כשהציעו לי לטוס לאזרבייג’ן אני מודה שהיססתי בהתחלה. הדבר היחיד שידעתי עליה היה שמדובר במדינה שרוב תושביה מוסלמים. איזה מזל שנסעתי בסוף. ספוילר: מדובר במדינה עם קסם אירופי, תרבות של מזרח תיכון ואטרקציות של טבע פראי. מחפשי ההרפתקאות יוכלו לטייל לאורכה ולרוחבה, ולאוהבי הסופ״שים מדובר ביעד נפלא למפלט מהיר בעיר הבירה באקו. היא רק במרחק שלוש שעות טיסה, אולי פחות מפורסמת מטורקיה וגאורגיה אבל אין ספק שהגיע הזמן להיכנס אותה לרשימה ביחד איתן.

מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako

עיר הבירה - באקו

כבר בנסיעה משדה התעופה מגלים עיר יפיפייה ובעיקר אקלקטית - אינספור שילובים מתקופות שונות, כתוצאה מההיסטוריה הסבוכה של המדינה שעברה כיבושים פוליטיים ותרבותיים רבים באלפיים השנים האחרונות. לאחר עצמאות המדינה ב-1991 (בפעם השנייה) נחתמו הסכמים על מכירת נפט, ואזרבייג’ן החלה לשנות את פניה בעקבות הכסף המערבי שהתחיל לזרום אליה.

את השינוי שעברה בעשרות השנים האחרונות אפשר להבין מהסיפור של המדריך המקומי שלנו: הוא מספר שבילדותו רוב תושבי באקו היו כה עניים שאת ביצי הדגים היו אוכלים עם הידיים כי לא היה כסף לסכו”ם. היום, ביצי הדגים האלו נקראים קוויאר בלוגה והם מהיקרים והטעימים בעולם.

לצד טירות אבן עתיקות ובנייני מגורים סובייטים ישנים, מיתמרים לגובה גורדי שחקים מודרניים וענקיים. את השילוב המהפנט הזה בין הישן לחדש מייצגים בגאווה בנייני הלהבה המפורסמים השולטים על קו הרקיע, גם של הנוף מתוך העיר העתיקה עצמה. האזרים מצאו את האיזון הנכון בין הישן לחדש וכך הם גם משלבים חילוניות ודת. האסלאם מלווה את הביקור אך לא כופה את עצמו בשום אופן, ובעודי מתרוצצת עם בגדים קצרים בחום של אוגוסט, לצידי הולכת אישה מכוסה רעלה שחורה מכף רגל עד ראש.

העיר_העתיקה_ומגדלי_הלהבה
העיר העתיקה ומגדלי הלהבה | צילום: אילנה לנשון

אזרבייג׳ן פיצחה את השיטה לסובלנות דתית, אולי מפני שהמדינה נמצאת על דרך המשי ההיסטורית, כך שקבלת האחר תמיד הייתה נחוצה לקיומם של קשרי מסחר. באקו המודרנית לקחה את העניין צעד אחד קדימה והיא משתדלת מאד להיות מערבית ומתקדמת. ברור לגמרי שהם לא מעוניינים להסתמך עוד על נפט ולכן נפתחים לעולם, מטפחים את האמנות והתרבות שלהם וקוראים לתיירים להגיע. כך למשל הם מארחים חלק מאליפות הפורמולה 1 בבאקו כבר שנה רביעית ברצף.

חשוב לדעת שלישראל ואזרבייג’ן יחסים מצוינים, קיימת קהילה יהודית במדינה וחלק מהשלטים התיירותיים אפילו כתובים בעברית! אז איך בכלל מדינה שהייתה שייכת לשלטון הסובייטי הפכה למוסלמית? אז זהו, שהמוסלמים היו שם קודם. במחצית הראשונה של המאה ה -7, האזור נכבש תחת שלטון מוסלמי. מלחמות ותהפוכות רבות קרו במהלך השנים והאימפריה הרוסית החלה לשלוט באזור. נתקדם מאות שנים קדימה - ב- 1918 הממשל הסובייטי הופל ואזרבייג'ן הכריזה עצמאות בפעם הראשונה. המצב רק המשיך להסתבך עד לעצמאות השנייה ב-1991. השנים האלו הגדירו שתיים מהגאוות הלאומיות של המדינה – האש (הלהבה של הגז והנפט) והנשיא – היידר אלייב. 

