אזרבייג'ן! המדינה השנייה הכי מומצאת אחרי אוזבקיסטן. תמיד חלמתי לטוס לאזרבייג'ן, במיוחד אחרי שהציעו לי לטוס לשם על חשבון משרד התיירות האזרבייג'ני. הנחתי שאם יש משרד תיירות אזרבייג'ני יש גם, מן הסתם, אזרבייג'ן.
כמי שלא צלח את הפסקה הראשונה בערך ויקיפדיה על אזרבייג'ן, הציפיות שלי מהמדינה אפסיות לגמרי. כמו תיירים שבאים לישראל מבלי לדעת דבר על ישראל, גם אני מניח שמדובר בזייני גמלים. אני מצפה לנחות באזרבייג'ן ושאיש משופם יצא אלי ויגיד: הלו סר, וולקאם טו אזרבייג'ן, ווד יו לייק אה קומפלמנטרי קאמל טו פאק? תכלס בשביל זה באתי.
אבל לא. שדה התעופה של באקו, בירת אזרבייג'ן, נראה כמו לונה פארק על אסיד. בדרך משדה התעופה למרכז העיר, המדריך שלנו – ישראלי לשעבר בשם עוזי, שבאזרבייג'נית נקרא משהו כמו עוזייר – מסביר שהאסיד של אזרבייג'ן הוא נפט. 70% מהכנסות המדינה באות ממשאבות הנפט בים הכספי ובאדמות שמסביב לבאקו. המשאבות בכל מקום, מנקרות באדמה כמו עדר חרגולים חרמן.
כשאנחנו מגיעים לטיילת, ההלם הראשוני מתחלף בהלם שני. באקו נראית כמו שילוב של פריז (הרחובות) ודובאי (הפרויקטים המגלומניים). הכול עצום ונוצץ ומהבהב ומסתובב. עוזייר מצביע על דגל בגובה בורא עולם ומספר לנו שזה היה הדגל הגבוה בעולם לזמן קצר, עד שהטג'יקיסטנים הרימו דגל עוד יותר גבוה, ואז, בשנה שעברה, הסעודים עקפו את שניהם עם דגל בגובה 170 מטרים.
קשה לי להסביר לכם עד כמה גדול הדגל הגדול, אבל דמיינו דגל ממש גדול. ואז תדמיינו שהמדריך אומר לכם שזה לא הדגל הגדול, זה סתם דגל גדול, ומסובב אתכם לעבר הדגל הגדול באמת, שהוא דגל כל כך גדול שאם ישנם חייזרים עם טלסקופים, אני בטוח שהם מצדיעים לדגל הזה ברגעים אלה ממש.
כך או כך, האזרבייג'נים אינם מתכוונים לוותר. כעת הם עובדים על הקמתו של גורד השחקים הגבוה בעולם, שיביס את הבורג' ח'ליפה של דובאי, שכל כולו גיבנת של ננס בגובה 828 מטרים. 828 מטרים? בריכת פיפי של ילדים. האזרבייג'נים מרימים מגדל בגובה קילומטר. ככה זה כשיש נפט ואין חיים.
אבל אזרבייג'ן בבעיה: הנפט הולך להיגמר ב-2050. אז האזרבייג'נים החליטו לפתח את ההייטק, החקלאות והתיירות. לכן הם הזמינו אותנו, קבוצה של עיתונאים מישראל, כדי להזמין אתכם, הישראלים, לאזרבייג'ן.
מוסלמים, אבל חילונים
דבר ראשון שאתם צריכים לדעת על אזרבייג'ן: היא מוסלמית ואתם יכולים לטוס לשם. למרות שהאזרבייג'נים שיעים ברובם, רובם חילונים לגמרי. במרכז באקו יש פסל מרגש בשם "האישה המשתחררת" – היא משתחררת מהרעלה. וגם היחסים עם ישראל מצוינים: הם מוכרים לנו נפט, אנחנו מוכרים להם נשק. אהבה קווקזית.
