אין שקט כזה: ככה נראה טיול בהרים של סיני

השמועות סביב הסגירה של מנזר סנטה קתרינה המפורסם בסיני, ליוותה את הטרק אליו הצטרפתי בהר הגבוה של חצי האי, מסע מרגש ומאתגר שנע בין פסגות גבוהות לוואדיות משובצים בבוסתנים, בין תופעות גיאולוגיות מרהיבות לנופים מאופק לאופק ולחוויה חד פעמית.

> המדריך המלא למטייל בסיני

748 מדרגות ניצבו בינינו לבין פסגת ג'בל מוסה, הפסגה הגבוהה ביום הראשון למסע. הנחנו את התרמילים במרפסת אבן, ד"ר מויש מעוז, מדריך המסע, נתן דגשים אחרונים, פתח מבערים ושעט מעלה מדלג בקלילות כאיילה. לקחנו נשימה עמוקה והתחלנו לטפס בעקבותיו בטור ארוך שהשתרך בנתיב הצר והמתפתל. המסורת הנוצרית מזהה את ג'בל מוסה עם הר סיני, ואת הדרך המפרכת בנו נזירים כדי להגיע לקפלה בפסגה שלצדה גם מסגד. רגע לפני רום ההר גילינו לתדהמתנו כמה 'דוכנים' של בדואים מקומיים שמוכרים מזכרות ומיני אבנים מיוחדות שעדיף שהיו נשארות בטבע. בגובה 2,285 מטרים הבטנו נפעמים, מיוזעים ומתנשפים ביופי הבריאה. צופים אל ים ההרים שמסביב. ד"ר מעוז הפליא לקרוא לכל אחד בשמו המדויק ולציין את גובהו. היה שם ג'בל צפצפה (2,168 מ') שאתו פצחנו את הבוקר והר קתרינה, הגבוה בסיני שהמתין לנו למחרת, וגם ג'בל עבאס באשה, וג'בל נאג'ה שאליהם הגענו בהמשך, וג'בל רושה, תרבוש, סירבל, אום שומר פירני ואבו מסעוד ועוד המון ג'בלאות, פסגות עגלגלות או מחודדות, תלוי בסוג הסלע, שמעטרות את מרחבי ההר הגבוה ומחביאות ביניהן עולם קסום שעמדנו לגלות.

שקט נדיר ומרפא

"סיני שייכת לאוהביה, ואוהביה שייכים לה". את המשפט האלמותי חרת אברהם שקד, שהיה מנהל בי"ס שדה 'מצוקי דוד' שפעל בסנטה קתרינה בתקופה הישראלית, וצדק כל כך. כל מי שפועמת בו רוח סיני וזוכר את עומק השקט ורוחב השלווה השורה במרחב, לא יכול שלא להתמכר. למרות שחלה על מצרים אזהרת מסע ברמה 4, ועל אף שבתחילת המלחמה הישראלים הדירו רגליהם מחצי האי, בחודשים האחרונים התחיל טפטוף של כאלה שביקשו לעצמם, ודווקא בשל המצב והסטרס שנוצר בארץ, מרגוע ללב, רגע להתנתק ולנשום. זרם המבקרים גדל כל העת ובירוקרטית הגבולות בשני הצדדים נינוחה ומקלה על החששות שבמעבר, וכך חצינו אותו תוך דקות.

את שותפינו למסע פגשנו במסוף המצרי, שני מדריכים ותריסר מטיילים במגוון גילאים (17-70) והרכבים (יחידים, זוגות ומשפחות). רכב הסעה מלווה בשוטר משטרת התיירות הוביל אותנו לסנטה קתרינה שהפכה מכפר זנוח לעיירה מתפתחת. התארחנו בקמפ של פראג', ממארגני התיירות הטובים שיש, כבכל לילה קיבלנו מזרנים ולנו תחת כיפת השמיים באוויר צונן וצח תחת חופת כוכבים ועצי פרי. המסע מעגלי ולכן גם סיימנו בסנטה, ובין לבין עלינו מדי יום לפסגה וירדנו מעברה השני לוואדי משובץ בוסתנים ללינה. מרגע שיצאנו לדרך לג'בל צפצפה, נכנסנו לזון סיני השלו. היציאה להרים מחייבת אישור וליווי דליל, מדריך מקומי. ביומיים הראשונים היו אלה מחמוד וג'בלי שהובילו אותנו בנתיבים העקלקלים, כשמחמוד חש ברע ושב לכפר נשארנו עם ג'בלי שיש לו נשמה יתרה, אדם בעל שקט פנימי יוצא דופן, ידע רחב, עברית מפתיעה ושלווה מרגיעה שבזכותה כל הר גבוה הפך לאפשרי.