הנשיא
דמוקרטיה, אבל תמונות הנשיא בכל מקום | צילום: אילנה לנשון

קשה להתעלם מפולחן הנשיא ששמו מופיע בשדות התעופה ובשדרות הרחבות ותמונתו מוצגת בשלטי ענק בכניסה לכל עיר. מאד קשה להבין איפה על טווח הדמוקרטיה-דיקטטורה ממוקמת המערכת השלטונית של המדינה. מצד אחד נערכות בחירות דמוקרטיות כל 7 שנים, מצד שני, זו הקדנציה השלישית של אילהם אלייב, שירש את כס השליט מאביו, ונטען מפי כל כי אין אחד שמסוגל להחליפו.

בכניסה למוזיאון על שם הנשיא עומדים תיירים ומקומיים בתור להצטלם מול שלט ה- I love Baku כשברקע ניצב במלוא תפארתו קירותיו העגולים של המבנה הלבן (ע״י האדריכלית זאהה חדיד). עוד בקטגורית ״מוזאונים הבנויים בצורה מיוחדת״ נמצא מוזיאון השטיחים שנראה כמו שטיח ענק מגולגל ומציג אוסף עשיר של שטיחים וחפצי אמנות יפהפיים.

מוזיאון_עלשם_הנשיא_2
מוזיאון על שם הנשיא | צילום: אילנה לנשון
מוזיאון_השטיחים
מוזיאון השטיחים | צילום: אילנה לנשון

לפני ארוחת צהריים איטלקית מפונפנת במלון ״ארבע עונות״, בדיוק בהתאם לניגודיות בין ישן וחדש, עצרנו לסייר בעיר העתיקה. העיר, מוקפת חומה מקורית מהמאה ה-12, נקראת בפי רבים העיר הפנימית (בתוך גבולות החומה). מספרים לנו שבעבר החומה הייתה כפולה - בין שתי החומות היו שופכים שמן או כמויות מים ובכך מקשים על ניסיונות כיבוש מצד האויב. בתוך החומות נמצא ארמון שירוואנשה, אחד מסמלי העיר וצמודים לו גם המסגד, החמאם והמאוזוליאום. הסמל השני הוא מגדל העלמה המרשים, שנישא לגובה של 29.5 מטרים וקיבל את שמו באופן לא ידוע. אגדות מסוימות מספרות על עלמה שהוכרחה להינשא ולכן קפצה אל מותה מהמגדל. אחרים טוענים כי לטירה קוראים ״מגדל הבתולה״ וככזה שנבנה במטרה להגן על תושבי העיר, האויב מעולם לא הצליח לחדור פנימה.

יש המון מה לראות בבאקו, ואם עייפתם מהסיור התיירותי תמיד תוכלו לשבת בבית תה עם נרגילה או  לברוח לטיילת הארוכה של העיר ולצפות בעוברים והשבים נהנים להם מהבריזה של הים הכספי שנתנו לעיר את שמה המיוחד (״באקו״ משמעה עיר הרוחות בשפה הפרסית).

מגדל_העלמה_2
מגדל העלמה | צילום: אילנה לנשון

כדאי לטייל במדינה עם רכב או סיור מאורגן, קשה לי לדמיין איך להתנייד בתחבורה ציבורית. ברגע שיוצאים מגבולות עיר הבירה, נוחתים היישר לתוך מדינת עולם שלישי מוסלמית-סובייטית עם מכוניות הלאדה הצבעוניות (הסובייטיות) ששולטות בכבישים וכל כך הרבה פרות בצידי הדרכים שאפשר להתבלבל ולחשוב שאתם בהודו. הכבישים בבנייה, במסעדות יש רק מקומיים ואפשר לשכוח מקיומן של אסלות מודרניות. מלבד היעלמות כוללת של השפה האנגלית, הדבר הכי מוזר הוא היעלמותם של הסכינים. אם תבקשו אחד מהמלצר תקבלו פרצוף מבולבל בחזרה ויצביעו לכם על המזלג. לא פשוט למצוא מסעדות מערביות מחוץ לבאקו, ובכל מסעדה תמצאו בדיוק את אותם המאכלים המקומיים, ממולאים בבשר טלה, ואת אותה שתייה מתוקה מקומפוט (או בירה אזרבייג׳נית Xirdalan). האוכל האזרי כה טעים שממש לא מפריע לאכול עם הידיים ו-סלסלת הלחמים הטריים והמפנקים שמוגשת לכל שולחן, משכיחה מהר את חוסר המגוון המערבי.