מבחינה פוליטית, אזרבייג'ן קרובה לטורקיה, חשדנית לגבי רוסיה, ביחסי שלום-שלום עם איראן ובדיס לנצח עם ארמניה. עם התמוטטות ברית המועצות, המתיחות האתנית בחבל נגורנו-קרבאך גלשה למלחמה בין שתי המדינות. הארמנים ניצחו במלחמה, גירשו מיליון אזרבייג'נים וסיפחו דה-פקטו את נגורנו-קרבאך – סיפוח שאינו מוכר על ידי אף מדינה בעולם, לרבות ארמניה עצמה. הו, כמה קטנים וקטנוניים נראים סכסוכים טריטוריאליים כשהם לא שלך!
אחרי הטיול בטיילת אנחנו פורשים לארוחת ערב במסעדה בשם שירוונשאך (Shirvanshah), ואני רוצה לציין כאן קבל עם ומאכלי עדה שמדובר בארוחה הטובה ביותר שאכלתי בחיי. הכל עשוי כבש, אפילו הכיסאות, אבל המאכל הלאומי שלהם – קבב כבש רך כענן ושומני כנפט – הביא אותי, לראשונה בחיי, לאורגזמה עם כבש.
וכאילו לא די בכך, בשירוונשאך, כמו ברוב המסעדות האזרבייג'ניות, מנעימים את עיכולך במעין סלסול חתולים יפיפה, בליווי משהו דמוי תוף מרים ומשהו דמוי עוד. מסלסל החתולים משירוונשאך, אינני יודע אם אתה קורא את זה, אבל דע לך שאת החתלתול הזה סימרת לגמרי.
כשאני יוצא מהשירותים אני מעיר לעוזייר, כהערת אגב אנתרופולוגית, שהאזרבייג'נים חזקים בבידה. "זה לא בידה", הוא אומר. "אז מה זה?" "זה כיור עם דוש מים קרים וחמים". "בשירותים". "בשירותים". "כלומר, בידה". "לא, לא בידה". "עוזי, זה בסדר אם זה בידה. אין לי שום דבר נגד בידה. כמה מחבריי הטובים ביותר הם בידה. פשוט תגיד שזה בידה". "זה לא בידה". "אז מה זה?" "זה כיור עם דוש שיש בו מים קרים וחמים". "שמשמש לניקוי הישבן". "לא, זה יהיה בידה. וזה לא בידה. זה כיור עם דוש מים קרים וחמים".
מקור השטיחים, אזרבייג'ן
אבל מכל הסטיות האזרבייג'ניות, החביבה עלי היא אובססיית השטיחים. האזרבייג'נים טוענים שכולנו טועים, והשטיח הפרסי אינו אלא שטיח אזרבייג'ני שמהגרים אזרבייג'נים מפרס הביאו איתם למערב. הם מגבים את טענתם בראיות ארכיאולוגיות(!) המוכיחות(!) שהאזרבייג'נים טוו שטיחים פרסיים, כלומר אזרבייג'ניים, מאות שנים לפני שהפרסים טאטאו את מורשתם אל מתחת לשטיח.
ואצל האזרבייג'נים כמו אצל האזרבייג'נים, עניין שטחי כמו שטיח הופך לעניין של גאווה לאומית. התוצאה היא מוזיאון גרנדיוזי, בלתי נתפס ביופיו, שמעוצב כל כולו כמו שטיח פרסי-אזרבייג'ני מגולגל. המוזיאון מציג אלפי שטיחים ושרידי שטיחים, מהעת העתיקה ועד לשטיחי ענק מהעידן הסובייטי. וכן, יש גם שטיח ענקמוני של הנשיא אלייב – אבל עליו לא כדאי לכם לדרוך.
