"בסיבוב הבא, זה פשוט יעלה לכם הרבה יותר", שלף שר התיירות של אוגנדה, אפרים קאמונטו, כבר בתחילת הסמול טוק המתפתח שלנו בתחנת הריינג'רים בג'ונגל של הפארק הלאומי בווינדי (Bwindi). הוא התכוון כמובן לאפשרות, שעלתה בשיחתנו, שאולי פסלנו מהר מדי את תוכנית אוגנדה ההיא משנת 1903, מחשבה שבסיטואציה הזו, כמה שאנחנו אוהבים את הבית, קשה שלא תתגלגל בראש.

מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako חופש

המארח שלנו, באוגנדה שלו, שלרגע היתה יכולה להיות גם שלנו, כבר עבר את ה-70 אבל נראה לעומתנו רענן כמו שרק פוליטיקאי במדינת עולם שלישי נטולת מזגן יכול להיראות על רקע כל המסביב. לעומתו אנחנו, שחזרנו הרגע בתחושת וואו ממעבה היער מדייט עם משפחה של גורילות ההרים הנכחדות, ניצבים מרוגשים מזיעים בבגדי הספארי שלנו, עם קוצים וחרולים משונים תקועים לנו בכל מיני מקומות בגוף.

טיול באוגנדה
בדיוק חזרנו מזיעים מהג'ונגל. כך נראית אפריקה למתקדמים | צילום: דן ליאור
טיול באוגנדה
לטייל בג'ונגל אמיתי | צילום: דן ליאור

אוגנדה היא אפריקה למתקדמים. בראשית היתה טנזניה, שהישראלים גילו בשנים האחרונות, עם פוטנציאל החופשה המושלם שלה - שילוב של טיסות ישירות לקילימנג'רו, ספארי מרהיב עם כל הביג פייב: פילים, אריות, קרנפים, נמרים ובאפלו. ולסיום, גם בטן גב וקוקטיילים על החוף של זנזיבר, והכל כמעט בלי לרדת מרכב הספארי שלך, בלי איומי מחלות ובמחיר נגיש.

אבל אוגנדה, אם לשפוט בשטחיות של מי שהובאו אליה לשבוע תזזיתי, משפחתי, שבו מחליפים מדי לילה לודג'ים מבודדים באמצע שומקום בדרך אל קופי האדם, זה כבר סיפור אחר. אוגנדה היא למתאהבים ביבשת, שסימנו כבר וי על ההידלקות הראשונית שלהם, ומחפשים ריגוש חדש, שכמו בעוד תחומים דורש יותר השקעה, כסף וקצת פור פליי.

כך נראה ג'ונגל אמיתי

בסטנדרטים של אפריקה, אוגנדה היא מדינה קטנה: רק פי 11 מישראל בשטח, ופי חמישה באוכלוסיה. אתה גומע בה מאות קילומטרים של דרכי עפר קופצניות בצבעי חמרה אדומה שבשוליהן בתי מלאכה לשריפת לבני בוץ, נשים עם ג'ריקנים ענקיים של מים על ראשן והמוני אופנועים ואופניים שחותכים אותך על הדרך, עמוסי אשכולות בננה שהרגע נקטפו. בעיקר העיניים מסתמאות בה מחמישים גוונים של ירוק. "ירוק אוגנדה", קראנו לגוון המיוחד שלה, שהוא עמוק ורווי מים, בדיוק הקצה האחר מהירוק-ישראל, האפרפר. זה ירוק-עד שמזנק עליך עוד מהאוויר, כשמטוס הססנה עם 14 מושבים החד מנועי מהסוג המפחיד, שהעמיס אותך ואת יקיריך, מנמיך עד שהצל שלו מטייל על הסבך, גולש על השדה הפתוח שהוסב לשדה של תעופה.

טיול באוגנדה
"ירוק אוגנדה" | צילום: גיא פינס
טיול באוגנדה
ג'ירפה עם הדפס פרפרים | צילום: דן ליאור
טיול באוגנדה
מטוס הססנה שמביא אותך לטירוף הזה | צילום: גיא פינס

בעוד עבור רוב הישראלים אוגנדה היא ערבוב של ההזיה ההיא של הרצל וצ'מברליין עם תהילת המבצע באנטבה. נדמה שהממשלה האוגנדית סימנה את התיירות המודרנית כיעד קריטי לכיבוש. ויש להם נסיבות מקלות, בעיקר - קל להסתדר אצלם. כולם מדברים אנגלית, עד אחרון הילדים שמשחקים כדורגל על מגרש מאולתר בין בתי הבוץ. לאין שיעור יותר כיף מהחוויה של לנסות לדבר אנגלית עם מישהו בפריז או באיזה כפר טוסקני. בכל זאת לקולוניאליזם היו גם כמה אפקטים חיוביים.