אזרבייגן_2
אפשר לחשוב שמדובר בהודו | צילום: אילנה לנשון

קובסטן – פרה היסטוריה וטיפולי בוץ

כמה פעמים בחיים יוצא לכם לראות עדויות לקיומם של בני אנוש עשרות אלפי שנים אחורה? חבל הארץ עליו נמצאת אזרבייג׳ן הוא מקור לתרבויות אנושיות קדומות, ובנסיעה של שעה בלבד מבאקו, לצידי הים הכספי, מגיעים לפארק הלאומי קובוסטן, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. סלעי ענק מפוזרים בשטח, כתוצאה מרעידות אדמה, ישאירו אתכם פעורי פה, כאילו הונחו שם בכוונה כדי לגרום לכם להרגיש קטנים מולם ומול ההיסטוריה האנושית המפוארת. באופק אפשר לראות את הים, שבמהלך מיליון השנים האחרונות כיסה את פני האזור יותר מפעם אחת והשטיח את ההרים מסביב לכדי שולחנות. כך הוסבר לנו במוזיאון האינטראקטיבי והנפלא בכניסה לאתר. המוזיאון מסביר את תולדות האנושות (בקצרה ומותאם גם לילדים) ומי צייר, מתי ואיך את הפטרוגליפים (פטרו=אבן וגליף=חריטה/גילוף). משם ממשיכים לסיור בשטח הסלעי בכדי לראות את הדבר האמיתי, ליטרלי.

אחרי המסע המרשים אחורה בזמן, אפשר וכדאי להמשיך לאטרקציה הבאה של האזור – הרי געש מיניאטוריים של בוץ מבעבע. התופעה הזו בהחלט יוצאת דופן ומתוך 800 כאלו בעולם, 300 מהם נמצאים באזרבייג’ן. את הבוץ הקר מורחים על העור והפנים לטיפול ביוטי טבעי וחינמי, ממש כאילו קפצתם רגע לים המלח. בשביל להגיע לשם צריך לתפוס טרמפ עם אחד מהמקומיים שמחכים עם מכונית הלאדה שלהם בכניסה לאתר המורשת הלאומית. הכינו את עצמכם לנסיעה פראית במיוחד, שככל הנראה היה עדיף לעשות עם ג׳יפ.

קובוסטן_והים_הכספי
הנופים של הים הכספי | צילום: אילנה לנשון
קובוסטן_ההר_בצורת_שולחן
הר בצורת שולחן | צילום: אילנה לנשון
קובוסטן_בוץ_מבעבע_2
הבוץ המבעבע בקובסטן | צילום: אילנה לנשון
לאדה
מכוניות הלאדה מחוץ לבאקו | צילום: אילנה לנשון

גאנג׳ה ושמורת גויגול

העיר, השנייה בגודלה במדינה, הוקמה בפאתי הרי הקווקז במאה ה-9 לספירה כתחנת מעבר על דרך המשי. אם שאלתם את עצמכם האם יש קשר בין שם העיר למריחואנה התשובה היא לא. גאנג׳ה פירושה בפרסית ״אוצר״ והעיר היתה עיר הבירה הראשונה בתקופת העצמאות הראשונה (1918-1920) של הרפובליקה האזרבייג׳נית הדמוקרטית. במרכז העיר מרוכזים מבנים עתיקים בנויים מלבנים אדומות, ביניהם מסגד שאה עבא משנת 1606, שני מגדלי מואזין וחמאם. מול הלבנים האדומות בולטים במיוחד בנין הפילהרמונית הלבן שנראה כאילו נשלף מרומא העתיקה והקניון המודרני-מערבי בו אפשר לתפוס כוס אמריקנו וביג-מק. בגאנג׳ה אפשר לראות שפולחן הנשיא עדיין רלוונטי לימינו, ב-2014 הוקם פארק עצום על שם הנשיא ולכבודו.

