ככה נראית פאנג'ויה בשלג

אתם לא צריכים אותי כדי לספר לכם שלא ממש היה חורף בישראל השנה. סלח לי אקוויפר החוף, אבל לי היה מה זה סבבה עם זה, ככה בכיף שלי בלי בוץ באוטובוסים ומעילים מגבילי תנועה. מה רע לי אחרי חודשים כאלו לנסוע קצת לחורף אמיתי עם עוד 1,300 ישראלים לעשות קצת פוראח בשלג? ובכן, ממש לא רע. על השלג - הרי הדולומיטים המתוקים של צפון איטליה, וליתר דיוק לאתר הסקי "סלה רונדה". על הפוראח - נצ'י נצ', סקאזי, אינפקטד מאשרום, ברי סחרוף, עברי לידר ועוד. על ה-1,300 ישראלים - חברת skideal, שכבר עשר שנים מפיקה בסוף עונת הסקי פסטיבל שמשלב גלישה, מסיבות, הופעות ושאר הרמות בשלל אתרי סקי ברחבי אירופה. השנה זה היה באתר סלה גרנדה שבאיטליה.

לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש

הדרך לפסטיבל מזכירה אוטובוס לאילת במובן החינני של הנסיעה - כולם יחד בדרך לחופש, אין אף אחד במטוס בדרך לבקר סבתא גוססת או לפגישת עסקים - כולם בדרך לחופשה מוגזמת שמתחילה כבר במחלקת האלכוהול בדיוטי פרי. נסיעה של כשלוש שעות משדה התעופה בוורונה באוטובוס היא משהו שקשה לקרוא לו כיף, אבל כשמגיעים ישר להופעה של נצ'י נצ' מול קהל משולהב עוד לפני שעוצרים במלון, היא נשכחת מיד. החורף הישראלי השקרן הצליח להשכיח מאיתנו איך זה מרגיש כשבאמת קר, ואני בטוחה שהייתי ממש לא מוכנה אליו גם אם מד הטמפרטורה היה מראה 5 מעלות צלזיוס, אבל הוא הראה מינוס 12 בלי בושה.

גם כשעולה הבוקר עדיין קר ברמות משוגעות, אבל לפחות אפשר לראות את היופי המטמטם אליו הגענו בחושך. אני לא יודעת אם יש בכלל עיירות סקי מכוערות, אבל קמפיטלו הקטנה שלנו, עיירה ציורית שכוללת רחוב וחצי של מלונות, דירות נופש, כמה חנויות וכולם מוקפים בהרים מושלגים פשוט עוצרת נשימה.

למזלי, המלון שלי קרוב מאוד לחנות השכרת ציוד הגלישה וגם לרכבל שמוביל לאתר, אבל אין דבר יותר מסורבל ומעצבן מאשר ללכת עם ציוד סקי ואני מקללת כל סנטימטר ב-500 המטרים אותם אני צריכה לצלוח עד לגונדולה המיוחלת.

ההרים אפילו יותר יפים מקרוב. 523 ק"מ של מסלולים בכל הרמות מחוברים מסביב ל-4 עמקים, רק מחכים לאלפי הגולשים שיבואו לבצע בהם את זממם, מי בחבורות גדולות הגולשות יחד במהירות מסחררת ומי בקבוצות קטנות ומהוססות שמובלות ע"י מדריכה מיומנת (אהלן).

1,300 ישראלים יש על ההר. משפחות, חברים, זוגות, קולגות, בכל טווח הגילאים ומכל חלקי הארץ וברמות גלישה מגוונות, אבל מה שמשותף לכולם הוא שאף אחד מהם לא באמת מעניין אותי בזמן שאני זוכה לשבת לבדי מול הרים פסיכיים להפסקת צהריים של צ'יפס ובירות, כשכבלי שלג חמודים מדי מציצים אלי מגג המסעדה בה התיישבתי.

אני לא רוצה להאשים את הבירה כי לא ככה מתנהגים לחברות, אבל ייתכן שהיא אחראית לכך שכשניסיתי לעלות על הצ'ייר ליפט, פספסתי משהו והצלחתי ליפול על 50 הס"מ היחידים בסביבה שלא היו מכוסים בשלג. זה נגמר בעצירת המעלית, שני מפעילים מבוהלים ששלפו אותי, הרבה מבוכה ובסימן סגול מרהיב על הישבן. אני יצאתי בזול, כמה מגובסים שפגשתי במטוס חזרה סיפרו שכשהם הגיעו למיון בגלל השטויות שלהם, הם ראו במיטות שלצדם כמעט אך ורק ישראלים.

במעלה המדרון, בנקודת תצפית משגעת, אינפקטד מאשרום כבר עלו לעמדה. מאות ישראלים שמחים ושיכורים כשהשמש מאירה ומחממת במעט את האוויר הקפוא. סוג של פאנג'ויה באיטליה, וכן, זה כולל בגדי ים. חלקם עוד ימשיכו אחר כך למסלול קטן לפני הערב, מי שלא יפצע קשה מדי גם ימשיך אחרי עצירה קטנה במלון גם למסיבות וההופעות של הערב ואז ליום חדש של מסיבות, גלישות ושתייה, כי לא נסענו עד לפה כדי לקרוא ספרים.

* הכותבת הייתה אורחת של חברת סקי דיל.