כי אזרבייג'ן, כמאמר עוזייר, היא "דמוקרטיה". בעשר השנים האחרונות שולט בה ביד רמה הנשיא אילהם אלייב, שירש את הכיסא מאביו הנאה יותר, היידר אלייב. ואם חשבתם שלהשיג תשובות כנות לגבי הבידה זה קשה, נסו לשאול את האזרבייג'נים לגבי התהליך ה"דמוקרטי" שלהם. "יש מפלגות אופוזיציה?" "כן, אבל אין מנהיג שיכול להחליף את אלייב". "אבל מנסים להחליף את אלייב?" "מנסים, אבל אי אפשר". "אי אפשר כי אי אפשר, או אי אפשר כי לא מצליחים?" "אין מנהיג שיכול להחליף את אלייב".
פולחן האישיות של האלייבים נמצא בכל מקום. אתה נוחת בשדה התעופה אלייב, עובר את רחוב אלייב האבא פינת שדרות אלייב האמא ומגיע לפארק, איך לא, אלייב. בכל עיר ועיירה במדינה יש פארק אלייב, בית ספר אלייב ופסל מוזהב של אלייב. עוזייר אומר בגאווה: כאן הפילו ההמונים את פסלו של לנין אחרי נפילת הקומוניזם, מבלי לראות את האירוניה בכך שממש מהצד השני של הכביש יש פסל עצום של אלייב מנופף לאהלן. ויש גם מרצ'נדייס אלייב. אני קניתי לחברה שלי צלחת מוזהבת של אלייב הבן מנשק את הדגל מידי חיילי המשמר. מדהים שהיא עדיין איתי.
ביום השלישי אנחנו מצפינים מבאקו לעיירה קובה, שבה חיים מוסלמים, יהודים ושירותים עם בידה זה לצד זה. היציאה מבאקו מבלבלת עוד יותר מהשהייה בבאקו. צפון אזרבייג'ן המוריק והמושלג מלא בנשים שמוכרות תפוחי גן עדן בצד הדרך, לצד גברים שהופכים כבשים לקבבים על הכביש הראשי. סוג של צפון איטליה פינת דרום ירדן. לא שהייתי.
רוב היהודים בקובה התבוללו או עזבו לישראל, אבל עדיין חיים בה 4,000 יהודים. אנחנו מצטלמים עם ילדי בית הספר היהודי ע"ש אלייב לכבוד המקומון של קובה. אחר כך לוקחים אותנו לאנדרטת השואה (ככה הם קוראים לזה: "השואה") לזכר 12,000 האזרבייג'נים שנרצחו על ידי לאומנים ארמנים ב-1918. מראים לנו גולגולות, אבל גולגולות יש לי מספיק בבית, תודה רבה. מה גם שגם הארמנים עצמם ידעו איזו שואה או שתיים. גגל את זה, אלייב.
למחרת היום אנחנו מבקרים בעיר העתיקה של באקו (קופי העיר העתיקה בירושלים), במקדש האש הזורואסטרי (הדת הכי מגניבה לדעתי. ידעתם שפרדי מרקורי היה זורואסטרי?) ובמקום שנקרא "הר האש", למרות שהוא גבעה, אפילו תלולית, ואם זה היה תלוי בי היו קוראים לו פשוט "הגיהינום": תלולית שבוערת תמידית מגז טבעי. בקרוב אצל תשובה בחצר.
אגב תשובה, בדרך מבאקו לקובוסטן – סוג של מאדים מדהים, שהתגלו בו ציורי קיר בני 15,000 שנה – רשאד, המדריך שמחליף את עוזייר, מספר לנו שאזרבייג'ן מקבלת 80% מכל תמלוגי הנפט והגז, ואילו בריטיש פטרוליום, לא תגידו איזה נובל אנרג'י, מקבלת 20% מהתמלוגים – ועוד משלמת עליהם מיסים כיד הגמל. הוא לא מבין את פשר פליאתנו.
שחררו, זה בידה
אבל אני עיתונאי-חוקר מישראל. אותי לא יקנו עם כמה גמלים ותמלוגים. איך שאנחנו מגיעים למרכז המבקרים של קובוסטן, אני לוקח את רשאד הצידה ומראה לו את השירותים. "מה זה שם?" "זה כיור עם דוש של מים קרים וחמים". "בידה". "לא, לא בידה". "בידה". "לא בידה". "כיור עם דוש של מים קרים וחמים?" "כן, כיור עם צינור של מים קרים וחמים". "שמשמש לשטיפת הישבן?" "לא, לא – כיור עם צינור של מים קרים וחמים".
