החלטתי שבפסח אנחנו עושים טיול באפריקה. הראתי ליובל, הבן שלי (בן 9.5), סרטון על טנזניה ושאלתי בהתרגשות אם בא לו לנסוע לספארי? "מה!!!!", הוא זעק באכזבה, "אבל אמרת שניסע למקום הזה עם האוהל ליד ים המלח. מה ספארי עכשיו??!!" יש לי ילדים תמימים וחמודים וכל כך טהורים. חבל שאמא שלהם לא. יורם, בעלי, נפל מהרצפה כששמע את המחיר אבל הרמתי אותו. שבוע מאוחר יותר, עלינו על טיסה ישירה לטנזניה שבאפריקה, לנסיעה שכמוה מעולם לא חווינו – ויש להניח שלא נחווה שוב. כי את הפעם הראשונה שלך באפריקה, אתה כנראה לעולם לא שוכח.

לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש

האקונה מאטאטה

כן, זה לעולם לא מעייף ההאקונה מאטאטה הזה. חיוך גדול בתוך פרצוף עגול קידם את פנינו כשיצאנו מדלת שדה התעופה הקטן בקלימנג'רו בטנזניה. פוזילי, המדריך הצמוד שלנו לארבעת הימים הקרובים לא יכול היה כבר לחכות לצאת לדרך עם עוד משפחה ישראלית שבטוחה שהיא, ורק היא, תהיה המשפחה המקסימה הזו שהכי כיף לטייל איתה בעולם! יותר כיף אפילו נגיד מלהיות בבית עם האשה והילדה. כזו משפחה.

אבל בין אם פוזילי חשב כך או לא, אי אפשר היה לדעת. במהלך ארבעת הימים הבאים הוא נהג בביטחה מאות קילומטרים של שמורות טבע מרהיבות, הסביר על כל עץ ועלה, על כל שבט ושמורה וידע הכל על עשרות מיני החיות שראינו, ענה על מאות השאלות ששאלנו (מה גודל האגם הזה, למה אין כאן עצים, למה יש כאן עצים, למה האריות הולכים כל כך לאט, ממה מתפרנסים בטנזניה, למה הלביאות יושבות על העצים ועוד), בידענות רבה וסבלנות אין קץ ודאג לנו כאילו היינו המשפחה שלו. הוא דאג שנאכל, שנשתה, שננוח, שנראה, שלא נחמיץ אף נמר שמתחבא בין עלי העצים וכשעמליה הרגישה לא טוב לקח אותנו – בניגוד לדעתנו אגב – לרופא מקומי שעזר לה מאוד.

פוזילי, שלאחר ארבעה ימים צמודים התגלה בכלל כאיש מנומס בשם פאדילי, שפשוט לא העמיד אותנו על טעותנו - היה נכס מדהים באפריקה שלנו. 

שמורת מניארה

כיאה למשפחה של טיילים מאוד מאוד קטנים, המחשבה על ג'יפ מקרטע בערבות אפריקה, מקפץ על בורות בשמורות מיובלות ומיובשות, בהחלט חלפה בראשי עד הרגע בו עמדנו נרגשים מול שורת הג'יפים הענקיים, המרווחים, המצוחצחים והמפנקים שחיכו לכל המשפחות שהגיעו אתנו. שמונה מושבים, המון מקום לציוד, מרווח רגליים ומקרר קטן מלא בקבוקי מים צוננים.

טנזניה
הג'יפים התגלו כמאוד מפנקים | צילום: אדי גרלד

הדרך לשמורת מניארה בטנזניה עוברת דרך כפרים קטנים וצבעוניים. עוני ודלות ניכרים בכל דוכן בדרך ובית רעוע, אבל גם שלווה ורוגע. קשה להבין את זה אולי כשבאים משפע וציוויליזציה מפותחת וזו גם הסיבה שאי אפשר לסרב למקומיים שיקפצו מעכשיו ובכל עצירה קצרה על הג'יפ וידחפו מאות שרשראות וצמידים דרך החלון כדי להרוויח דולר. בעצירה הראשונה קנינו 8 שרשראות בחמישה דולר, אבל שלושה ימים אח"כ כשכבר סירבנו בתוקף לכל הרוכלים שצבאו עלינו, נכנענו בסוף ורכשנו עוד 10 שרשראות הפעם בארבעה, רגע לפני שפאדילי שם גז. כי ככה זה באפריקה.

