זה היה סתם עוד יום במשרד, כשלפתע הציעו לי מהעבודה לטוס לפרובנס בהתראה של שבוע. מישהו צריך לטוס לדרום צרפת כדי להביא את בשורת הריביירה לתייר הישראלי, ומכיוון שאין לי ילדים, כלב או מחויבויות של גדולים, החליטו להציע את זה לי. כמובן שהסכמתי מיד. נסיעת עיתונאים בעולם שלי זה שווה ערך לשיחה טלפון מאראלה. ועוד לא מדובר בסתם נסיעה (בפעם האחרונה שלחו אותי למלון בירוחם) מדובר חופשת קלאב מד במועדון נופש קלאב מד בסגנון הכל כלול, הניצב בלב מטע זיתים וממוקם כחצי שעה נסיעה ממקומות כמו קאן, ניס, מונקו ועוד ערים שרק השם שלהן גורם ללשון להתגלגל החוצה כמו שטיח אדום.
וידוי קטן: מעולם לא הייתי בקלאב מד. תמיד ראיתי את זה כקטע של המעמד העליון, מעין מרחב אקסקלוסיבי ופלצני שלמישהי כמוני (כלומר, לא בר רפאלי עם מקל סלפי על ברבור לבן מתנפח) אין באמת מה לחפש בו. וצרפת? בפעם האחרונה שביקרתי בה זה היה בטיול בת המצווה שלי בגיל תשע (עד היום אבא שלי מתגאה שהוא מצא דיל שאי אפשר היה לסרב לו). הוסיפו לזה את כל הסטיגמות שרצות לכם בראש לצד צמד המילים "הריביירה הצרפתית" - והתוצאה היא חופשה שמעולם לא חשבתי שאצא אליה.
ההכנות שלי לחופשה היו בעיקר ליקוט אובססיבי של פרטי "הוט קוטור" מכל החברות שלי. בכל זאת, לא הייתי רוצה להיתקל בבראד ואנג'י בג'ינס גזור והוויאנס. באופן מוזר הקלאב מד בעצמו לא הפך את המשימה הזאת לפשוטה יותר. בקובץ שקיבלתי מהמועדון הופיע מפרט של הסיורים שנצא אליהם לאורך החופשה, תיאור של מתקני המועדון (460 דונם של עצי אלון וזית, ספא יוקרתי, 3 בריכות שחייה, מגרש גולף מפואר, מגרשי טניס, חץ וקשת ואפילו שיעורי טרפז), אבל הפרט הכי מפתיע במסמך היה קוד הלבוש הנדרש לפעילויות הערב, שהיה מקורי ומוזר כאחד – מספורט אלגנט, דרך ג'ינס וחולצה לבנה ועד קפוצ'ינו. מה זה אומר בכלל קפוצ'ינו? והאם שמלת קצפת עונה על הדרישה הזאת?
הימים עברו במהרה, והופס - מצאתי את עצמי מגיעה אל היעד עם שישה עיתונאים נוספים. אל מול עינינו התגלה מבנה אבן מסורתי נמוך עם ארובה מעשנת. לא קיבלו את פנינו בל בויז חתיכים ואפילו לא נפתחו בפנינו דלתות אוטומטיות. רק בחור מנומנם בשם קווין חילק לנו באדיבות מפתחות וליווה אותו לאזור עתיר צמחייה שבו היו פזורים החדרים שלנו. החדר היה יפה, נעים ומרגיע, במרכזו הוצבה מיטה ענקית נמוכה, הריהוט בו היה בגוני עץ כהים ובקצהו מרפסת המשקיפה אל יער פראי. אני לא יודעת אם זה האוויר הנקי, הנוף הכפרי או המרחק מהחדרים האחרים בבניין, אבל משהו יצר אצלי תחושה של בית על עץ. עמדתי שם בקור המקפיא של לילה אירופי והבנתי שסטיגמות יכולות להיות הרסניות. במקום שבו דמיינתי בניינים נוצצים, מכוניות פאר ושירות לקוחות חנפני - מצאתי טבע במלוא הדרו, פקיד קבלה סטלן (שבהמשך יתגלה כשחקן ורקדן) ומיניבוס לבן צנוע שבעוד כמה שעות יסיע אותי לגלות האם כמו קלאב מד, גם הריברייה הצרפתית היא בכלל לא מה שחשבתי.
גראס: להתמכר לריח
היום הראשון התחיל בארוחת בוקר עשירה שכאילו נועדה להכריז: סגנון כפרי לחוד וסטנדרט אירוח מוקפד לחוד. הבופה בחדר האוכל לא נפל מאלה של מיטב המלונות בארץ (מינוס התור והצעקות, פלוס גבינות צרפתיות ומכונות נספרסו איטלקיות). אחרי ששברתי שיא באכילת מיני קרואסונים, יצאתי אל המיניבוס נרגשת לקראת הביקור הראשון שלי בריביירה.