כדי לשבור את קשר השתיקה, אני מנסה טקטיקה אחרת. "מספרים שמנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און אינו עושה צרכים. הנשיא אלייב עושה צרכים?" "אני לא יודע". "ואם הוא היה עושה צרכים, הוא היה מקנח בבידה?" "זה לא בידה". "למי הצבעת בבחירות האחרונות?" "לנשיא אלייב". "ובבחירות הקודמות?" "לנשיא אלייב". "איך נקרא דוש המשמש לשטיפת הישבן?" "אני לא יודע". "בידה?" "זה לא בידה".
ביום הרביעי למשלחת העיתונאים הישראלים לאזרבייג'ן העניינים קצת מתחרבנים. זה קורה אגב עוד ארוחת ערב מושלמת, עם אותן מנות בדיוק, שיוצאות בדיוק באותו הסדר (ההימור שלי: אמא של אלייב מכתיבה את כל התפריטים במדינה לפי מה שאילהמי אהב לאכול כילד).
אנחנו עוברים על הלו"ז של היום הבא, ומבקשים לוותר על הביקור במרכז התרבות אלייב כדי שיהיה לנו קצת זמן חופשי להסתובב. "אי אפשר לוותר על מרכז התרבות אלייב", עוזי חורץ וקורץ – "הנשיא בנה את זה". אז אנחנו מבקשים לוותר על הביקור בבית הכנסת של באקו. בתי כנסת יש לנו בישראל. "אי אפשר לוותר על בית הכנסת", הוא אומר באותו חיוך ממזרי, "הנשיא בנה את זה עבור היהודים".
כשנכנסת רקדנית הבטן, אנחנו העיתונאים יוצאים להתייעצות מעושנת בפואיה. בבת אחת נופלת עלינו ההבנה שלא מדובר ברצון תמים לדחוס פעילויות ללו"ז, אלא בניסיון להרחיק אותנו מרחובות באקו. זה הערב הרביעי שלנו באזרבייג'ן, ועוד לא דיברנו עם אזרבייג'ני אחד שלא נשא קבב על כפיו. למה? ולמה לא סיפרו לנו, למשל, שיש קנס על נשיקה בחוצות? שמענו על כך במקרה מרשאד התמים, ששילם שלושים מנט בגין צרפתית.
בקיצור, אנחנו מחליטים שמחובתנו העיתונאית לצאת להשתכר במועדון אזרבייג'ני. עוזייר דווקא זורם אתנו ומזמין כרטיסים למקום שנקרא Eleven, בקומה ה-11 של מלון פארק אין. לי זה נראה מפוקפק כנייר פצפצים, שאזרבייג'נים רגילים יוצאים לבלות בבית מלון, אבל עוזייר ורשאד מבטיחים לנו שזה ה-מקום החם לצאת אליו בליל שישי בקואי.
כצפוי: מוכרים לנו גמל בשק. המקום מריח מכסף, נפט ונשק. הם מנסים לקנות אותי בוויסקי. אני שותה כגמל, כמובן, אבל אני לא קונה את זה. קצת אחרי חצות אני מחליט לצאת להסתובב ויהי מה. אני גורר איתי את עיתונאי העל חולד ואת עיתונאי הצמרת קיפוד (השמות המלאים שמורים במערכת, אבל אחד מהם הוא שמוליק).
אבודים ברחובות באקו, אנחנו פונים לזוג הראשון שאנחנו רואים. הזוג צעיר על גבול ההיפסטרי. הם חביבים מאוד ומזמינים אותנו להצטרף אליהם לבר מקומי. כמה עשרות מטרים מה-Eleven הדובאי, אנחנו מוצאים את עצמנו במרכז רוסיה – לא שהייתי. להקה מנגנת קאברים ללהיטים רלוונטיים כמו “another brick in the wall”. כל האזרבייג'נים שרים "היי, טיצ'ר, ליב דוז קידז אלון!".