ארוחת הצהריים הראשונה הרגיעה כל חשש שהיה לפני תחילת הטיול: בלודג'ים המפוארים בהם נעבור במסע האוכל משובח, מערבי ברובו, מותאם לילדים ולחיך הישראלי ואין כל חשש מקלקולי קיבה או צרות אחרות. למרות אזהרות המסע לגבי ירקות לא מבושלים ואוכל טרי, אכלנו הכל מהכל וחזרנו בריאים ושלמים ואולי רק קצת יותר שמנמנים. בזמן שאנחנו ישבנו עם הקפה המעולה של סוף הארוחה, שניים מהילדים מצאו את דרכם לבריכה בלודג', ותוך דקה היו במים עם תחתונים. לא מנומס כל כך אבל נו, אתם יודעים, אפריקה.

האמצעית שלנו, לא נראתה מי יודע מה מתחילת הדרך אבל ייחסנו את זה לטיסה המאוחרת, לטלטול בג'יפ ולרגישות כללית של ילדת סנדוויץ'. כשהיא הקיאה לי על קצות הנעליים נפל האסימון שאולי יש דברים בגו (גם אם חלקם כבר היו פחות בגו ויותר עלי), וכיאה למורשתי נכנסתי להיסטריה. פאדילי תפס פיקוד והוביל אותנו לרופא של הלודג'. בחדרון קטן ליד מגורי העובדים ישב איש מקסים בחלוק צחור, עם בלוק כתיבה ועט וחיכה. רק לנו כנראה.

ריזורט בזנזיבר
ריזורטים מטורפים | צילום: סיון אסקיו
החיים הטובים
הפך להיות חלק מהמשפחה. פאדילי המדריך | צילום: דפנה שפיגלמן

הוא שאל שאלות משונות, בדק את הלשון שלה ואת הנשימה וקבע נחרצות באנגלית רצוצה שהילדה סובלת מתגובה קשה למלרון – אותם כדורי אנטי מלריה שהתחלנו לבלוע יום לפני הנסיעה. הוא הורה להפסיק את הכדורים, נתן לה נוזל מלחים נגד התייבשות ויצאנו לדרכנו.

קשה לתאר את הרווחה שחשנו כשביבשת אפריקה הנידחת והפרימיטיבית, נזקקנו לרופא והטיפול המהיר והמעולה היו ממש בהישג יד. אם יש סיבה אחת לנסוע לטיול הרפתקני עם ילדים צעירים עם חברת תיירות המתמחה באפריקה ומחוברת למקום שלא משאירה מקום לשיקול דעת של מי שאינו בקי בהלכות המקום – זו לגמרי אחת הסיבות. 

אבל נחזור לשמורת מניארה, המתפרשת על פני שטח של 329 קמ”ר של רצועת אדמה צרה המתפתלת בין גרגורי ריפט במערב לאגם מניארה, ומהווה מוקד משיכה לאלפי בעלי כנף ססגוניים בעונה. בחודש אפריל כשאנחנו היינו ראינו פחות בעלי כנף אבל עשרות רבות של פילים, דיק-דיק, איילות, גי’רפות מסאי, אימפלות, זברות והיפופוטמים רבים הרובצים במימי האגם, עליהם תוכלו לצפות מחוץ לרכבים בנקודת תצפית קרובה אך בטוחה. אם נדמה לכם שלראות עדר פילים חוצה את הכביש ממש מול הג'יפ שלכם, ואמא פיל מזרזת בעזרת החדק את פילפילון הקטן לעבור מהר, דומה במשהו לחוויה שלכם מספארי רמת גן תחשבו שוב. למרבה הצער מי שלא חווה את הטבע הפראי ביבשת אפריקה עצמה, לא חווה טבע אמיתי. עוצמת העדרים הענקיים, לפעמים של עד 40 פריטים, שדוהרים על פני התיירים המשתאים ולא נותנים לנו להפריע להם היא חוויה שהמילים לא יכולות לתאר. אחרי עוד כמה מאות קופים ובאפלו נפרדנו ממניארה ופנינו ללודג' הראשון שלנו ללילה.