טיול באוגנדה
יש כאן טבע מרהיב בכל פינה | צילום: גלעד עדין

אבל בעיקר, יש להם אוצרות טבע נדירים בג'ונגלים שלהם. נכון, אוגנדה היא פחות הסיפור של להקות זברות פוטוגניות, לא הריגוש שבג'ירפה עם הדפסי פרפרים על הצוואר שחוצה מטר ממך את הדרך, לאו דווקא עוצמת הפילים של הסוואנה הטנזנית ושל הפומבה והתאו סטייל מלך האריות, או הבבונים החרמנים שיושבים על כל כביש רענן ומשחקים עם עצמם. אבל פה אנחנו מדברים על ג'ונגל אמיתי, סבוך, של עצים ושרכים ומטפסים וקילומטרים של מניפות עצי בננה, ובעיקר על משפחות השימפנזים והגורילות האחרונות שאפשר לראות להם את הלבן בעיניים, מילולית, במקום מחייתם הלא לגמרי נגוע עדיין, בטבע קדמוני שהעולם הולך וסוגר עליו.

לצאת לדייט עם קופים

אנחנו על קו המשווה. אבל בדיוק עליו. בתוך יער גשם שמזיע את עצמו כל יום מחדש ומתאדה לתוך ענן פרטי שנוצר מעליו ומוריד את גשמיו בצהריים, וחוזר חלילה. אותה טמפרטורה חמימה כל השנה ואותה הלחות.

אין ספונטניות בדייט עם הקופים הגדולים. מילא החיסון נגד קדחת צהובה שחייבים כדי להראות בכניסה למדינה, וארגז התרופות שגררנו איתנו על כל צרה (שלא קרתה). כדי לפגוש שימפנזה צריך להתארגן על עצמך ולבוא מתוקתק כמו מחזר של אביבית בר זוהר. צריך להתלבש טוב לכבוד האירוע: מכנסיים שנרכסות למטה נגד נמלים עוקצניות וקוצים עיקשים, חולצה שנוח להעלות בה קיטור, נעליים שיושבות מושלם על הרגל ואטומות למים, אם יש בכלל דבר כזה, וגם מעיל גשם דק. מה שכן, לוק הספארי שיושב כל כך יפה על האריסון פורד, מתגלה בהעדר מאפרת צמודה בעיקר כמלכודת לעיגולי זיעה.

טיול באוגנדה
המפגש עם השימפנזים דורש הכנה | צילום: דן ליאור

בפארק הלאומי של קיבאלה (Kibaale) חיות יותר מאלף שימפנזות. הן נודדות בו בלהקות שחיות סביב זכרי אלפא והנקבות המתחלפות שלהם. המפגשים איתם נעשים במידה רבה בתנאים שלהם: אתה הולך אליהם בסבך היער שמוכר לנו מכל כך הרבה סרטים, זה יכול לקחת עשר דקות או להפוך למסע של שעתיים מפרכות. זה הדיל. פשוט הולכים עד שנפגשים. השימפנזים האלה עוד לא הפנימו את השאיפה המתמדת למנוחה שהאדם החושב סיגל לעצמו בשנות הציוויליזציה. אז הם פשוט כל הזמן בתנועה, ואתה, התייר, בעקבותיהם, עם המלווים פקחי היער, הריינג'רים, והסבלים- הפורטרים,  שעוזרים לך לסחוב כל מה שלא הכרחי, כאילו היית במשלחת של חוקרי היערות סטנלי וליווינגסטון מהמאה שעברה-שעברה. כולם צועדים לעבר המפגש, ולאט לאט, רגע אחרי שהיער מחשיך עליך, והלחות עוטפת אותך, הקולות של המשלחת משתתקים. אפילו הילדים מנמיכים ווליום בלי שהתבקשו, הבדיחות מתמעטות. כולם נכנסים לכוננות.

צווחות מרוחקות מתחילות להתגבר בין העצים, בהד שמקפץ מצד לצד, כוכב הקופים סטייל. הם נמצאים מימין. ואולי בעצם משמאל. מעולם לא קיווינו כל כך לפגוש - ועוד עם הילדים - משהו שנשמע מאיים כל כך. בתדרוך המקדים אמרו לנו לא להישיר מבט, לא להרים מקל. ביקשו לשמור כמה מטרים מרחק. הורו לאפשר להם לעבור ביננו ולהתחכך אם בא להם, אבל בטח שלא ללטף. וגם לא להיבהל במופגן. ולא לעשות חיקויים של הקולות המצחיקים שלהם: כי הקטע של בן אדם אחרי קוף - אותם זה פחות מצחיק.

