החלום שלנו: עזבו את ההייטק, מכרו את האוטו ויצאו לטיול של שלוש שנים מסביב לעולם

2 מבוגרים ושתי בנות ארזו שלוש מזוודות, מכרו את האוטו, מסרו ציוד ויצאו מהבית. ככה זה נראה כשקרן (39) ודור פוזנר (40) החליטו לעצור את מרוץ החיים התל-אביבי. "אנחנו כרגע בביקור בישראל אחרי כמעט שלוש שנים של טיול מסביב לעולם", הם מספרים בשיחה עם mako. כשיצאו לדרך, הבנות, רותם וגילי, היו בנות חמש ושמונה, קרן עבדה במשך שנים ארוכות בהייטק כאלגוריתמאית ומפתחת תוכנה, ודור עבד בתנועת הצופים כמנהל משלחות לחו"ל וקשרים בין-לאומיים. באוגוסט 2023 כבר סגרו כרטיסי טיסה למזרח במטרה לטוס אחרי החגים, בלי לדעת שאירועי 7 באוקטובר יטרפו את הקלפים.

"סיפרנו למשפחות שלנו שאנחנו יוצאים לטיול, ואז שבוע אחר כך הודענו להם שאנחנו מבטלים הכל. לא ידענו מה המצב בכלל, מה קורה", הם משחזרים. שני האחים של קרן גויסו במילואים (אחד בצפון ואחד בדרום), והם עצמם שהו אצל ההורים בנתניה וקרוב לממ"ד, בזמן שהילדות לא היו במסגרות. "זה פשוט לא היה מתאים לצאת לטיול במצב רוח כזה".

בינואר 2024 קרן הוחזרה לעבודתה, אז דור הציב אולטימטום: או שהוא מוצא עבודה חדשה ולא נוסעים בשנים הקרובות, או שנוסעים עכשיו ויהי מה. בתוך שבועיים, אחרי שמצאו שוכרים ומכרו את האוטו, הם ארזו את הכל. תחנה ראשונה: לילה אצל חברה ליד פרנקפורט רק כדי לצאת מהארץ, ומשם טיסה לבנגלור שבדרום הודו. מרגע זה, המסע שהיה מתוכנן לשנה הפך למסע משפחתי ארוך.

"הרגשתי שעבודה בארץ היא כמו כלוב זהב"

למה בעצם לעזוב הכל? התשובה, כך מתברר, מפתיעה: "המטרה לא הייתה לראות עולם, המטרה הייתה להיות ביחד. ואיפה אפשר להיות ביחד? זה רק בחו"ל, כי בארץ לא נוכל לקבל 100% מהזמן שנה שלמה".

קרן מתארת את התחושה של אמא שחיה במרוץ אין-סופי: "בחופשת לידה עם גילי מאוד מאוד נהניתי והיה לנו זמן להיות איתה בבית. כשחזרתי לעבוד הרגשתי שהעבודה בארץ אולי מתגמלת כלכלית, אבל עובדת בכלוב זהב, ואין לי זמן עם הילדה שלי. תמיד הייתי סביב לחץ של שיחות בטלפון, הודעות, לענות למיילים ולדבר עם לקוח בחו"ל בשעות שלהם".

היא ממשיכה: "כשעצרתי כדי להוציא אותן מהמסגרות ולהיות איתן אחר הצהריים, כשהן הלכו לישון מצאתי את עצמי שוב על המחשב עובדת. הרגשתי שאני מפספסת את השנים הכי טובות של הילדות שלי". ככה התחיל החלום של קרן לעשות הפסקה מהמרוץ. דור מוסיף זווית נוספת סביב השאלה של דחיית החלומות לפנסיה: "היו הרבה מקומות שרצינו להגיע אליהם אבל ידענו שכרגע זה לא הזמן. ואז אמרנו לעצמנו: מה? נעשה את זה כשנהיה זקנים, כשלא נוכל לעשות את כל הדברים המטורפים? והתשובה היא בעצם לצאת עכשיו. אני מרגיש על עצמי שיש דברים שאני כבר פחות יכול לעשות, הם מסוכנים מדי ואני נפצע הרבה יותר. והעובדה שהצלחנו לעשות את הטיול הזה עכשיו ולא בגיל 60 או 70 - זה גם משהו שהרווחנו".

