קיבלתי הזמנה במפתיע לטיול באפריקה. טיול כזה שמתרגשים לפניו, עושים רשימות ציוד ומכינים נעלי הליכה. קצת כמו ההרגשה שיש לפני שיוצאים לטיול שנתי בכיתה י"ב, רק ש"הטיול השנתי" הזה באפריקה קצת הרחיב את הקונספט. למעשה, זאת הייתה פנטזיה מתמשכת וזורמת מבית היוצר של ספארי קומפני, לאורך נהר הזמבזי בזמביה, עם אוסף חוויות המתמודד בכבוד עם הריגושים של לילות טיול שנתי בכיתה י"ב.
לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
לשמחתי, מהר מאוד גיליתי שבמסע הזה לא סוחבים תרמילים, כאלה עם קופסת תירס שמכסחת לך את הצלעות ולא היו בו מדריכים שצועדים בצעדים רחבים מידי וצריך להדביק את הקצב שלהם. להיפך, היה בו כל מה שצריך לטיול שנתי ראוי, כולל מדריכים אפריקאים חסונים עם שרירים וגולגולת לתפארת, ידענים למופת. ובתור בונוס לסוף היום - טקס הג'ין וטוניק אחר הצהריים ובלילה הבקבוק החם המחכה לך בסבלנות במיטה. ובכלל, השעות המופלאות של לפני זריחה ואחרי שקיעה וכל מה שביניהן.
גם על ארוחת הערב או הבוקר המופלאה בגלמפינג (שילוב המילים של Glamorous & Camping) בו ישנו, אי אפשר היה לדלג. דמיינו לעצמכם שולחן שף ערוך על גדת הנהר, ביער, עם שטיחים וערסלים – וזה אמיתי. חשבתי שהגעתי לכוכב החלומות, והרי ערכו את כל זה רק לכבודנו, והרי זכינו לכל הטוב הזה כתמורה הולמת לזה שבאמת הבנו מה זה רפטינג והוכחנו שליטה על קייק.
השישייה הסודית. מחמש וחצי בבוקר, כל בוקר, בג'יפ פתוח
היינו שישייה שיצאה לטיול שנמשך תשעה ימים בזמביה, מדינה שיש בה שילוב מושלם של נהרות, אגמים וספארי. בכל הזמן הזה למדנו להקשיב לעולם הסובב את הג'יפ, הזדמנות לעבור, בתוך הג'יפ, למצב של שקט וההתבוננות. להכיר מקרוב את החברים שיצאו איתך לספארי, להעמיק את הקשר עם עצמך. ככה זה. טיול שנתי לאפריקה הוא תרגיל בסבלנות, ניתוק מהעולם הקיים וחיבור למציאות שונה בתכלית, כזאת שפוקחת עיניים, מנציחה, לומדת, מגלה עולמות, מתרגשים ביחד, מצלמים, כותבים ומדברים, שומרים את הרגעים האלו, שעוד נאסוף ונשזור על שרשרת.
את הטיול שלנו התחלנו בשיא, ומשם רק עלינו אל מפלי ויקטוריה הבלתי נשכחים. המפלים שנמצאים באמצע מסלולו של נהר הזמבזי הארוך "נצפים על ידי המלאכים במעופם", כך כתב ד"ר דיוויד לווינגסטון, המערבי הראשון שגילה אותם. אני לא חולקת עליו. דקה של מים מכל המפלים האלה הייתה מספיקה למלא את המוביל הארצי לשבע שנים לפחות. לבשנו מעילים צהובים (תמיד משמח), הלכנו בשבילים מול המפלים. עצרנו בהשתאות אל מול עוצמת המים, לרגעים הופיעו צמד קשתות ססגוניות והאירו את המים בשלל צבעים. מי שרוצה יכול לעשות כאן שלל פעילויות מסעירות כמו קפיצת באנג'י, טיסות הליקופטר, שיט בקאנו או סתם ללכת ברגל. בתקופת השיא של העונה הרטובה, בדרך כלל בין ינואר ומרץ, זו התקופה הטובה ביותר לחזות בתופעה שנקראת קשת ירחית (Lunar Rainbow) בה בלילות ירח מלא אור הירח חודר את רסס המים ונוצרת קשת לילית מרהיבה.