טיול באוגנדה
הדיל הוא שהולכים עד שנפגשים | צילום: דן ליאור
טיול באוגנדה
צריך להיזהר כשמצלמים | צילום: דן ליאור

ואז פתאום הם באים עלינו. בהתחלה מלמעלה, מתערסלים, נתלים ומקפצים מצמרות העצים בגובה עשר קומות, עולים ויורדים במהירות על גזעים חלקלקים. ופתאום הם למטה, גושי פרווה שחורים מטיילים סביבך על מרבד הרקבובית כשהגשם נעצר. אמהות עם תינוקות שתלויים להן חבוקים על הבטן, זכרי אלפא שליטים, אם להאמין לריינג'ר שלנו, שיודע לזהות כל אחד בשמו בעוד לנו הם נראים, ובכן, כמו קופים.

יש גם את דור הביניים, הוונאביז, שמאמינים שיום אחד יגיע גם תורם להשיג את כל הבחורות ביער לעצמן. השימפנזים שריריים באופן שמכון כושר שאינו של הטבע לא יכול לספק, ויש תמונה כזו שמסתובבת ברשת, של אחד קרח בכל הגוף, שמותירה אותך המום. הם בעיקר צמחונים אבל יש להם ניבים מרשימים, ואין להם בעיה לשסע את אויביהם, פשוט לתלוש ידיים ורגליים. וברקע כל הזמן הקולות שקשה להשתחרר מהם, כשהם מתקשרים בצרחות ממרחק קילומטרים כשמישהו מצא איזור טעים במיוחד, וכל היער מתעורר ומהדהד אותם. ואולי זה בכלל עלינו, שפלשנו לרגע לפרטיותם, שהם דנים. בכל זאת, אומרים שרכילות זה יצר טבעי.

טיול באוגנדה
מתקשרים בצרחות ממרחק קילומטרים | צילום: דן ליאור

בדרך חזרה למחנה שלנו, אחרי שעה ארוכה של זגזוג, אחרי עוד ועוד נסיונות להשיג את הפריים המושלם, אחרי ההבנה שמתחיל להחשיך ואתה לא רוצה להיות פה בחושך, חווית הקופים נמהלת בחווית הפילים הבלתי נראים של הג'ונגל. הרגעים היחידים בהם הריינג'רים שלנו החלו לחשוש, היו כשערימת קקי טרי של פיל נראתה בשולי השביל. ובהמשכו מין מעגל של ענפים וקוצים רמוסים שרומז על מרבץ לילה. הפילים של הג'ונגל קטנים יחסית (לפיל, כן?) ובעיקר עצבניים יחסית. וגם די מסוגלים למעוך אותך.

טיול באוגנדה
יש גם אגדה אורבנית על פילים שמשתכרים | צילום: דן ליאור

יש גם אגדה (אורבנית, ככל שזה משונה להשתמש במילה הזאת בהינתן איפה שאנחנו) שהם מחבבים במיוחד את עץ האמרולה שגדל כאן, זה מהליקר עם הציור של הפיל. הם לועסים את פירותיו התוססים, דמויי השסק, וקצת משתכרים מהם, וכשהם הולכים ככה דלוקים בראש טוב ביער ופוגשים אדם שבא להם פחות טוב, זה די מסוכן. לכן הריינג'רים מסתובבים עם נשק ומחסנית בהכנס, ולכן מדי פעם נשלף גם מין רעשן עץ שמשמיע קולות רמים שאמורים להניס פילים, לפני שיווצר הצורך לירות באוויר. או בלב. חשבנו לעצמנו, בבחירה בין להרוג פיל או תייר, אם לפעול משיקולי נדירות, מה אתם הייתם עושים? "בעיקר פשוט תברח הצידה הכי מהר שאתה יודע", אמר המלווה שלנו בכנות.

לעשות סלפי עם גורילה

במרחק יומיים משם, במעלה ההר בפארק הלאומי בווינדי (Bwindi), יצאנו עם שחר אל הגורילות האפילו יותר נדירות מהשימפנזים. הן פשוט הולכות ונעלמות. אוגנדה גאה בשמורה הזאת, ביתה של מחצית מאוכלוסיית הגורילות העולמית בטבע. בערך 400 וזהו. השאר מפוזרות בקונגו שגובלת בקצה ההר, וברואנדה. בבווינדי משוטטות 12 משפחות-להקות, שעברו סוג של ביות אחרי שנים של חיכוך מסויים עם בני האדם. לא מאכילים בהן ולא מטפלים בהן, אבל שמים עין.

