"איפה באמת עוד אפשר להתנתק ולהירגע קצת, ליהנות משלווה ולנפוש בטבע?", שאלנו את עצמנו בהתייעצות משפחתית פנימית. סיני ירד מהפרק, לצערנו. אז מה עושים? פתחנו את האטלס הישן בחיפוש אחרי אי קטן, לא רחוק מדי מהבית. האי גראן קנריה, אחד מארכיפלג האיים הקנריים שליד ספרד, נכנס למעגל המצומצם של מועמדים ראויים.
"סערה שהתאבנה", כך תיאר הסופר הספרדי מיגואל דה-אנמונו (Miguel de Unamuno) את הנופים ההררים הפראיים של גראן קנריה. כאוהבי נופים מושבעים, השתכנענו מיד.
אפשר גם וגם
אחרי לילה של טיסות נחתנו במה שמזכיר במבט ראשון את לאס וגאס, או לפחות את אילת בימים סואנים במיוחד. סערה שהתאבנה? האם כוונת המשורר הייתה לנוף של בתי מלון מבטון שהשתלטו בסערה על הנוף? מעט מתוסכלים, התעמקנו עוד קצת בקריאת הסופר הספרדי הנלהב, האחראי הראשי לבחירתנו באי. במהרה התברר שהשורות המפתות נכתבו שנים רבות לפני שהתיירות כבשה את האי הוולקני מול חופי מרוקו. עד כאן לגבי חשיבותם של שיעורי בית לפני היציאה למסע.
בין גבעות הדיונות בחופי האוקיאנוס האטלנטי, שגובהן מזכיר את מדבר סהרה הקרוב, מצאנו כל מה שלא חיפשנו: בתי מלון בעיצוב מעט נוסטלגי של פופ צבעוני בסגנון שנות ה-70, חדרי מלון בצורה של איגלו עשוי קרח, סאונה בעיצוב אפריקאי ואפילו בריכת מלח בהשראת ים המלח. בעלי מלון Gran Hotel Villa del Conde ב- Maspalomas לקחו את דת הכסף הגדול עוד צעד קדימה, ובנו את לובי המלון בצורתה של קתדרלה קתולית עצומה.
ארוחה ספרדית מצוינת במלון מפנק החדירה בנו רוח חדשה, ובעיקר רצון לגלות מה נשאר, אם בכלל, מפלאי הטבע שהסופר התפייט עליהם אחרי פלישת התיירות לאי. יצאנו בעקבותיו, לחפש את הנופים הסוערים והניגודים האקלימיים הגדולים של האי הקטן, שנעלמים בדרך כלל מעיניהם של רוב התיירים צמאי השמש. אלה מעדיפים להתעלם מהצפון הירוק והפורה, ולהתחפר בין כותליהם של אתרי הנופש שמכסים את החופים בדרום הצחיח. במהירה גילינו שגראן קנריה הוא אי של "גם וגם": אפשר גם להתפנק בבתי מלון וגם לטייל בנופים מרהיבים.
נוף ירחי ומכבסה נטושה
יצאנו צפונה בכביש מפותל וצר, המפלס את דרכו בין צוקים המתנשאים עד לגובה של כ-1,900 מטרים מצד אחד ובין ואדיות עמוקים מהצד השני. שביל של צמחייה דלילה וירקרקה בערוץ הנחל היבש מזכיר לנו כי בצורת היא דבר שגרתי גם כאן. ענני הגשם משתדלים לדלג מעל האי רוב ימות השנה, לשמחתם של תיירים אירופים לבנבנים. במרכז האי מצאנו את הנופים המאובנים שעליהם כתב אנמונו. אכן, היה כאן סוער מאוד בעשרת מיליוני השנים האחרונות. התפרצויות וולקניות, קלדרות (לוע הר געש שהתפוצץ) וקורוזיה (תהליכי בליה) יצרו נוף ירחי שמאוכלס בדלילות מרעננת יחסית לחופים הסואנים. כשעה קלה של נסיעה ממוקדי התיירות בחוף, איתרנו בהרים את מה שחיפשנו: כפרים קטנים ושלווים, שבהם הזמן כמו עמד מלכת.
הכפר הציורי טחאדה (Tejeda) שבמעלה הדרך הוא אחד מאלה. מצאנו בו מקום לינה, הרחק מהתיירות הרועשת של מישור החוף: Fonda de la Tea, פנסיון קטן ויפהפה, המשלב בין חדש לישן. המקום ממחיש את סיפור המאבק לשמירת המראה המסורתי של האי, תוך כדי השתלבות בעידן החדש: הפנסיון נבנה לפני שלוש שנים בלבד, על בסיסו של בית הארחה ישן מהמאה ה-19 שננטש וחרב בעקבות ההגירה מכפרי מרכז האי לאזורים התיירותיים. הבנייה החדשה משחזרת ומשלימה את הישנה וגם מאפשרת נוחות מודרנית. הנוף ממרפסת הפנסיון על קלדרה טחאדה (Caldera de Tejeda) עוצר נשימה.