המשכנו לאורך הנהר שמתחיל בצפון-מערב זמביה וזורם דרך אנגולה, משולש המדינות זמביה- זימבבואה- בוצואנה ודרך מוזמביק נשפך לאוקיאנוס ההודי. הרגשנו את עוצמת הנהר בכל זווית אפשרית: בספינה, בג'יפ, ברגל, בסירת משוטים, ביום, בלילה. ספארי בוקר, ספארי אחה״צ, ספארי לילה תחת מיליוני כוכבים.
ביקרנו בפארק הלאומי זמבזי תחתון – 4,000 קמ"ר שמלאים בחיות וטבע מכל הבא ליד ובשמורת דרום לואנגווה – שגודלה כ-9,000 קמ"ר (כמחצית מגודלה של ישראל). למדנו להקשיב לקריאת האזהרה של האנטילופה שיש אריות בסביבה, ולשתיקת הפילים, עם העיניים החכמות. אפילו ויתרנו באחר צהריים אחד על טקס ה-sundown כדי להישאר לצד האריות, המתעוררים. פגשנו פילים שהחליטו לחצות את הנהר, שעצרו וחיכו לפיל שנשאר מאחור ולא זזו עד שהצטרף אליהם, שומרים על הפילפילון הקטן (מטר וחצי גובה) שלהם. איזה עיניים יש להם, לפילים, והם יודעים לשחות ולא שוכחים כלום, גם אחרי עשרות שנים, אל תסתבכו איתם.
פגשנו איילות וצבאים עם כל מיני שמות בכל מיני שבילים, ראינו את הלאופרד אורב לאנטילופה, במרחק עשרים מטר מהאירוע המדובר. האנטילופה הייתה גדולה מהלאופרד והוא הרג אותה, מול העיניים שלנו, בקפיצה מהירה אחרי זחילה איטית, בהרף עין, הוא זינק ותפס. גורר את האנטילופה חסרת המזל לכיוון העץ. האומללה פרפרה, רגליים באוויר, עד שהפסיקה. לא יכולנו לזוז, כל כך אכזרי וטבעי זה היה, ושקט.
אחרי שהוא סיים לאכול, הוא החליט לשמור גם קצת לאחר כך. הוא החליט להעלות את האנטילופה לעץ, להחביא אותה ב"מקרר", שיהיה לו לארוחת ערב, על צומת הענפים הראשון. במאמצים גדולים הוא סחב אותה למעלה, הוא לאופרד קטן והיא אנטילופה גדולה וכבדה, וזה קשה. היא נשמטת ונופלת. הוא לא מוותר, לאופרד מתמיד. אחרי הניסיון השלישי הוא הצליח, והניח אותה במקום הנכון, נושם לרווחה, ואז היא שוב נופלת. והוא, הלאופרד הצייד האמיץ, בטח אומר לעצמו 'אוקיי, לפחות אכלתי צהריים', יורד מהעץ ונעלם בין עצי היער. המדריך שלנו מסביר על שרשרת המזון, כל אחד אוכל משהו ונאכל על ידי משהו. והרי זה פשוט. הרגשתי כמו נציגה של חבורת חסמב"ה, כזאת שבאה להכיר את החיות מקרוב, ללמוד קצת עליהן ועלינו, להסתכל מסביב ולגלות את הטבע הזה שלנו. למדתי שהחיה הכי מסוכנת בספארי היא האדם, כמו שאדם המדריך אמר, חיה לא הורגת סתם, כמו בני אדם.