ספארי בטנזניה
חוויה שמילים לא יכולות לתאר | צילום: דן ליאור

המרחבים העצומים מאפשרים לכל לודג' יוקרתי לשבת על מאות דונמים ולפנק את אורחיו בחדרים בגודל של מאות מטרים. מטורף. מיטות ענק מפנקות מוקפות כילות נגד יתושים, סלון אדיר מימדים וחדרי אמבטיה עצומים. הכל כל כך יפה ומפנק שקשה שלא להתבלבל מידי פעם ולחפש את המצלמה בתוך הסט הקולוניאלי הזה של עוד סרט של מריל סטריפ.

אפשר היה לחשוב שהתחושה הזו תעבור כשיוצאים מהוילות המפוארות, אבל היא לא. ההיפך הוא הנכון כמובן. מרחבים אדירים של צמחיה ירוקה ירוקה, פרחים בשלל צבעים, שדות קפה והרים מוריקים מסביב מלווים אותנו כל הדרך אל חדר האוכל שם עמדו עלינו לשרתנו שלל מלצרים מסבירי פנים ונחמדים שרצו הלוך ושוב למטבח עד שהצליחו להכין את הפסטה במידה המדויקת לקטנה. כי אפריקה או לא – אוכל ילדים בסיסי הוא חלק מההנאה המובטחת – והוא בהחלט נמצא כל הזמן. נפרדנו מפאדילי והצוות לשנת לילה מעולה והתעוררנו למחרת לקראת מעבר לשמורת נגורונגורו.

נגורונגורו

בצפון טנזניה, לאורך הבקע המזרח אפריקאי, נמצא אחד האזורים היפים בעולם – נגורונגורו (Ngorongoro Conservation Area), שהוכרז כאתר מורשת עולמית, בזכות אוצרות הטבע והתרבות שבו. האזור לא רק יפה, אלא גם מגוון: יש בו רכסים געשיים זרועי מכתשים, ימות וביצות, קניונים, הרים ומישורים, דיונות ויערות. ומעבר לנופים עוצרי הנשימה, יש בנגורונגורו גם את אוכלוסיית חיות בר מהגדולות בעולם, והוא ביתם של שבטים כמו רועי הבקר המסאים והשכנים הציידים בני ההַדְזַבֶּה. נגורונגורו היא אחת השמורות המרתקות ביותר המשתרעת על פני 8,300 ק"מ רבוע ובתוכה מכתש נגורונגורו (Ngorongoro Crater) שנוצר כשהר געש קרס לתוך עצמו. אל תנסו אפילו להבין, העיקר התוצאה: בתוך למעלה מ- 300 ק"מ רבועים שוכנים מעל 25,000 בעלי חיים גדולים. עדרים ענקיים של זברות, צבאים, תאואים, פילים, גנו, מטיילים או דוהרים בכיף במרחבים אינסופיים כמעט, וביניהם לא קשה למצוא קרנפים ענקיים, היפופוטמים שמנים וכל כמה עשרות ק"מ כשרואים שיירה של ג'יפים עומדת בשקט בצד מבינים שעל העץ הקרוב שרוע ברדלס או מתחתיו שוכבת משפחה של אריות ולביאות שנחים בצל אחרי שטרפו חיה אומללה.

נגורנגורו
שמורת נגורונגורו | צילום: עמוס נחום

אני מודה שהתחרותיות שלי מעבירה אותי לעתים על דעתי ואחרי נסיונות חוזרים וכושלים להלהיב את משפחתי עם תחרות מקורית בשם הקליט: "בואו נראה מי מזהה ראשון ברדלס או נמר או לביאה או אריה על עץ או בסוואנה או בכלל, וצועק לפאדילי לעצור ומראה איפה זה", נאלצתי לוותר ולהתחרות בלא אחר מאשר - פאדילי כמובן. האיש שכל חייו עוברים בנהיגה וזיהוי בעלי חיים מסתתרים עמד כעת למבחן מול פולניה אימתנית. אשאיר לכם לנחש מי ניצחה בתחרות.