"זה לא שיוצאים מהארץ ופתאום הכל יופי טופי", קרן מבהירה. "אם יש ריבים, הילדות רבות בארץ והן יריבו בחו"ל. הילדים לא פתאום הולכים לישון בכיף, אבל יש ירידה של לחץ. בבוקר לא צריך לקום מוקדם ולצאת למסגרות - שזה הדבר שהיה לי הכי הכי קשה בארץ, אני לא טיפוס של בוקר. עכשיו יש לנו מרחב, זמן, נשימה וכל השגרה משתנה".

מבחינת חברים ומסגרות, הבנות פיתחו לדבריהם מיומנות-על: להתחבר בקלות ולהיפרד בקלות. "הן יודעות שלפעמים החברות תהיה רק לאותו היום או לכמה שעות הקרובות, ואין זמן עכשיו לבזבז על להתבייש, אלא הן צריכות ישר להתחבר וישר לחוות את החברים שלהם", קרן מסבירה. במזרח, הם פגשו קהילה שלמה של משפחות שנודדות יחד, רשמו את הבנות לחוגים וקייטנות (כמו חוג ריקוד בווייטנאם שבו רותם השתלבה עם ילדות מקומיות ואיכשהו אפילו הצליחה לתקשר), ובשלבים מתקדמים יותר אף שילבו אותן במחנה קיץ בארצות הברית ובבית ספר אנתרופוסופי במקסיקו למשך שלושה חודשים.

מבחינה לימודית, הבנות כתבו יומני מסע אישיים (ששימשו לתרגול עברית וקריאה), המשיכו עם חוברות חשבון מהארץ, וספגו שפות, גיאוגרפיה ומדעים ישירות מהשטח.

מהעולם הקטן במזרח ועד ל"נסטינג" באמריקה

המסע התחלק לשני חלקים מרכזיים: שנה וקצת במזרח, שכללו מעברים תכופים ממקום למקום, וכמעט שנה וחצי ביבשת אמריקה. באמריקה הקצב השתנה ל"נסטינג" - עצירות ארוכות במקום אחד. בפלאיה דל כרמן במקסיקו, למשל, אחרי שלושה חודשים בבית ספר מקומי עם חברים, הבנות הרגישו לראשונה שזה הבית שלהן לצד הבית הישן.

מה המקומות שהכי אהבתם לטייל בהם?
"אנדמן (הודו), בעיני זה גן עדן אמיתי", דור משתף. "איים קטנים בין הודו לתאילנד שהם בתוליים מאוד, יש שם מקומות שרגל אדם לא דרכה בהם, ושבטים שמעולם לא פגשו ציביליזציה"

"נראה לי שכל אחד מבני המשפחה היה בוחר יעד אחר, רותם התאהבה בווייטנאם בגלל החוג הריקוד, גילי התרגשה משיעור צלילה ושחייה עם שנורקל וצבי ים בפיליפינים. אהבתי את יפן בפריחת הדובדבן", אומרת קרן ודור מוסיף, "בטייוואן למשל הגענו לחודש והיקפנו את האי עם רכב, טיילנו עם משפחה מקומית שבוע וגם התארחנו אצל נוצרים אוהבי ישראל לשני לילות שהיו מיוחדים מאוד. אם מישהו אחר יגיע למקומות האלה תהיה לנו חוויה אחרת לגמרי. אצלנו המפגשים המיוחדים השאירו חותם".

מנגד, השניים מעידים שלא היו מקומות שהתבאסו עליהם קשות, אלא בעיקר ערים גדולות ומלוכלכות בקרלה או אזורים פחות מיוחדים בארצות הברית, תוך הבנה שהם מעדיפים להשאיר חלק מהעולם גם לפנסיה או לטיולים אחרי צבא של הבנות. "הם התחילו לדאוג שלא יהיה להן איפה לטייל", קרן צוחקת, ודור קובע שזו לא בעיה והעולם הוא גדול.

איך מממנים הרפתקה כזו?