אני מנסה לקשור שיחה עם הזוג, אבל האנגלית שלהם היא ברמת דני דנון. היא בת 28, גיאורגית מטביליסי, מייצרת תכשיטים. הוא בן 26 מבאקו, מוכר נרגילות. הוא מוסלמי שיעי, היא נוצרייה קתולית. הם שואלים מאיפה אנחנו. אנחנו אומרים ישראל, תל אביב, ציון – כלום. אין להם מושג מה זה. אנחנו אומרים שאנחנו יהודים. הם שמחים. אוהבים יהודים. "עברי", הם אומרים, "עברי".
את הנשיקות תשאירו בבית
האידיליה הזאת מתפרקת כמו שווארמה אזרבייג'נית כשאנחנו קופצים למועדון השני. גם במועדון הזה, כמו במועדון הקודם, יש יחס בלתי פרופורציונלי בעליל בין גברים לנשים, אלא שכאן במקום להקה שמנגנת פינק פלויד – מופיעה חשפנית. באזרבייג'ן אסור להתנשק ברחובות, אבל להתערטל על עמודים? מסורת של שישי אזרבייג'ני.
הגיאורגית מזמינה את החולד לרקוד ברחבה. אני נשאר עם הקיפוד ובן זוגה האזרבייג'ני. פתאום בחורה מצודדת מראה מתיישבת ביני לבין הקיפוד, אגב חיכוך מוגזם בשנינו, ומציעה לנו שלוק מהנרגילה שלה. אני נחנק (סליחה בחורה מצודדת, עברו כמה שנים), אז היא מזמינה את הקיפוד לרקוד.
אני לא מספיק להגיד ג'ק דניאלס (ואמרתי לא מעט ג'ק דניאלס באותו ערב), והקיפוד חוזר חיוור לגמרי. המצודדת הציעה לו 100 מנט תמורת סקס. טוב, אני חושב – זונה. כבר הבנו שבאקו מלאה בזונות. ראינו אותן ב-Eleven. ראינו אותן במלונות, מחזרות אחר אנשי עסקים רוסים בג'קוזי.
אבל אז גם החולד חוזר, חיוור כחולד עירום, ומספר לנו שהגיאורגית ההיפסטרית – זאת שבאנו איתה, זאת שפגשנו במקרה, זאת שהחבר שלה יושב לידי – ביקשה 20 מנט בשביל הריקוד. וזה לא היה ריקוד מושחת בשום צורה. סתם ריקוד. כל אחד לעצמו.
למחרת היום אני כבר פראנואיד כאנדרואיד. רשאד לוקח אותנו למרכז התרבות ע"ש אלייב, שעוצב על ידי אדריכלית העל זאהה חדיד. הבניין החדש והנוצץ מסולסל כמו סלסול החתולים האזרבייג'ני, אבל מה – רשאד מספר לנו שמהאוויר הוא נראה כמו החתימה של אלייב. הם עיצבו בניין שלם, מרכז תרבות, כך שייראה כמו החתימה של הנשיא.
אחד הפריטים המוצגים במרכז התרבות ע"ש הנשיא אלייב, שמעוצב כמו החתימה של הנשיא אלייב, היא רכב השרד ששימש את הנשיא אלייב בין השנים 1998 ל-2003. וזאת לראייה: ליד רכב השרד של הנשיא אלייב ישנה תמונה אמיתית של הנשיא אלייב עומד ליד רכב השרד של הנשיא אלייב. שיגועים.
במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע – שאמנם לא קרוי ע"ש אלייב, אבל יש בו יש תמונה מוזהבת של אלייב, מוצפת פרחים – אנחנו פוגשים סטודנטית שלומדת עברית באוניברסיטת באקו. איזה צירוף מקרים! עיר של ארבעה מיליון תושבים, שרק 40 מתוכם לומדים עברית באוניברסיטת באקו – והנה, דווקא במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע אנחנו פוגשים אחת מהן. מדהים, לא?