טיול באוגנדה
בדרך לחפש גורילות | צילום: דן ליאור

אם לא מספיקים שינויי האקלים, הדימויים הקינג-קונגים המפלצתיים שיצרנו להם ושנים של ציד מגונה, לצערן של הגורילות גם הגנטיקה שלנו דומה מדי לשלהן, וסליחה מהממסד הרבני, אבל החיידקים והווירוסים שלנו שהילדים הביאו מהגן יכולים לחסל אותן. וכך כבר בכפר המוביל לכניסה ליער העד, השלטים מפצירים בך לחשוב פעמיים אם אתה חולה. למתעטשים אין כניסה.

על מנת להגיע לגורילות ההר, הריינג'רים שולחים עוד לפני הזריחה סיירים אל תוך הבוש (האיזור המיוער), לאתר את מרבציהן של המשפחות נכון ללילה האחרון. זה לא חוסך מהתייר טראק קשוח למדי במעלה ההר, בשיפוע בלתי נסבל לעיתים, על סלעים חלקלקים, בין קוצים מתפתלים, פרפרים ושבלולי ענק, שעתיים של טיפוס שמסתכמים במודד הצעדים באייפון ביותר משישים קומות, עם הפוגות מדי כמה דקות, להסדרת הדופק.

טיול באוגנדה
לפני שיוצאים למסע, הריינג'רים בודקים איפה הם נמצאים | צילום: גיא פינס
טיול באוגנדה
כולם בלהקה רוצים להיות הסילבר בק | צילום: דן ליאור
טיול באוגנדה
הכל מאוד אנושי | צילום: דן ליאור

אל זירת המפגש אתה מגיע במצב רוח הישגי עד חגיגי של משה בהר סיני, מלווה שוב בחבורת סבלים שעזרו עם הילדה הקטנה והתיקים. אבל הגורילות לא אוהבות משלחות גדולות. וגם לא את מקלות ההליכה שסייעו לנו להגיע עד הלום ועלולים להיראות להם כמו נשק. אז בשלב הזה חייבים להיפרד. כולם חוץ מהמלווים החמושים ברובים ומצ'טות לפילוס הדרך, נשארים מאחור - ואנחנו ממהרים קדימה. כי יש לנו דייט עם הגורילות, ואומרים לנו שהן ממש מעבר לפינה.

"הלם"! "אמאל'ה, מה זה לא מפחיד"? "כמה הייתם קרובים אליהן"? "זה לא מסוכן"? אלה השאלות שהכי הרבה אנשים שאלו כשראו את הסלפי עם הגורילה.

אז לא. הכי לא. מפעים לחשוב על כך שמרגע שאתה שם, הקרבה הזאת טבעית. אני והגורילות. אבא אמא ושלושה ילדים מישראל -  מול אבא וכמה אמהות והילדים שלהם מאוגנדה. אולי מטר מפריד ביננו. מרגישים ביחד כמו מנחה אירוויזיון שמקבל חמש דקות בגן עדן עם מדונה ולא מאמין.

טיול באוגנדה
הקירבה מרגישה טבעית | צילום: גיא פינס

יש כאן להקה מרשימה. משפחת מובארה. לעומת השימפנזות המצווחות למרחקים, הגורילות מתקשרות בנהמות חרישיות גרוניות. הן  אולי שמוטות מבט אבל ההבעות על פניהן אנושיות להפליא. אמא מחבקת גור, נקבה צעירה שרועה מטר מאיתנו בעצלתיים על העשב מעבירה את שעת הבוקר המאוחרת במחשבות. יד שחורה כמו כפפה מבריקה מגרדת באוזן מצולקת. בולט מעל כולם האלפא מייל שלהם - עצום, עיניים שחורות נוקבות חבויות בפני המסכה שלו. הוא סילבר בק, שזה לא זן או תואר, אלא כינוי למבוגרים במשפחה, שגבם הכסיף וקצת הקריח עם השנים. הוא לועס עלים בתיאבון ומסתובב לעברנו, כאילו חוכך בדעתו, ואז אוסף אליו את אחת הנקבות הסמוכות ומול עינינו המובכות מקיים איתה הליך פרו ורבו קולני שנמשך דקות ארוכות עד שמסתיים בקול נהמה של קטנוע ברמזור. כעבור רגע ההיא קמה מתחתיו ומסתלקת אפילו בלי לבקש חיבוק, בעוד הוא חוזר לנשנש עלים מהשיח הסמוך. כיף להיות האלפא מייל, פחות כיף להסביר לילדה בת שמונה מה הלך שם. ומצד שני ככה זה בטבע אתם יודעים.