נסיעה של חצי שעה לצד מרבדים של שדות פרחים צבעוניים הביאה אותנו לעיירה הררית בשם גראס. מדובר בעיירה קטנה הידועה כמרכז עולמי לתעשיית הבשמים. ירדנו בלב העיירה מול מוזיאון הבשמים המפורסם ביותר בעולם. ערכנו סיור מודרך במוזיאון (שכלל בין היתר הסנפת ריחות כמו קוקאין, וויסקי, אופיום ומריחואנה). התהלכנו במתחם מרתק שמציג את שינויי הסטייליניג שעברו בקבוקי הבשמים לאורך השנים, ואפילו למדנו שמרבית הבשמים שנמצאים כיום בשוק מורכבים מאותם תשעה צמחי בסיס בתרכובות שונות. לא למדנו – אז למה בושם של שאנל עולה יותר?
בסיום הסיור הסתובבנו בחנויות הבוטיק הקטנות בעיירה, שכצפוי מציעות בעיקר מגוון רחב של בשמים, קרמים וסבונים בעבודת יד. בצהרי היום נפרדנו מגראס היפה והמשכנו מבושמים במיוחד אל עבר היעד הבא: קאן.
קאן: להיות בלי כוכבים ולהרגיש עם
אחרי שאמש השתנתה כל הראייה שלי לגבי מועדוני קלאב מד, השתדלתי להוריד את הציפיות לקראת הביקור בקאן. עליתי על המיניבוס והכנתי את עצמי למצב בו אגיע לעיר אפורה ונטולת שיק. אך ברגע שהגעתי היא נפרשה לנגד עיניי נוצצת ופוטוגנית כמו הכוכבות ההוליוודיות שמשתזפות בה טופלס בחודשי הקיץ. כידוע, קאן מוכרת בעיקר בזכות פסטיבל הסרטים המפורסם שנערך בה מדי שנה. ואכן התחנה הראשונה בסיור הייתה טקס צילומי סלפי על שדרת הכוכבים שעליה מוטבעים כפות ידיהם של השחקנים והבמאים המפורסמים בעולם. משם המשכנו לטיול רגלי בטיילת. כבר בצעד הראשון מבינים שהקסם של קאן הוא דואליות מופלאה. מצד אחד הים התיכון, המקשט את הנוף בצבע כחול ומשרה תחושה של קרבה אל הטבע. מצד שני - חנויות יוקרה בנוסח לואי ויטון ורולקס, שמקשטות בעיקר את המלתחה של תיירות מיליונריות.
הדואליות הזו, כך הסתבר לי בהמשך, היא המאפיין העיקרי של קאן ואולי של הריביירה כולה. אין ספק שמדובר בעיר שהעושר שלה הולך לפניה, בתי המלון בה נוצצים כיאה לעיר הסרטים המקומית והעושר התרבותי מורגש בכל סמטת רחוב. מהמסעדות המוקפדות ועד הקזינו המפואר הניצב ברחבת הפסטיבל שכל המדרכות בה לובשות תמיד זהב וחג. ועדיין, ככל שנכנסים אל העיר על שלל סמטאותיה, אפשר למצוא גם בתי קפה צנועים, שוק איכרים וחנויות "פשוטות" כמו זארה, פול אנד בר, יוניקלו ואפילו חנויות אופנה מקומיות וזולות במיוחד. הודות לכל היופי הזה, שמתקיים בהרמוניה מושלמת, זכיתי לצאת מקאן גם עם סלפי עם טביעת הידיים של אנג'לינה ג'ולי וגם עם מעיל קפוצ'ינו בפחות מ-20 אירו.
למי קראת אגדו?
אחרי יום גדוש הפתעות ופעילויות חזרנו אל הקלאב. בכניסה למועדון קיבל את פנינו שולחן נשנושים עמוס בעוגות, מאפים ולחמים, שהסתדרו מצוין עם קוקטייל האפרול שפריץ שהציע לי הברמן. אחר כך הלכתי להירגעות קלה במרפסת שלי, ומשם לארוחת הערב, שהייתה חוויה קולינרית שטרם ראיתי כמוה בבית מלון. סלטים, מאפים, דוכן פיצות בתנור אבן ומנות עיקריות אישיות (ומצולחתות!). כשסיימנו לחקור את כל העמדות, ניגשה אל השולחן שלנו מלצרית שהציגה את עצמה ומזגה לכולנו יין צרפתי משובח. לקינוח התענגנו על קינוחים קלאסיים כמו טארט טאטן, קרפ צרפתי וגלידות ממקרר שופע טעמים.