הימים היו מאתגרים וכללו המון עליות וירידות. על אף שכושר קרבי הוא לא תנאי למסע, צריך לאהוב ללכת. הקצב אינו מהיר וכשקשה מאטים, עוצרים לנשום ולהביט לאחור בגאווה והכושר נבנה מדי יום. היו גם הפסקות קפה ונשנושים והפוגות מנוחה בצהריים בשיא החום. בתוך כל אלה בלט השקט הנדיר והמרפא של ההרים. רוב הזמן היינו לבד, מלווים בדממה מדיטטיבית דקה וביופיו הפראי של המדבר. בלילה התארחנו בבוסתנים שהם תופעה מופלאה במדבר הצחיח וראינו את הכתמים המוריקים מהפסגות הגבוהות. הבוסתנים שוכנים בוואדיות השונים, בין ואדי אל ארבעין, לוואדי זוואתין (הזיתים) או ואדי רזאנה ואחרים. אלה חלקות פרטיות עתירות עצי פרי בעיקר נשירים וביוני הגענו בשיא עונת המשמשים זן קטן ומתוק, לצידם היו גם שזיפים, ענבים, תאנים, תפוחים ורימונים – כל עונה ותנובתה. ברבים מהם בריכות צוננות, מתנה לגוף ולנפש בתום יום מייגע, וכן מבני מגורים, שירותים נטולי מים זורמים, ולרוב גם תא מקלחת שפועל בשיטות שונות: זה יכול להיות צינור רגיל או מזרזף, גיגית עם פחית למזיגה ופעם הסתפקתי בקומקום ככלי קיבול למים. המים קרירים ומחיים את הנפש המיוזעת ואפילו ראויים לשתייה.

ד"ר מעוז טוען שתופעת הבוסתנים ייחודית בעולם רק לסיני ונובעת מהגיאולוגיה המקומית. זה לא סוד שגיאולוגיה עלולה לשעמם, אבל כשהיא משפיעה על ההליכה, הנוף והמים, היא מרתקת ובהר הגבוה בולטת בשלוש תצורות. הנפוצה היא של סלעי גרניט אדומים שהטבע כמו פיסל בהם תצורות מופלאות. גרניט היא מגמה שהתקררה לאט מתחת לאדמה והתגבשה בגרגרים גדולים. הסלע נחשף כתוצאה משברים וקימוטים והבלייה שלו בידי מים ורוח היא עגלגלה ומכאן מעשה האומנות של הטבע. הסלע השחור הוא לבה געשית שפרצה והתקררה מהר והתגבשה בחדות, לכן הנוף מחודד ומזדקר, מזכיר את המשושים ברמת הגולן, והבלייה שלו חדה ומחליקה. הסוג השלישי הוא 'דייק' מגמה שמצאה סדק אנכי בסלע ומילאה אותו כלפי מעלה. המים שמחלחלים בסלעים ופוגשים ב'קיר' עולים ויוצאים למעלה. הבדואים שעמדו על העיקרון, גילו שהחומר בדייק רך וכרו בו בארות שמימיהן הם הבסיס להזנת הבוסתנים המופלאים.

רכבת הרים פיזית ורגשית

הבדואים הם חלק בלתי נפרד מהמסע וצוות מקומי עם גמלים וחמור העביר את הציוד הכבד מבוסתן לבוסתן בנתיבים מקוצרים, בעוד אנחנו יצאנו עם תיק גב בלבד. החבר'ה גם ניהלו את הארוחות שהתבססו על תפריט צמחוני, וסעד הטבח המחונן הפליא מדי ערב במטעמים ערבים לחך ואחרי הארוחה פתח הצוות 'מאפיית' פיתות על הסאג' – ליום המחרת. את רוב ארוחות הבוקר וכל ארוחות הצהריים, אכלנו בשטח, בזכות חמור שהגיע בנתיבים חלופיים לנקודות מפגש וכך התמלאנו באנרגיה להמשך הדרך. הימים התנהלו בקצב סיני רוגע, עם אוויר פסגות נקי, חום אופייני ובריזה נהדרת. האקלים בהר הגבוה ערבתי (אירנו טורני) ודומה לחרמון רק עם 80 מ"מ גשם בשנה בלבד, אך עם צמחיה דומה ועשירה. כמו השקט שהלך אתנו לכל מקום, כך גם הארומה המרוכזת והעזה של צמחי המדבר עלתה באפינו כל העת. רשימת הפרחים והצמחים שפגשנו ארוכה ומרשימה, וכוללת לענת מדבר, שלהבית סיני, בוצין סיני וגעדת סיני. היו גם אכיליאה, אהרונסוניה, אלקנה מזרחית ושבר לבן, לצד בן חרצית גזור, כתלה הררית, אשבל סגול, פרעושית מסולסלת ובת קורנית סיני ועוד. הבדואים שמודעים לסגולותיהם הרפואיות, נעזרים בהם בשעת הצורך, חלקם שימשו לתה כמו החבג – הנענע המקומית.