סרנגטי

אז אם חשבתי שלזהות נמר על עץ בנגורנגורו זה קשה, זה רק כי לא הייתי קודם לכן בסוואנה אפריקנית מהממת כמו זו שבסרנגטי. היות ואני ידועה אצל מקורביי כאדם מאוד סבלני וסובלני, כזה שלא ממהר לשפוט ומחכה רגע לפני שחורץ דינם של דברים, לקחה לי בדיוק חצי דקה כדי לקבוע נחרצות שאחרי נגורונגורו המהממת הירוקה והמרגשת, סרנגטי היא משעממת, מיובשת וחולית, מראה מדברי חסר כל חן – או כך לפחות חשבתי במעבר המשונה בין שתי השמורות השכנות. הנוף משתנה באחת מג'ונגל ירוק למדבר צהוב. ואני, מה לעשות, לא משתגעת על מדבר.

סרנגטי
שפטתי אותה מהר מדי. שמורת סרנגטי | צילום: זיו קורן

אבל, אבל ושוב פעם אבל, אם רק הייתי מתאפקת עוד עשר דקות הייתי מבינה שאין דבר ולו חצי דבר במה שאמרתי. סרנגטי היא שמורה שונה לגמרי מהשתיים הראשונות. עשב, עשב ועוד עשב ירוק נע ונד ברוח בדיוק כמו בסרטים כי סרנגטי, היא למעשה סט מושלם של סרט טבע. הג'יפ טס על פני שבילי האפר הוולקני הכבושים, כולנו עומדים עם הראש מחוץ לגג הפתוח מסתכלים אל המרחקים, מנסים לזהות חיות נעות בינות לעשב. "עצור!" אני שואגת בגאוה. זהו זה. אני הייתי הראשונה לזהות חתול ענק שוכב על העץ האחד שהצליח להתעלות מעל העשב ולפרוש את ענפיו כמטריה שטוחה ורחבה. פאדילי נוסע לאט לעבר העץ ואנחנו מוצאים את עצמנו  מסתכלים ישר לתוך העיניים של נמר ענקי שמונח על הענפים ומדגמן נמריות מושלמת. כשהג'יפים האחרים קולטים אותנו עומדים הם מתקרבים ואנחנו ממשיכים לעבר הלודג' החדש והמושלם Melia Serengeti השוכן באמצע השמורה, ומחכה לפנק אותנו בשני הלילות הבאים.

הריזורטים בסרנגטי
הלינה בתוך השמורה מרגשת בדיוק כפי שנדמה. הלודג' בסרנגטי | צילום: יחצ
הריזורטים בסרנגטי
פינק אותנו במשך שני לילות. הלודג' בסרנגטי | צילום: יחצ

בריכה משגעת צופה מלמעלה על השמורה, קולות של חיות באופק, קוקטייל ביד ומדורה באמצע חדר האוכל שנמצא במרפסת התחתונה. הלינה בתוך השמורה מרגשת בדיוק כפי שנדמה. אבל עם ילדים כמו עם ילדים, יומיים חלפו מאז תקרית ההקאה והאלרגיה למלרון, והגיע העת למיני דרמה חדשה: סוגר העגיל של האמצעית נבלע לתוך התנוך, והמקום מודלק, חם, אדום וכמובן כואב מוות.

בחצות, אחרי נסיונות כושלים לשלוף את הסוגר המנוול באמצעות ציפורניים (של הגדול), פינצטה (שלי) ורצון טוב (אבא) אני נשברת ומחייגת לקבלה: "סורי מאמ, דה דוקטור האז אולרדי גון הוומ. האוו קן ווי הלפ יו?" איך באמת אפשר לעזור לנו באמצע הלילה, באמצע הסרנגטי, באמצע שומקום עם אוזן שהולכת וגדלה מידי שניה? רגע לפני שאני נכנסת לפאניקה נשמעת דפיקה בדלת. אני פותחת ומוצאת שם את סימה. סימה, אחת מנציגי ספארי קומפני, שמסתובבים בין השמורות והלודג'ים במשך כל התקופה ומוודאים שהכל מתנהל כמו שצריך. זה לא שסימה למדה רפואה, אבל הנוכחות שלה והעובדה שיש מי שמכיר כאן הכל וידע מה לעשות אם המצב ידרדר עשתה את שלה כנראה ותוך רגע הצלחתי לשלוף את הסוגר ולסגור את הסיפור.