מדושנת עונג הגעתי אל המופע המרכזי של הערב (לא לפני שהבאתי אפרול שפריץ נוסף לחיזוק). בזה אחר זה עלו לבמה פרצופים מוכרים. תחילה עלה קווין, מי שקיבל את פנינו בכניסה והיה כעת על הבמה לבוש במדי טבח משוגע. אחר כך עלה הברמן שהגיש לנו את הקוקטייל הראשון, ולסיום מנהל המכירות שהצטרף אליהם ופיזז על הבמה בפאה בלונדינית. כבתולת קלאב מד זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהעובדים שם הם חבורה אחת מגובשת שמתפעלת את כל המתחם. משהו בדבר הזה יוצר אווירה כל כך חמה, עד שאפילו אני הרגשתי חלק מהמשפחה. השיא של הערב היה ללא עוררין השתוללות בהרקדה הידועה לשמצה קרייזי סיינס, או בשמה העברי אגדו.
ניס: כשלוס אנג'לס ונתניה נפגשות
ניס נתפסת בראש ובראשונה כשכנה של העיר קאן, אך אם נשווה לרגע את הריביירה הצרפתית למשפחת קרדשיאן נגלה שקאן היא בעצם קים – מפורסמת יותר, נוצצת יותר ונועזת יותר – וניס היא כמו האחות הקטנה קנדל (לא יודעים מי זאת? מהר לעשות גוגל), כלומר יפה יותר, צנועה יותר ומסתורית הרבה יותר. עכשיו, אחרי שההקבלה השטחית מאחורינו, אחזור להתייחס אליה בכבוד הראוי לעיר עם מטען תרבותי כה עשיר.
לקח לי בדיוק עשר דקות כדי להכריז על ניס כמקום המועדף עליי באזור כולו. הטיילת שלה, הנושקת לחוף הים התיכון, נקייה, טבעית וחפה מנובורישיות. למרות שגם בניס חוזר על עצמו הדפוס של חנויות היוקרה הניצבות בקו הראשון למים, מספיק להתקדם רחוב אחד או שניים כדי להיחשף לעיירה קסומה וכפרית להפליא. טיול רגלי קצר הוביל אותנו לשוק איכרים פרובנסיאלי, המציע מגוון מאכלים מקומיים (כן כן, גם קרפ צרפתי), דוכנים של סבונים, פרחים, פירות, אגוזים, תבלינים ואפילו מזכרות ומתנות קטנות שמחירן מתחיל באירו אחד בלבד. אני והחברים החדשים שלי בחרנו להתפנק על סלסלת תותים טריים ופוטוגניים (5 אירו), צ'יפס מירקות שורש אפויים ושקיקים של תערובת תבלינים מקומית הנקראת "הרב דה פרובנס" (העשבים של פרובנס) שלדברי הרוכלת זה ה-דבר שכל כוכבי העולם מגיעים לכאן במיוחד כדי לרכוש אותו.
לצד השוק ישנם מסעדות ובתי קפה עם מקומות ישיבה בשמש הנעימה האופיינית לריביירה. בסמטאות העיירה ניתן ליהנות מחנויות בוטיק מגוונות, מריבות תוצרת בית ועד בתי אופנה מקומיים. במהלך הסיור המודרך עצרנו לטעום גלידה בטעם לבנדר באחת הגלידריות המפורסמות בצרפת. משם המשכנו למרתף יינות עתיק, שהתגלה כאחד הלוקיישנים הידועים בסרטו של וודי אלן "קסם לאור ירח". אחרי שטעמנו יינות צרפתיים משובחים והרגשנו קצת איך זה מרגיש לחיות בסרט, המשכנו אל עבר היעד הבא: אז.
אז: לראות ולא להאמין
אם בגראס התעמקנו בחוש הריח, בקאן מיששנו אבק כוכבים ובניס לקחנו את חוש הטעם אל מחוזות חדשים, עכשיו הגיע תורה של העיירה "אז" לאתגר את חוש הראייה שלנו. "אז" היא חלק ממה שמכונה "הכפרים התלויים" – אזור הניצב מעל הריביירה במרחק של 10-40 ק"מ מהחוף, המתייחס לכמה עשרות כפרים עתיקים. חלקם מפורסמים ומתוירים כמו "אז" וחלקם כל כך מנותקים ואותנטיים עד שנדמה שהזמן בהם עצר מלכת.
