בינינו, אין על ניו יורק. חלונות הראווה ברחובות הסואנים, האימפייר סטייט בילדינג שמבצבץ מכל פינה וכמובן הסנטרל פארק - כל אלה הופכים את העיר הזו לאייקון. לא משנה מה השעה, מה העונה או מה אני בדיוק אוכלת, אני תמיד מוכנה לעזוב הכל ולטוס לניו יורק.
לכן, כשחבר שלי אמר שהוא רוצה שנטייל בצד הצפון-מערבי של היבשת, הרמתי גבה. לא חשבתי שאני מסוגלת להיות באותם גבולות מדיניים של התפוח הגדול מבלי לבקר בה בכלל. בסוף, כשהסכמתי לטיול בצד השני של אמריקה, הכנתי את עצמי לשלושה שבועות נחמדים, אבל לא יותר מזה. לא חשבתי שיכול להיות לי כיף כמו בניו יורק. תנו לי לעשות לכם ספוילר: היה כיף, אפילו כיף יותר.
גם לכם יש תמונות מהחופשה המושלמת שלכם? תראו לנו ואולי תזכו בכרטיס טיסה זוגי במתנה
הטיול שלנו התחיל בטיסה לסיאטל, שם בילינו יום אחד בלבד שהשאיר לנו טעם של עוד. העיר הזו היא סמל תרבותי חשוב מאוד לאמריקאים: פרל ג'אם, סטארבקס ואפילו אמזון התחילו את דרכם בה. ההליכה בעיר התלולה, כמעט כמו אם לא יותר כמו סן פרנסיסקו, הייתה מהממת. התחבורה הציבורית נוחה, המסעדות ובתי הקפה משדרים אווירה ביתית ומכל מקום, כמעט, רואים את הספייס נידל האייקוני. ממש האנטומיה של גריי רק בלי החולים והמתים ובית החולים.
אחרי לילה בעיר השווה הזו (שהיה מוקדש כולו להתגברות על הג'ט לג) יצאנו לקרוז של שבוע לאלסקה על ספינה בשם Pearl ששייכת לחברת Norwegian Cruise Line . אני מודה שחששתי מאוד: המחשבה על לב האוקיינוס עושה לי בחילה, אני לא אוהבת כשאלפי אנשים נמצאים סביבי ומכירה בעל פה את הסוף של הטיטניק, כולל השיר של סלין דיון. מה לי ולקרוז? ומילא לקאריביים, אבל לאלסקה? גם הפעם התברר שטעיתי.
נתחיל מהעובדה ששטנו באוקיינוס עם עוד 2,300 אורחים פלוס 1,000 אנשי צוות ועדיין הרגשנו שאנחנו בחופשה אינטימית. בכל זאת, מדובר בספינה עצומה שיכולה להכיל אלפי אנשים בלי שהם יתקלו אחד בשני. לא עמדתי פעם אחת בתור ולא נתקלתי באותו אדם פעמיים. הספינה הייתה כל כך גדולה שכזוג לא יכולנו להתפצל, כי בלב הים אין ווי-פיי ואין קליטה וצריך לקבוע, ממש כמו פעם, איפה ומתי נפגשים.
חוץ מזה, אני יודעת שזה לא אמור להיות השוס, אבל העובדה שהאוכל מוגש 24 שעות ביממה היא מטורפת. בבוקר אכלנו ארוחות מושחתות, בצהריים נשנשנו גלידה מול הנוף, בערב סעדנו באחת המסעדות המפנקות ובלילה ישבנו על קוקטיילים ונאצ'וס וראינו סרט. החיים הטובים. בלי ישראלים, בלי דחיפות, הכל מנומס ועם רקע של אוקיינוס. נהגתי לזלזל ברעיון של שיט בספינה, אבל אם לומר את האמת - זה כמו לטייל בכל מיני מקומות, רחוקים מאוד אחד מהשני, ועדיין לחזור בכל יום למיטה שלך. ועוד איזו מיטה? כזו שכשפוקחים את העיניים בבוקר ומסתכלים ממנה החוצה רואים לוויתנים משחקים אחד עם השני באופק. הרגשנו כאילו נבלענו בתוך ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, רק עם מרגריטה ביד ופנקייק בצלחת. מה אפשר לבקש עוד?
הספינה עגנה בג'ונו, בירת אלסקה, שם צפינו בקרחונים וטיילנו בחנויות המתוקות. היא עגנה גם בקטצ'יקן, עיירה קטנה עם נהר בליבה ואפילו בוויקטוריה, עיר יפיפיה בקנדה שמרגישה כמו אירופה. הכל היה מאורגן וכמובן קצת מתוייר, אבל זה לא הפריע לנו. נשפכנו החוצה מהספינה אל החוף וטיילנו לנו בערים האלה ובערב היינו חוזרים לחדר, אוכלים ארוחת ערב ויוצאים לשחק באולינג ולשיר קריוקי באחד הלאונג'ים. אני כבר מתגעגעת לקרוז.
אסור לפספס: חובה לבקר בגליישר ביי (glacier bay) - שמורת טבע ענקית באלסקה שאפשר להגיע אליה רק בספינה או במטוס. השמורה כוללת עשרות קרחוני-עד בגוון כחול שהעין שלי עוד לא ראתה. שטים לאט בין הקרחונים, מרחוק רואים פסגות מושלגות, מקרוב רואים לוטרות צפות על הגב. נשיונל ג'אוגרפיק, כבר אמרתי?