לא הרחק מכאן מצאנו עיירה קנרית טיפוסית, San Bartolomede, הנטועה בין ההרים עוד מהמאה ה-15. במרכז העיירה גילינו שורת ריבועי חומר הצמודים זה לזה, שלתוכם זורם זרם קבוע של מים מההרים. מה שנראה במבט ראשון כעוד שריד מתקופה קדומה התברר כמכבסה הציבורית המיותמת, שעד לא מזמן הייתה מקום מפגש יומי שוקק חיים ורב עניין לנשות הכפר. רק לאחרונה הצליחו מכונות הכביסה המודרניות לחסל את הבורסה הכפרית לרכילויות ולחדשות.
לגבי מוצאם של הגואנצ'ס, תושבי האי המקוריים, אין אחדות דעים, מלבד שתי עובדות: הכובשים הספרדים מכרו את רובם כעבדים, וחיסלו כאן תרבות מנותקת מהעולם החיצון שהייתה קרובה יותר לתקופה הניאוליתית מאשר לתקופת הכיבוש של המאה ה-15. יש מעט מאוד עקבות לתרבות ולדת הגואנצ'ס, אך מי שמתבונן כיום ב-Roque Betaiga וב-Roque Nublo, שני סלעים וולקניים שמתנשאים לגובה רב מהנוף הפראי, יכול להבין מדוע תושבי האי המקוריים סגדו להם.
תושבי המערות, אז והיום
הגואנצ'ס אכן חיו כאן עד לפני כ-500 שנה כמו בתקופת האבן. הם התגוררו במערות בסלע ובבועות הוולקניות, לבשו עורות עיזים ואכלו גבינת עיזים וקמח עשוי מדגנים. מעט מאוד ידוע על מקורם של האנשים הללו, אך הסברה הרווחת טוענת שהגואנצ'ס הם שבטים ברבריים שהתנגדו לכיבוש הרומי בצפון אפריקה, והוגלו לסוף העולם דאז, האיים הקנריים. המעטים ששרדו את אסונות הטבע, המגפות, הרעב וההתפרצויות הוולקניות קיבלו את הכובשים מחצי האי האיברי בהתנגדות עיקשת אך חסרת סיכוי. בעיירה Galdar, באתר החפירות המשמעותי היחיד באי, ניתן ללמוד מעט על תרבותם וצורת המגורים של הגואנצ'ס: יסודות של בתי אבן, פסלים של אלת הפוריות טארה ובמיוחד ציור מערה צבעוני שנשמר מלפני 1,000 שנה, ועל משמעותו מנהלים החוקרים ויכוח ער עד היום.
אך עידן המערות טרם תם. רוב תושבי ארטנרה (Artenara), הכפר הגבוה ביותר באי (1,270 מטרים), שבקצה קלדרה תחאדה, מתגוררים במערות שנוצרו מזרמי הלבה. חואן קרלוס, תושב מערה, מסביר לנו את יתרונות המגורים בתוך הסלעים. "כשחברינו בחוף מזיעים בקיץ, אנחנו נהנים מטמפרטורות סבירות גם בלי מזגנים. כשהחורף מכה בעוצמה וחברינו מצטננים, אנחנו נהנים מאותה טמפרטורה נעימה כמו בקיץ. הבידוד הטבעי של המערות שומר על טמפרטורה אחידה של 22 מעלות במשך כל השנה", מנמק חואן קרלוס את החלטתו לא להצטרף לבני הכפר האחרים, שנטשו את ביתם בחיפוש אחרי פרנסה באזורי התיירות, ומוסיף עוד יתרון לרשימה: "כשהמשפחה גדלה, אני פשוט לוקח פטיש וחוצב עוד חדר מתוך הסלע".
עם זאת, הוא מוסיף, בגלל הלחות ההולכת וגוברת בעומק הסלע, אי-אפשר לבנות ללא מגבלה לתוך ההר, וכשהמשפחה גדלה יתר על המידה, צריך להוסיף בנייה סטנדרטית מחוץ לסלעים. מעבר לשמירת הטמפרטורות, מצאנו יתרון נוסף בחיים במערה: כל הבתים הנבנים מההר כלפי חוץ, פניהם אל הטבע והנוף המרהיבים.
אנחנו ממשיכים לנוע ברכס הטמדבה (Tamadaba), על גבול הקלדרה. בקצה העלייה אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יער סבוך של אורנים קנריים. היער משתרע עד קצה הצוק, שגולש אל תוך הים. במעלה היער יש נקודות תצפית מרהיבות על העמק, על ההרים הנישאים ועל החוף. עם אישור מיוחד של לשכת התיירות אפשר ללון כאן באוהלים וגם להדליק אש ולמנגל. האוויר נעשה צלול וקר, ולכן ויתרנו על האוהלים והחלטנו להמשיך להתפנק גם עם הנוף וגם עם האוכל במלון פרדור (Parador Nacional de Tejeda), שיושב על קצה הצוק שמעל לקלדרה.