והנה משהו עוד יותר מדהים: שעתיים אחר כך, בקצה השני של אותה עיר בת ארבעה מיליון תושבים, רץ אחריי סטודנט נוסף מהחוג לעברית שלומדים בו 40 תלמידים. אנחנו דופקים סלפי. החיוך שלי בתמונה אומר "גבינה", אבל העיניים שלי אומרות: ממרח גוואקמולי קדוש, הם שלחו אותם לפגוש אותנו באקראי?
באזרבייג'ן מוטב לכם להיות תיירים
פתאום אני מבין למה האזרבייג'נים, כלומר אותם אזרבייג'נים שלא נשלחו לפגוש אותנו באקראי, חרדים כל כך לפרטיותם – עד כדי כך שהם לא מוכנים שיצלמו את בתיהם, עד כדי כך שהם לא רוצים שנצלם אפילו את הרכבת התחתית: הם פוחדים. אנחנו לא פוחדים. להפך: עבור תיירים באקו היא עיר ידידותית להפליא. בכל מטר עומד שוטר. אין אלימות. אין עוני. איך יהיה עוני? כל הנשים מטאטאות את הרחובות וכל הגברים שוטרים. כולם עובדים עבור הנשיא אלייב. אבל אם הייתי אזרבייג'ני, כנראה שלא הייתי רוצה שוטר בכל מטר.
בלילה האחרון באזרבייג'ן אני נכנס לאמבטיית הפיל בחדר המלון שלנו, פיירמונט. מדובר במלון בן אלף כוכבים ויותר במגדלי הלהבה החדשים, החולשים על העיר. אני לוחץ על כפתור שהופך את הזכוכית לשקופה וצולל עירום מול אזרבייג'ן כולה (היי אלייב!). ושם, אגב נמנום בקצף, אני שואל את עצמי: למה ריק פה? למה אין תיירים, במלון ובכלל? המלון לא יקר או משהו. 250 דולר ללילה. יש צימרים בגליל שעולים יותר.
ואני לא מומחה גדול לתיירות, ואולי זה כל הטקילה שהורדתי עם החולד במחילתו, אבל אני חושב שאני יודע מה התשובה: האזרבייג'נים מנסים למכור לנו את באקו כ"פריז של הקווקז". היא לא. בפריז אפשר להתנשק ברחוב. בפריז אישה יכולה לצאת לבד למועדון. באקו היא באקו של הקווקז. היא יכולה להציע למטייל, המאורגן או ההרפתקן, מסע מופרך ומטורף מעבר להרי החושך. היא יכולה להציע למטייל הישראלי – במרחק שלוש שעות טיסה מכרם התימנים – טיול בטוח בנסיכות נפט מוסלמית. וזה כל כך הרבה יותר מעניין מעוד פעם פריז.
בשש בבוקר, אחרי שלוש שעות שינה, אני יורד ללובי לעשות צ'ק אאוט. פקיד הקבלה שואל אותי אם לקחתי משהו מהמיני בר. אני מודה: "איי אייט אה טוויקס באר". הוא מחשב ואומר: "טוולב מנט פליז". מנט, אגב, הוא שווה ערך לדולר פחות או יותר. "טוולב מנט? אר יו שור?" ידעתי שהולכים לזיין אותי על הטוויקס הזה, אבל 40 שקל?
"אייט טוויקס באר?", פקיד הקבלה מוודא, ומרים שמונה אצבעות.
"נו, אייט, איי אייט אה, וואן, טוויקס בר".
"אה, סורי סר, מיי מיסטייק. אנד ביקוז איי מייק מיסטייק, איטס און דה האוס".
באקו, איי לאב יו. טנקס פור דה טוויקס.
הכותב היה אורח חברת מונה טורס, משרד התיירות האזרבייג'ני ואזרבייג'ן איירליינס
>> כך תשיגו הנחות משמעותיות במלונות בארץ
>> לטייל בהרי האלפים בלי לזוז מהכיסא