השאלה הנפוצה ביותר ששמעו בארץ ובאמריקה (קצת פחות כשטיילו במזרח) נגעה למימון. התשובה שלהם כנה וישירה: "החלטנו לוותר על הכסף שהיה לנו בשביל לקנות את הדירה הגדולה בתל אביב ולהגיד: אנחנו משקיעים בחוויות כרגע ולא בנדל"ן. המוטו שלנו הוא לקנות חוויות ולא לקנות רכוש כרגע". הם חסכו כספים במיוחד למטרת הטיול ויש להם הכנסה פסיבית חודשית מדירה שהם משכירים.

הם מציינים כמה עקרונות מרכזיים שהוזילו את העלויות:

1. הפחתת מעברים: "מעברים זה מה שעולה הכי הרבה כסף. כשאתה גר חודשיים במקום אחד זה חוסך המון". הממוצע החודשי שלהם לאורך הדרך עמד על כ-15,000 שקלים לכל המשפחה.
2. יוזמות התנדבותיות: התנדבות של חודשיים במחנה קיץ בטקסס (ללא הוצאות מחיה), ופתיחת בית פתוח למטיילים וישראלים במסגרת ארגון "בינה" בקוסטה ריקה במשך שלושה חודשים בחגים.
3. ג'ומו (Joy of Missing Out): במקום לרדוף אחרי פארקים יקרים ואטרקציות תיירותיות המוניות, הם אימצו את השמחה שבפספוס – הלכו לשוק המקומי, קנו מצרכים, הכינו טורטיות עם הילדות בדירה וחיו כמו מקומיים.
4. לטייל בלי הרבה ציוד. שלוש מזוודות לארבעה אנשים, וכל פעם להשאיר מאחור או לשלוח חזרה ציוד שלא צריך.

   

נקודת מפנה משמעותית שהם משתפים בה נוגעת לפער העצום שבין החששות שלפני היציאה לבין מה שקרה בפועל. בגלל המצב המורכב בארץ והיציאה לדרך בצל המלחמה, החששות היו בשיאם: "המחשבות היו כל כך בקנטים אחרי 7 באוקטובר, שהמציאות התעלתה על כל דמיון", הם מעידים בכנות. "דווקא בגלל שחשבנו שלא נצליח ליהנות ואיך נוכל להתנתק, הציפיות שלנו ירדו לאפס". החששות המוקדמים סביב הצפיפות של לחיות 24/7 יחד מחוץ לארץ הוכחו כלא מוצדקים, והם הופתענו לטובה מכל החוויות הפשוטות והמקומיות של השגרה החדשה".

אבל אחת ההפתעות המצחיקות ביותר של המסע הגיעה דווקא רגע אחרי שחזרו הביתה לישראל: "הגענו לארץ וגילינו כמה רכוש יש לנו. כמה דברים, כמה בגדים יש לנו בארונות", קרן משתפת בחיוך. אחרי שנים שבהן חיו במינימליזם מוחלט כמשפחה עם שלוש מזוודות בלבד שנדדו איתן מסביב לעולם, הפער הכה בהם: "פתאום הופתענו לגלות שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה".

ועם הבגדים מפעם שחזרו לארון, נראה שקולות חדשים עולים במשפחה, והמציאות כרגע שוב מציבה סימן שאלה. אף על פי שחזרו לביקור קצר בלבד, הבנות רוצות להישאר. הבכורה, שנמצאת בכיתה ו', רוצה להיות עם החברים והחיים פה, כמו בת עשרה רגילה. לכן, התוכנית העכשווית היא לעשות עוד שהות של כמה חודשים בגואה, ואז לתת לבכורה לסיים את שנת הלימודים בכיתה ו' כאן בארץ.

בשורה התחתונה: לצאת או להמשיך לחכות?
"לצאת, וככל שהילדים יותר קטנים - זה משמעותית יותר קל ויותר זורם" קרן אומרת, ודור מוסיף "אל תחכו לזמן הנכון, כי ברגע שמחכים אז אפשר לחכות לנצח. יש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שעדיין מחכים לרגע הנכון, וחבל על השנים האלה".