בערב לקחו אותנו לבר בקונספט סובייטי שלא היה מבייש אף חדר בריחה. בכניסה לבר ״zirzemi״ צריך לתת סיסמא (מוסקבה 47) לחייל סובייטי ומשם ההצגה רק מתחילה. לא ייאמן כמה זול, כ-150 שקלים ל-7 אנשים שאכלו, שתו ומאוד מאד נהינו. הבר הזה כל כך יוצא דופן שהוא היה ההיילייט של הביקור בגאנג׳ה. העיר והמבנים בה יפיפיים אבל לא בטוח שהיא שווה את 4 שעות הנסיעה מבאקו.

גאנגה_פארק_הנשיא
פארק הנשיא | צילום: אילנה לנשון
גאנגה_חמאם
החמאם | צילום: אילנה לנשון

אם החלטתם לנסוע, עצרו גם בפארק גויגול בו מטיילים מקומיים בוחרים בין מסלולי הליכה וכמה קבוצות תיירים קונים פרחים מיובשים ממוכרים בצד הדרך. במרכז הפארק יתגלה לעינכם אגם צלול וכחול, בין עצי מייפל ועצי אלון, ושוב אפשר להתבלבל לגמרי והפעם לחשוב שאתם בכלל בשוויץ. אם היה שם ערסל הייתי נשארת לנוח כמה שעות מול הנוף הזה.

גויגול_האגם_הנעלם
האגם הנעלם | צילום: אילנה לנשון

שקי למרגלות הקווקז

מתוך 10 אזורי אקלים בעולם, באזרבייג׳ן יש 8 מהם, כך הנסיעה עוברת מאזור מדברי ויבש, תוך שניות לירוק והררי. שקי נראית כאילו נבנתה במיוחד לתפאורה של העונה הראשונה של משחקי הכס. מרשים, אבל עדיין קטן במימדיו. החומה לא גבוהה ומהעבר השני שלה נראים ההרים הירוקים כמו בציור. בתוך חומות העיר נמצא ארמון החאן חוסיין חאן מושטק, עם חלונותיו הצבעוניים והמרשימים במיוחד. מדובר במלאכת יד מקומית בה החלונות מיוצרים מ-5000 חלקים של עץ וזכוכית ללא דבק או מסמרים כלל. הטכניקה ייחודית למקום וידועה רק למעטים המעבירים את סודותיהם מדור לדור. בבאזר הקטן שנמצא בהמשך הדרך נמצא בית מלאכה בו ניתן להתרשם מהעשייה. חדר המלכה בארמון בולט ביופיו עם הצבע האדום שבו, צבע האש. המדריך מספר לנו על אגדה מקומית לפיה כפי שנשים היו אלו ששמרו על הלהבה פן תיכבה כשהגברים יצאו לצוד, כך האש היא מטאפורה לנשים היום - תטפל בהן והן יתנו לך חיים, חום ואהבה אבל תזנח אותן והן יהרגו אותך.

שקי_החומה
כמו משחקי הכס. החומה בשקי | צילום: אילנה לנשון
שקי_2
שקי | צילום: אילנה לנשון

חזרה לבאקו

כשהגענו חזרה לעיר הבירה, הופתענו מחדש לגלות אותה מחדש. כאילו נשכח מאיתנו שביום הראשון נחתנו בעיר מודרנית לחלוטין ואכלנו אוכל איטלקי במלון מפואר. השילוב בין החדש לישן בתוך באקו הוא בסך הכל מראה למדינה בכללותה. החדש עומד בניגודיות מוחלטת לכל שאר המדינה – הישן. כך גם הניגודיות בין הסדר הסובייטי לכאוס המזרח תיכוני, האזרים שותים תה כמו האיראנים לצד בקבוק וודקה כמו הרוסים, יברכו אותך ב״סלאם״ אבל יבינו אם תגיד ״ספסיבה״. השילובים המהפנטים הם אלו שהופכים את המדינה לכה מעניינת, לשבת בבניין סובייטי ולאכול מאכלים ערביים. התערובת הזו היא לא כאוס, היא מסתדרת באופן נפלא ומדויק לתוך מדינה אחת מיוחדת מאד. אז לא, אזרבייג׳ן היא לא אירופה ולא דובאי, לא סרי לנקה או הודו, היא לא ים המלח ובטח לא שוויץ, היא פשוט מה שהיא, ונדמה שהיא רק משתבחת עם הזמן.  

*הכתבת היתה אורחת של מועצת התיירות באזרבייג'ן