החיים הטובים
אם מה שצריך כדי לנוח קצת זה כמה סרפדים וציפור טרף, אז שיהיה. דפנה שפיגלמן | צילום: דפנה שפיגלמן

למחרת בבוקר כשכולנו מרגישים מצויין, יצאנו שוב לטייל בסרנגטי. ואת היום העברנו בנסיעה בלתי פוסקת בינות לעשבים המרשרשים, איתור חיות טרף וכאלה שטורפים אותן וכן, גם מחשבות אובססיביות איך אני מוכרת את כל רכושנו עלי אדמות, מעתיקה את משפחתי לסרנגטי, פותחת לודג' מהמם וחיה פה לנצח נצחים. כשעצרנו לפיקניק הצהריים היומי – כי הנוהל הוא שבכל בוקר לפני שהמדריך מעמיס את המשפחה על הג'יפ, הוא מעמיס עליו סלסלות משגעות של פיקניק שמכין הלודג' – ניסיתי למכור את רעיון הלודג' למשפחתי היקרה. הבעיה היא שההקשבה היתרה של כולם, הפכה אותנו למעט פחות קשובים לסביבה וברגע קצר של חוסר שימת לב נופף יורם בפולק'ע שבידו וציפור ענקית שזיהתה את הטרף הטרוף כבר, הרביצה צלילה וחטפה לו אותו מהיד. הצווחה שלו כל כך הבהילה את הילדים שהתיישבו במקום רק כדי לגלות שהם יושבים על סרפד מתעתע וחטפו צריבות איומות שהבריחו את כולם בצווחות חזרה לג'יפ. פאדילי, המבוגר הבאמת אחראי ביננו רץ אחריהם, הרגיע את הרוחות ואת העור עם משחת קסמים. נו, חשבתי לי, אם זה מה שצריך לקרות כדי לקבל קצת שלווה במקום הזה, ונשכבתי על שמיכה מסאית משובצת לתנומת צהריים קלה.

כפר המסאים

למחרת, נפרדנו מהסרנגטי ונכנסו לאיזור שימור הנגורונגורו השכן. התפתיתי לעצור בדרך ולראות מה זה כפר המסאים שמדברים עליו. היום אני כבר יודעת למה התכוונו בתדריך הנסיעה כשאמרו לי בנימוס שלא חייבים. כמנהג הישראלים ביררתי מבעוד מועד מה נהוג ומקובל לקנות בו ובכמה כסף, והגעתי לכפר נחושה לעמוד בתקציב הממוצע שנע בין 30-50 דולר. הרעיון הוא שהמסאים פותחים את הלב והחושה שלהם למבקרים, ובתמורה מתפרנסים ממכירת חפצי נוי עשויים חרוזים שמתפרקים עוד טרם השיבה הביתה, כך שלא תופסים מקום במזוודה.

כשהג'יפ התקרב אל הכפר ראינו את המסאים עטופים בשמיכות המשובצות כחול אדום המטריפות שלהם, מתקבצים לריקוד קבלת הפנים. אפשר ליפות את החוויה אבל האמת היא שהיא היתה פחות. קשה להתעלם מהתחושה שהמסאים מאסו במבקרים אבל מבינים את התועלת: הם שרו בקולות שפופים, שניים מהם קפצו את הקפיצות הגבוהות המיוחדות להם, הם משכו אליהם את הבכור הנבוך והכריחו אותו לקפוץ למרות שידוע לכל שגברים לבנים לא יודעים לקפוץ, וגם אני לא נראיתי בשיאי עם ענק חרוזים ענק על הצוואר, מנענעת את הישבן ימינה ושמאלה ומנסה להימלט מהחיוך חסר השיניים של שכנתי לשורה. וזה עוד היה החלק הטוב.

בכפר המסאים
חוויה מוזרה. קופצים בכפר המסאים | צילום: דפנה שפיגלמן

על סיור בחושות בתוככי הכפר בעלי כבר הטיל וטו ואני הכרחתי את הילדים לא להעליב ולהיכנס איתי לחושה עשויה קקי של פרות, מעורב בקקי של עוד משהו. והריח - אין לתאר. כדי שנוכל להכנס לחושה הקטנטנה והחנוקה בעשן מדורת של גללי פרות מיובשים שדלקה בפנים, גירש המלווה שלנו את האשה והתינוקות הבוכים שלה החוצה. רק זה היה חסר לנו כי עכשיו בכלל לא יכולנו לסגת מהר ונאלצנו לשבת בפנים ולהתעניין במצע הפשפשים עליו ישנים המסאים כשאורחים מערביים לא יושבים עליו.