אחרי נסיעה איטית על כבישים מפותלים בין הרים ותהומות הגענו אל ראש הגבעה שעליה ניצב הכפר. בכניסה לכפר קיבל אותנו השלט "Eze Chevre" שמשמעותו: אז – לעזים בלבד. רגע לפני שיצאנו לחקור את הכפר סיפר לנו המדריך שהדרכים בכפר כה תלולות ומסובכות שרק עזים מסוגלות לצעוד בהן. ואכן, סמטאות אבן צרות ומפותלות הובילו אותנו אל מבצר עם גן מקסים המעוטר בעשרות סוגים של קקטוסים וצמחים טרופיים. הנוף מהגן עוצר נשימה וניתן לראות ממנו את ערי הריביירה נושקות לצוקיו של הים התיכון. כאות הזדהות עם מדרכות "אז", בחרתי לסיים את היום השני בספא של הקלאב עם מסאז' אבנים חמות. אנג'לינה היתה עושה אותו הדבר.
סן פול דה ואנס: אמנות או למות
אחרי ערב קפוצ'ינו סוער, שכלל הרבה קוקטיילים ומלא אנשים בגוונים שונים של בז', חאקי, כאמל וגברת-מה-הקשר-השמלה-האדומה-הזאת-לא-קראת-את-ההוראות? - בוקר חדש עלה ונסענו לספוג קצת אמנות בכפר סן פול דה ואנס, שרק השם שלו הוא סוג של יצירת אמנות (תגידו את זה בקול רם במבטא צרפתי ותבינו על מה אני מדברת).
מדובר בכפר בן כמעט 1,000 שנה שלאורך השנים הפך למרכז רוחני לציירים רבים. אם אתם חובבי אמנות, המקום הזה הוא גן עדן בשבליכם. ב-1952 החלו להגיע אל הכפר ציירי חוף התכלת (ביניהם שגאל, מטיס, פיקאסו, מירו ועוד), שמצאו השראה ונחת באווירה ובנופים של המקום. שגאל אפילו קבור בכפר, וניתן לבקר את הקבר שלו, מקום שהפך למוקד עלייה לרגל לאמנים ומעריצים מרחבי העולם.
אחרי שהתהלכנו בין הגלריות השונות והתפעלנו מהנוף הציורי שמסביב, הגענו לשוק איכרים מקומי שמתכנס רק פעם בשבוע. בדיוק ביום שלנו הייתה שם ורוניק מוסקוביץ' – גברת צרפתייה יהודייה שהתגוררה באשדוד כ-20 שנה ולבסוף חזרה בעקבות האהבה אל חבל פרובנס. עכשיו היא מוכרת חרדלים מיוחדים, ריבות ועוגיות תוצרת בית בשוקי איכרים שונים באזור. אם תחליטו אי פעם לנסוע לשם, טקבקו לי! אני חולמת כל לילה על חרדל הכמהין של ורוניק.
מונקו: גן שעשועים לעשירים
הגעתי אל היעד האחרון במסע הקצר שלי אל חבל פרובנס והריביירה הצרפתית - מונקו. נסיכות שהיא בעצם גם עיר וגם מדינה השוכנת בין חוף הים התיכון לבין צרפת, וממש נושקת לאיטליה. חצי שעה הספיקה לי כדי להתרשם מהיופי והפאר של המקום, ועוד חצי שעה הספיקה כדי לעשות סלפי עם מכוניות היוקרה שחונות מחוץ לקזינו ולשאול את עצמי איך לא הגעתי לכאן לפני שפגשתי את בעלי בחומוסייה ירושלמית.
באופן מנחם כמעט, מונקו נותרה הסטיגמה היחידה שלא התנפצה לי בטיול. בעוד הריביירה התגלתה כמשאלת לבו של התייר הישראלי, עם שמש טובה, ים, נופים, שופינג, שווקים, אוכל מצוין ומחירים נוחים - מונקו הייתה ונשארה גן שעשועים ענק לעשירי העולם, ומקום שלבחורה כמוני (כלומר, לא קייט מידלטון בשמלה של אלכסנדר מקווין) אין ממש מה לחפש בו. אחרי שעה במונקו כל מה שרציתי היה שהמיניבוס הלבן והצנוע ייקח אותי חזרה אל הבית על העץ שמחכה בחדר שלי בקלאב, שברמן רקדן יציע לי קוקטייל ושאסיים את הערב בג'ינס וחולצה לבנה כשאני קורעת את הרחבה לצלילי האגדו.
* הכתבת הייתה אורחת של קלאב מד (2900*) - ClubMed.co.il
>> רוצים לחוות את הריביירה הצרפתית ואת פרובנס בעצמכם? חופשת חמשת החושים של Club Med מוצעת בפסח הקרוב בשני תאריכי יציאה: 17.4.15 או 24.4.15, מ-1,625 אירו בלבד לאדם בחדר זוגי.