ביום השני טיפסנו להר קתרינה, הגבוה בסיני ובמצרים, במעלה ארוך שהתפתל לגובה מאות מטרים. המנזר בראש ההר סגור ובתצפית מנה ד"ר מעוז את שמות ההרים שמסביב, מקפיד לא לפספס את הגובה וסוג הסלע וזוכר את כולם בלי יוצא דופן. בהמשך הוא גם סיפר על המסורת שהתפתחה סביב הקדושה קתרינה, וכיצד זו הובילה להקמת המנזר המפורסם שאדמותיו הרבות שייכות לכנסיה היוונית אורתודוכסית. אחד הקשרים המעניינים שתיאר נוגע ליחסים בין הכנסייה לבני שבט ג'בליה הבדואים ששמם מעיד על היאחזותם בהרים. כשהגיעו לאזור הם רקמו קשרי אמון עם אנשי המנזר הנוצרים והפכו לשומריו. בתמורה קיבלו שטחים בוואדיות והקימו בוסתנים שעוברים מאב לבן. הסערה שעורר בית המשפט המצרי כשטען שהשטחים הללו הם שמורות טבע ששייכות למדינה, הגיעה ליוון ואפילו לישראל, אך עוד בטרם התפוצצה דאגו במצריים להרגיע את הרוחות והסבירו זאת באופי הפרשנות של הדברים, וכך נרגעו הרוחות.

המסע נמשך חמישה ימים וחצי, בהם גמאנו את המדבר בשקיקה, טיפסנו לנקודות נוף מפעימות, בנתיבים מאתגרים והתפעלנו מהאומנות והקסם של הטבע. נשבינו בקסם המקומי לא מעט בזכות ד"ר מעוז, שהוא תופעת טבע נדירה בנוף, בן 70 קל רגליים ובעל גוף נערי דקיק שהשאיר לכולנו אבק. עם ניסיון הדרכה של 47 שנים בסיני, יש לו ידע בלתי נתפס והיכרות פנומנלית עם כל שביל, בוסתן, הר, דליל וצמח. הוא סיפר על היסטוריה ומורשת, גיאולוגיה ותצורות נוף, חי וצומח ושזר סיפורים משעשעים, קטעי שירה והגות מרגשים על אהבת סיני. האיש שמאוהב בסיני בכל רמ"ח אבריו, ומאמין שזהו גן עדן עלי אדמות הוא כנראה המדריך האולטימטיבי למקום ואחראי למחצית ההצלחה של המסע. החצי השני נזקף לזכותו של גיא שילה, מנהל קהילת 'אוהבי סיני' בפייסבוק שמשוטט בסיני שנים רבות ומכיר את כל הנפשות החשובות בשטח, את הספקים, המדריכים, בעלי הקמפים, מארגני הסיורים ואחרים, ואמון על הלוגיסטיקה והארגון שהיו לעילא.

ביום השישי חזרנו לציוויליזציה ולא היה קל להתחבר מחדש. כדי להישאר עם טעם טוב, סיום הטרק כולל גם לילה בחוף ובילינו אותו בדהב, ושבנו למחרת לארץ שהייתה בתחילת המערכה מול איראן. הדיסוננס המטורף בין שני עולמות כל כך קרובים וכל כך שונים היה לא פשוט ועם זאת נשארנו עם המנטרה שסיני שייכת לאוהביה והם שייכים לה. מה שהחל כחלום קטן לפני כמה שנים, התממש ובגדול והצלחנו לספוג את רוח סיני הטובה בכל צעד, אגל זיעה, נקודת תצפית, טבילה, ארוחה או משב רוח, מתמכרים בקלות לשלוות אלוהים, לניתוק הסלולרי, ולהוויה. חווינו רכבת הרים פיזית ורגשית, של עומס גופני, לצד רוחניות פנימית ותחושת ריפוי לנפש, ובימים המשוגעים האלה, מה צריך יותר?