עולם הולך ונעלם

המפגש עם הקופים הגדולים תחום בזמן וגם יקר למדי. מעט מאוד אנשים, בקבוצות קטנות, זוכים להיכנס לג'ונגלים האלה. הדבר האחרון שרוצים פה זה להפוך את בווינדי לגורילה-לנד, עם דוכני נקניקיות וקולה. אפילו כאורחים רשמיים, כדי לצרף את בתנו לילי למשלחת נדרש לחץ פיזי יותר ממתון של רונית הרשקוביץ, שהפכה את עצמה ואת חברת ספארי קומפני שלה כבר לפני שני עשורים לשגרירה לא רשמית של אפריקה בישראל, ושכנעה את הבוס הראשי של התיירות באוגנדה, על שלל דרגותיו ועיטוריו, שמדובר בילדה בת 8, אבל עם אטיטיוד כפול משנותיה, ומגובה בנייר בכתב ידנו ובחתימתנו שבו ויתור מוחלט על כל תביעה במקרה שמשהו ישתבש. גם המחיר לא זול: כ-600 דולר לאדם לסיור הזה ביער. וזה עוד כלום, מספרים לנו, לעומת מה שלוקחים על חוויה דומה ברואנדה השכנה, המדינה היחידה האחרת שמציעה מפגשים כאלה. מצד שני, יכול להיות שהילדים שלנו בבגרותם יוכלו לספר עליהם לילדיהם בנוסטלגיה של עולם הולך ונעלם.

טיול באוגנדה
לא כל אחד יכול להתקרב | צילום: גיא פינס
טיול באוגנדה
עוד רגע חוזרים לציוויליזציה | צילום: דן ליאור

אדם חוזר לו ממעבה היער ומהקצב של החיים בו אל הנוחיות המפוקפקת של חיינו במזרח התיכון, בשמחת השיבה הביתה שנמהלת בלא מעט הרהורים. לא רוצה לחשוב אפילו על חיות נלעגות בקרקס או במרבצן האינסופי בגן החיות. מנסה למחוק זכרונות עבר של שימפנזים מאולפים שעושים מעצמם צחוק בסרטים. בעיקר מנקרת בראש ההבנה שאנחנו עושים לטבע עוול כשאנחנו משתמשים ביצוריו כדי להאדיר את עצמנו במזכרות מגופם, או מאנישים אותם בדימויים לא רלוונטיים של רוע וקטל.

כשהחלפנו את הססנה במטוס אמיתי בשדה התעופה של אנטבה, לפני פרידה, ביקשנו וקיבלנו גם סיור באוטובוס חורק לטרמינל הישן, אל מגדל הפיקוח הנטוש שלמרגלותיו הונחת המטוס החטוף של אייר פראנס. גם שם ההתרגשות באוויר. יש שם עזובה מוחלטת, למעט שלט מתכת ודגל ישראל, אבל כל הקירות שסוידו מאז שוב ושוב, נותרו מנוקבי כדורים, לתזכורת. העיקר שאנחנו הווילה בג'ונגל. נזר הבריאה.

טיול באוגנדה
גם כאן ההתרגשות באוויר. שדה התעופה באנטבה | צילום: גיא פינס

כמה זה עולה?

המחיר משתנה לפי מספר המטיילים בג’יפ, בהתאם לסוג הרכב ועל-פי הרמה של הלודג’.

חבילה לדוגמה בחג סוכות: ספארי בטנזניה עם טיסות ישירות של אל על וחברת ספארי קומפני, משולב בטרק לגורילות באוגנדה יעלה החל מ-5,500 דולר לאדם ל-10 ימים. המחיר כולל טיסות, לינות, רכב שטח צמוד עם נהג/מדריך ואוכל.

במהלך כל השנה: ניתן לבנות עם חברת ספארי קומפני מסע פרטי בהתאמה אישית באוגנדה, רואנדה וטנזניה ולטוס עם רואנדה אייר החל מ-625 דולר לטיסה. עלות תוכנית הספארי באוגנדה כולל טרק לגורילות ולשימפנזים החל מ-4,000 דולר בהתאם למקומות הלינה סוג הרכב ומספר הימים.

*הכותב היה אורח של משרד התיירות באוגנדה וחברת ספארי קמפני