להרגיש בבית, הכי רחוק מהבית
כשהקרוז נגמר ועגנו שוב בסיאטל, עלינו על אוטובוס של שלוש שעות לכיוון פורטלנד, אורגון. אגב, אם אתם מתכננים טיול דומה לטיול שאני עשיתי, אני ממליצה להתחיל מפורטלנד שנמצאת דרומית לסיאטל ואז לעלות עוד יותר צפונה לכיוון קנדה. פורטלנד הוכרזה כבר מיליון פעמים בתור עיר ההיפסטרים של ארצות הברית. לא מדובר בהיפסטרים תל אביבים, מדוכאים ושדופים, שמבט אחד שלהם מספיק בשביל לגרום לי להרגיש עלובה שלא מבינה בכלום. מדובר בהיפסטרים אמריקאים - יצורים חייכניים, מחוררים ומקועקעים עם צבעי שיער מתחלפים, שלרוב לבושים בג'ינס קרועים ובחולצת פלנל אדומה כאילו היו חוטבי וחוטבות עצים. מצליחים לדמיין? אחד חובש כובע גרב עם דגל הגאווה, אחת מהלכת בעודה מנגנת בכלי נגינה לא ברור וזוג אחד, בחיי, מהלך ברחוב עם רצועה אליה קשור חתול. או חתולה. לא בדקתי.
כמו תל אביב, פורטלנד היא עיר שמגיעים אליה אנשים צעירים מכל ארצות הברית במטרה לנסות לחיות חיי בליינות בחברת אנשים שדומים להם. היא מוקפת טבע בכל מקום אליו תסתכלו, האנשים נחמדים בקטע קיצוני, הסמים בה חוקיים והאוכל הוא הכי טעים שטעמתי. כן, טעים יותר מבניו יורק. הרחובות מלאים במקומות שמוכרים קפה סופר מיוחד שנקלה במקום, חנויות הבגדים מציעות מלתחות שלמות של יד שנייה והמחירים נוחים ועושים טוב על הלב. לרגע אחד לא התגעגעתי לסטארבאקס או ל-M&H. הייתי פשוט מאושרת. ישנו באייר בי אנד בי בצד המזרחי והמגניב יותר של העיר, דיברנו עם השכנים הידידותיים, קנינו בסופר האורגני People's food Co-op ואפילו הזמנו פיצה לדירה. הרגשנו שלקחו את הדירה התל אביבית שלנו והציבו אותה בעיר המהממת הזו. בקיצור - הרגשנו בבית.
אסור לפספס: מסעדת Pok Pok ברחוב Divison המהמם. כל מי שאוהב אוכל תאילנדי (מי לא?) יתעלף מרוב אושר.
כשסיימנו את השבוע שלנו בפורטלנד עלינו על טיסה לוונקובר, קנדה. ונקובר היא מה ששנים דמיינתי שלוס אנג'לס תהיה - עיר של אמנים צעירים שמצלמים סרטים ועושים חיים. בעוד אל איי אכזבה אותי בטיול הקודם לארה"ב, ונקובר הייתה התגשמות כל החלומות. עיר על הים, ענקית ומרווחת, מפוצצת באנשים יפים ובסטייל מהמם, שעושה לך את החשק הלא כלכלי להיכנס לכל חנות, לאכול בכל מסעדה ולבקר בכל מוזיאון.
לא סתם הגענו לשם - בן הזוג שלי גר שם שנתיים בתור נער. הוא הוביל את הדרך, הרגיש בנוח בעיר וידע להראות לי את הקסם שלה מזוויות שאף תייר לא מכיר. ראיתי מגוון מטורף שלא כל עיר יכולה להציע, בטח לא ניו יורק: גורדי השחקים המדהימים מקבלים נופח חדש ליופי שלהם, כשברקע רואים הרים ירוקים וגבוהים. היא קטנה מספיק בשביל ללכת ברגל את כולה וכך אפשר לטייל בה לאורכה ולרוחבה ולהיחשף לכל מה שהיא מציעה.
כשהולכים ברחובות לא מרגישים, ולו לרגע אחד, חשש או פחד מגניבות או מחסר בית עם חזות מפחידה, נהפוכו - ההומלסים נחמדים ומנומסים. ונקובר העניקה לנו את חווית העיר האוליטמטיבית: ביקרנו במוזיאון המהפנט Vancouver Art Gallery (כניסה חינם), שכרנו אופניים ברחוב Denman ורכבנו סביב סטנלי פארק (8 קילומטר שעברו ממש בקלות), עשינו בלי סוף שופינג (הדולר הקנדי נמוך מהאמריקאי), אכלנו ראמן (תבקשו מהמלצר/ית שירכיבו לכם מנה, זה חלום), טיילנו על הים ובסוף כל יום עוד הספקנו לראות את התכניות האמריקאיות שאנחנו הכי אוהבים.
ונקובר לא סתם הייתה בסוף הטיול שלנו, היא גם הייתה השיא שלו. אני מפצירה (לא פחות) בפני כל מי שמגיע לאזור הזה של צפון אמריקה - אל תחמיצו את העיר המטריפה הזו.
אסור לפספס: העיר הזו היא גן עדן לרוכבי אופניים והיא שטוחה ומרושתת להפליא בשבילים ייעודיים לרכיבה. תשכרו אופניים וקסדה ותתניידו לכם בקלות. אגב, כולם שם רוכבים עם קסדות, אין אחד שלא.
אז נכון, אין ולא הייתה עיר כמו ניו יורק. שום דבר לא השתנה ואני עדיין חולמת עליה בכל שעה של כל יום. אבל תהיו בטוחים שהיא לא המקום היחידי לטייל בו באמריקה וממש לא עצירת חובה. הצד הצפון-מערבי של היבשת הוא חגיגה של אוכל, אנשים טובים, אטרקציות לכל הגילאים ואווירה מחשמלת. לא משנה מה השעה, מה העונה או מה אני בדיוק אוכלת, אני תמיד מוכנה לעזוב הכל ולחזור לשם.