כל המדריכים שלנו נולדו וגדלו בכפר קרוב (לפעמים מאות ק״מ מהשבט בו חיה המשפחה שלהם, בעיניהם זה נחשב קרוב). הם מכירים כל שביל, כל עץ וציפור, יודעים איפה נחה כל חיה, ואיך נזהרים מההיפו. כולם מנומסים, יודעים ומכבדים את חוקי הג'ונגל. ג'ורג', אדם ורוברט, עם חיוך תמידי על הפנים וקשב רצוף לג'ונגל, לציפורים ולחיות, לנהר ולגדותיו, עם כל הידע העמוק והמקיף הזה של מי שנולד בשבט וחי בבוש (Bush). זה לא פשוט הסיפור הזה, 60 אחוזי אבטלה בזמביה, זה שעובד הוא בר מזל.
האם צריך לעזור ללביאה צולעת?
אחרי שראינו ג'ירפות שמסתכלות עלינו בתמיהה, זברות שנראות תמיד כאילו שיצאו מאיזושהי חנות מותג, דווקא כשפגשנו חבורת אריות, הלב שלי נשבר. זה היה ביום הרביעי, שעות אחר הצהריים, אחרי יום ספארי מוצלח. הג'יפ שלנו עצר ליד חבורת אריות מנומנמת. לפעמים אחד קם, מתמתח לעמידת כלב כמו בשיעור יוגה, מתלטף, וחוזר לרבוץ. בדיוק כמו רוזה, חתולתי הסיאמית שראתה ג'ונגל רק בתמונות. אדם המדריך אמר "סבלנות, עוד רגע הם קמים". והם, כמו יודעים שזו השורה הנכונה בתסריט, אכן קמו. מתפלשים אחד בשני, אריה אחד גדול, עשר לביאות ושני גורים. סך הכול 14 אריות רבצו לפנינו, רק אנחנו והם, בחיית הג'יפ, בכל היער העצום הזה. עמדנו שם אולי שעה וחצי, שקטים, לוחשים שלא להפריע, עם מנוע דומם. שווה להקשיב ליער, לשקט ולקולות הציפורים או הבבונים, הפוצחים בקריאות הידד.
כשהשמש החליטה לשקוע - הם בחרו לקום. מתמתחים, מתחככים ומתחילים לצעוד. אנחנו נוסעים באטיות לידם והם, כמו יודעים שחיית הג'יפ אינה מסוכנת, הולכים לצדנו, מסתדרים במבנה וצועדים. ואז ראיתי אותה, את הלביאה הצולעת. היה לה קשה לדרוך על הרגל השמאלית האחורית, והיא צלעה. זה היה ברור שכואב לה, שהיא מתקשה לצעוד. הכאב שלה שטף אותי. מה יש לה ברגל, תהיתי, האם נכנס לה קוץ? אולי זכוכית, שבר בקבוק? זה נראה לעין, כמה שכואב לה, והיא הולכת לאט, הלהקה מתקדמת - והיא נשרכת מאחור, משתדלת להאיץ, לחבור לגורים ולחברי הלהקה שדואגים לה. כל צעד כואב לה. זה קשה ללכת עם שלוש רגליים. כואב לדרוך.
מה יהיה עם הלביאה הצולעת, אני לא נרגעת. האם נכון לטבע להתנהל בדרכו או שצריך למצוא מי יכול לעזור ללביאה הדואבת. רונית הרשקוביץ, מנכ"לית ספארי קומפני, שיודעת דבר או שניים על הג'ונגל הבטיחה לי לטפל בזה וקצת נרגעתי. אולי בפעם הבאה, שניפגש, הלביאה ואני, היא תלך בראש הלהקה.
היינו במקומות כל כך יפים שאי אפשר לדמיין. חצינו יערות ברכיבת שטח, צחקנו מלא, סיפרנו שטויות, גילינו סודות, התאהבנו. חזרתי הביתה ועדיין - אותה לביאה ממשיכה לצלוע ללא הרף, במחשבותיי. לא יכולה לחכות לפגוש אותה שוב. לטבע הרי חוקים משלו, ושווה להתנתק וללמוד את שפתו, אי שם במרחבי הפרא של זמביה. אין כמו אפריקה.
*הכתבת הייתה אורחת של ספארי קומפני בזמביה