות ספורות קודם לכן. המראה מרומם נפש, והחיבור מיידי. גור סוסים מתוק שנצמד לאמו, וזוכה - בלית ברירה, במטר ליטופים וחיבוקים.
אחרי ארוחת צהריים בטברנה מקומית אנחנו ממשיכים אל גשר האבן העותמני בעל שלוש הקשתות. קר מאוד בחוץ, והרוח מסביב מגבירה עוד יותר את הקור. איש חביב צועק לעברי בחן שרק ישראלים מרשים לעצמם: שרוולים קצרים בקור הזה? תגידי, את השתגעת או מה?
משם לכפר מוֹנוֹדֶנְדְרִי (Monodendri), לצעידה ארוכה עד למנזר ולתצפית מרהיבה מול קניון ויקוס, הפעם מעברו השני. מסיימים את היום בכפר קיפי (Kipoi), ומשם חזרה למלון שלנו: קפה משובח בפטיו והתארגנות לארוחת ערב.
בתום שלושה ימים בכפרי זגוריה, יצאנו לתוך גשמי זלעפות בדרך למטאורה (Metaora), אחד מפלאי תבל ויעד חובה למטיילים בצפון יוון. שעות ארוכות-ארוכות של נסיעה וכניסה למנהרה ארוכה שביציאה ממנה נשמעות צעקות שמעירות את הקטן: יאאאא, אמא, אבא, שלג!
ובכן, שלג. שלג אמיתי, לבן, רך כמו בספרים יורד עלינו ועוטף את צמרות העצים בצידי הדרכים. הירוק הופך לבן, נקי, יפה כל כך. שעתיים מאוחר יותר ואנחנו במטאורה. כבר הייתי כאן בעבר, ועדיין הנשימה נעתקת ממש. באחת פורצים הצוקים העצומים, המשוננים במלוא עוצמתם, ועליהם תלויים המנזרים.
אני יוצאת לתצפית בהשתאות. המילים קטנות אל מול העוצמה הזו. פותחת את דלת הרכב וצועקת על הקטן: יאללה, החוצה. מספיק כבר עם הטלפון. אבל גשם, הוא מייבב. אתה לא עשוי מסוכר, החוצה.
הנער, שלא מתרגש מצעקות בדרך-כלל, יוצא ומחייך חיוך רחב אל הפלא מולו. לראשונה כמעט, הוא מתמסר למצלמה וזוכה לבוק מפואר. חרף הראות הלקויה והגשמים, מתגלים המנזרים התלויים במלוא תפארתם, כשעננים מעטרים אותם.
אנחנו פונים ונפרדים מהצוקים עטופי הערפל לנסיעה ארוכה אחרונה, הפעם לשדה התעופה. שקט ברכב, הילדים מנמנמים מאחור, בעל הבית ואני נפרדים במבט מהירוק המושלג שבחלונות.
18 שנים החמצתי את יוון, ובפסח הזה התאהבתי עמוקות. הכפרים, האנשים מאירי הפנים, האוכל הטרי והטוב. בצער אנחנו שבים הביתה, ובלב אני כבר מתכננת את שובנו.