האמת, כשהתעוררנו לא רצינו לעזוב: פתחנו עין ראשונה אל הקפלים של הטבע והתעוררנו לתוך הנוף ההררי. מבטינו צללו לתוך גוני החום מנוקדי הירוק וגופנו צלל לתוך בריכה בין הצוקים התלולים ומתחת לעצי האורן. מטעמים קנריים מסורתיים וספרדיים משובחים הצדיקו סופית את ההחלטה לוותר על האוהל ולהתארח בפרדור.
תירוץ לחגיגה
לא הרחק מכאן מצאנו טרור. נא לא להיבהל, מדובר בשם של כפר, שמהמלון ניתן לרדת אליו בצעידה רגלית של כשעה בשביל מסודר, או כרבע שעה ברכב. "כל הדרכים מובילות לטרור", אומרים המקומיים, וכנראה די בצדק: כ-200 אלף מאמינים נוצרים מהאזור כולו עולים אליו לרגל בכל שנה בחודש ספטמבר. בכנסיית נוסטרה סניורה דל פינו (Nuestra Senora Del Pino) נמצא פסל מעץ אורן של מריה, הפטרונית הקדושה של העיר. האירוע המרכזי של חודש העלייה לרגל מתקיים לאור עששיות בליל ה-7 בספטמבר, אך גם לאור יום הכפר יפהפה. בתיו טבולים בצבעים עזים ומרפסותיו מקושטות בכלי בית ישנים, בעששיות, בכלובי ציפורים ועוד. טרור כולו מתכונן לקראת אירועי ספטמבר. לעתים מריה הקדושה נראית כמו תירוץ קלוש כדי לחגוג במשך חודש שלם. אוהדי כדורגל מארגנים טורניר מיוחד, ותהילתו של אלוף המרוצים פרננדו אלוסנו גורמת לקנרים לנצל את פסטיבל מריה כתפאורה לניהול ראלי מכוניות מירוץ רועמות בטרור ובסביבתו. בלילות, כששחקני הכדור נחים ומנועי מכוניות הראלי שותקים, תוכלו לשמוע ולחוות מופעי מוזיקה מסורתית וקונצרטים רבים.
המושג "רחוק" אולי לא מתאים לשום מקום בגראן קנריה, אך בתחושה גמענו מרחקים עצומים בין הדרום התיירותי, הכפרים הקטנים במרכז הוולקני ועיר הבירה לאס פאלמס, שבה מתגוררים כמחצית מתושבי האי, והיא שוכנת בקצהו הצפוני-מזרחי. בלאס פאלמס נמצא הנמל הרביעי בגודלו בספרד כולה. במהלך 350 השנים שבהן נבנתה הקתדרלה המרכזית סנטה אנה, ששולטת בנוף העיר, ראו תושביה עוני ושגשוג כלכלי, רעב ושפע, התקפות פיראטים ופלישה תיירותית.
השגשוג הכלכלי המחודש נבט כבר בסוף המאה ה-19, כאשר רופאים בריטים שלחו את נפגעי זיהום האוויר של המהפכה התעשייתית בלונדון ובמנצ'סטר לגראן קנריה כדי שינשמו אוויר צח. מאז התיאבון של תושבי האי לעוד תיירות רק הלך וגדל. דוגמה למאמצים השיווקיים הגדולים למתג את העיר במפת התיירות העולמית היא המוזיאון Museo de Colon. המוזיאון זכה למקום של כבוד באי בשל העובדה שקולומבוס עצר פה לרגע, הצטייד במזון והמשיך הלאה כדי לגלות את אמריקה. ציניקנים טוענים שהמקום זכה לתהילה לאו דווקא בגלל נוכחותו המינורית של מגלה אמריקה, אלא יותר בגלל ההכנסות הלא מבוטלות שהמותג קולומבוס מכניס לעירייה.
העיר היא מרכז הבילויים של האי כולו. מוקדי החנויות והשופינג הם ברחוב Veguetan וב-Chinatown. לא הרחק מכאן נמצאת כיכר סנטה קטלינה, מוקד לבילויים ליליים תוססים ורועשים של תיירים ומקומיים. אך עם כל הכבוד למועדוני לילה, לאס פלמס היא לא מדריד, ומקום הבילוי הפופולרי ביותר הוא רצועת החוף הלבנה והמרהיבה של העיר. לאורכם של כשלושה קילומטרים לא רק התיירים סוגדים לשמש ולים, אלא גם המקומיים, בעיקר הצעירים.
אחרי כמה ימים של דילוג בין נוף מדברי להרי געש, בין תיירות נוצצת ובתי מערות, בין עיר תוססת לכפרים נידחים, הגיע הזמן לנוח באחת המסעדות הטובות בעיר, למשל בארוחת ערב רומנטית בפטיו המרהיב של מסעדת Montesdeoca.