את הביקור האתני סיימנו בהליכה איטית סביב ככר הכפר שבה עשרות רבות של דוכני מזכרות ומיני סידקית ותכשיטים. עשרים איש ואישה, ילד וילדה, ועוד כמה מאות זבובים צעדו איתנו וניסו לשכנע אותנו לקנות הכל. בשלב הזה לבי כבר גס ועמדתי בתוקף על זכותי לקנות פריטים בסכום שאינו עולה על 50 דולר סה"כ. אספתי כמה צמידים וקופסאות קטנות, הגשתי למדריך שחישב את ערכן וביקש מחיר מציאה של 240 דולרים בלבד! החזרתי את מרבית הפריטים, לקחתי רק שלושה צמידים וקופסה קטנה, שילמתי 80 ועפתי משם כל עוד רוחי בי. ולא נותר ממנה הרבה. את הדרך ללודג' הבא, בו נעביר את הלילה האחרון שלנו בטנזניה הפלאית, עשינו במהירות והגענו אליו בשעת אחה"צ מוקדמת.

אם היינו יכולים להישאר בחווה המשגעת הזו עוד שלושה ימים זה מה שהיינו עושים. שלל פעילויות מוצעות למבקרים במקום, החל בקטיף פולי קפה וטחינתם ועד טיול למקום בו הפילים מגיעים. שוב אותם חדרים אדירי מימדים ומיטות ענק, קוקטיילים אל מול שקיעה אפריקאית מעל ג'ונגל ירוק עד וארוחת ערב משובחת בחדר אוכל אנגלי למראה. אבל הלילה היה האחרון שלנו בטנזניה ולמחרת בבוקר יצאנו בנסיעה לשדה תעופה לא רחוק על מנת לתפוס טיסה במטוס קטנטן לזנזיבר השכנה לעוד חמישה ימים של בטן-גב-ריזורט.

ריזורט זנזיברי איז דה בסט

אחרי חמישה ימים בספארי הגענו מוכנים ומזומנים למנוחה בריזורט מפנק. הדרך למלון עוברת שוב דרך כפרים דלים ממש. גם בטנזניה אין שפע בכפרים על פניהם חולפים אבל מה שנראה צבעוני ואקזוטי בטנזניה, הופך לפרק עצוב בנחיתה בזנזיבר. אבל גם הדאון הרגעי הזה הופך לאפ מטורף מרגע שעוברים על פני שערי גן העדן - הלא הוא הריזורט. מהרגע בו נכנסנו היה ברור שכל טיול נוסף: ספארי מים, טיול בעיר הבירה, סיור לעתיקות או ליער התבלינים פשוט לא יקרה. בטן, גב, בטן, גב ועוד קצת משני אלה – מלווים בקוקטיילים שהגיעו ללא הרף ובמגשי פיצות מהטעימות בעולם. מעשר בבוקר ועד שמונה בערב, מול ים בצבעי טורקיז, חוף לבן ושקט. זה מה שעשינו בזנזיבר ואחרי חמישה ימים רצינו עוד. עוד ועוד ועוד.

ריזורט בזנזיבר
חמישה ימים של בטן, גב, בטן. הריזורט בזנזיבר | צילום: סיון אסקיו
ים טורקיז
אקונה מטטה אפריקה. ים בצע טורקיז בזנזיבר | צילום: דפנה שפיגלמן

ההחלטה לצאת לחופשה משפחתית באפריקה היתה אחת הטובות שעשיתי מימי. כשהגענו לטיסה הביתה פגשנו את שאר המשפחות שהגיעו איתנו בטיסה עשרה ימים קודם וטיילו כל אחת במסלול מותאם לה ספציפית. את הוויכוחים למי היתה חופשה יותר מהממת, מסלול יותר מדהים ומדריך יותר טוב אפשר היה לשמוע עד הנחיתה בישראל. אקונה מטטה אפריקה, את עוד תשמעי מאיתנו.

*הכותבת לא היתה אורחת של ספארי קומפני, וכן, שילמה הרבה כדי ליהנות מכל הטוב הזה.