לא בדיוק נופש: כך נראית הדרך חזרה בהפלגת החילוץ

לא תכננתי להפליג בספינת פאר, אבל אחרי שהייתי אמורה לחזור בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר מטיסת עבודה לארה"ב, נתקעתי בקונקשן באמסטרדם. אחרי שלושה לילות בבירת הולנד, עברתי ללרנקה בקפריסין, במטרה להיות קרובה למוקדי הטיסות ומשטי החילוץ, כדי שכמה שיותר אופציות יהיו פתוחות בפניי במטרה לחזור הביתה.

בלרנקה יש עדיין המוני ישראלים שמאיישים את המלונות והדירות, בתפוסה כמעט מלאה, ובמלונות ובקניון אפשר לשמוע בעיקר עברית. רבים, כמוני, הגיעו לכאן ממדינות אחרות קודם, נרשמו לטיסות החילוץ, אך עדיין מחכים לתורם ולא שמעו כלום מחברות התעופה. במקביל, יש כאלה שבוחרים לקחת טיסה מלרנקה לעקבה ומשם עוברים לישראל דרך מעבר אלנבי, ויש כאלה שלוקחים סירות פרטיות של סקיפרים שמגיעים מישראל לחלץ. השיט בסירות כאלו אורך כ-30 שעות ויכול לעלות אלפי שקלים לאדם.

ביום שני השבוע, כשפתחו את ההרשמה להפלגות החד כיווניות של מנו ספנות, לא הצלחתי להיכנס. האתר קרס כל פעם, והיה נראה שהכול סולד אאוט. ביום שלאחר מכן, בעזרת בן זוגי בישראל, הצלחנו לפתוח שם משתמש וסיסמה ובסופו של דבר להשיג את הכרטיסים. שימו לב שגם אם אתם לבד, תוכלו לקנות רק חדר זוגי, כך שהמחיר יהיה לפחות 800 אירו וצפונה מכך. מצד שני, זכרו שעל כל יום שלכם בחו"ל אתם צריכים לשלם עבור לינה ומחיה, כך שגם אם מצאתם טיסה יותר זולה, אבל היא רק בעוד כמה ימים, אז הסכום מתקזז. עבורי, שטסתי בטיסה של חברה זרה ולא של חברה ישראלית, זאת הייתה הדרך העדיפה לחזור. ועדיין, הפלגת תענוגות חזרה לישראל? בזמן מלחמה?

חיוכים של דאגה

בבוקר הסיע אותי נהג מונית חביב מלרנקה ללימסול. הגעתי אל הנמל שבו עגנה ה"קראון איריס" - מוכנה לקראת הפלגת החילוץ הראשונה של מנו ספנות אל נמל אשדוד. ההפלגה, שעל סיפונה נמצאים כ-2,000 איש, יצאה רק סביב השעה 16:00, אך כולם כבר נכנסו לחדרים שעות לפני כן.

הצ'ק אין התחיל רשמית ב-10:00, אבל כבר משעה 9:00 אנשים נכנסו, הפקידו את המזוודות שחיכו להן אחר כך ליד החדרים, ועברו בדיקה ביטחונית קצרה. בכניסה לאונייה התנגנו שירים כמו "חי" של עפרה חזה ו"תמיד אוהב אותי" של ששון איפרם שאולוב, וקיבלו אותנו בחיוך גדול. בדוכן הכיבוד אפשר היה למצוא בין היתר עוגה עם דגל ישראל והכיתוב "ביחד ננצח" ו"עם ישראל חי", וכן אבטיח שעליו אותם מסרים מחזקים.

אבל פה זאת לא "ספינת האהבה", וכאן לא חושבים על הנמל הבא שבו נרד לקצת שופינג או איזה קפה קטן במסעדה ציורית על אי יווני. אחת הנוסעות הבולטות שעלתה איתנו עם כל המזוודות והמטען עצום שלה היא המציאות, שהפליגה יחד איתנו חזרה לישראל. אנשים שואלים אחד את השני מאיפה הם בארץ, כמה זמן הם נתקעו בחו"ל, מדברים על המלחמה בבית ועל החטופים בעזה. יש כאלו שנסעו עם חברים ליום-יומיים בסך הכול ונתקעו מאז, כשהם משאירים את המשפחות שלהם בימים לא פשוטים.

פגשתי בחור שהדירה שלו ברמת גן נפגעה מטיל והוא לא יודע לאן הוא חוזר. נוסע אחר הוא עורך דין שהמשרד שלו, גם ליד הבורסה, נפגע בנפילה הקשה שהייתה באזור. בין הישראלים שעל האונייה גם אופיר אברהם בראל, מנהל מרכז באלאנס להתעמלות במבשרת, שהיה אמור לטוס בסך הכול ליום עבודה אחד בבודפשט. הוא טס בחמישי הקודם כדי לארגן מחנה אימונים לילדים, היה אמור לחזור בשישי, ונתקע כמו כולם בחו"ל: "אני כאן מעל שבוע. נתקענו בבודפשט, משם הגענו ללרנקה, ואז ללימסול", הוא משתף. "היה קשה להזמין להפלגה הזו כי האתר של מנו קרס. ישבתי שלוש שעות על האתר עד שהצלחתי להזמין. במקביל עזרו לי מהבית, ובסוף הצלחנו. במקרה פגשתי את בנות דודות שלי, שגם נמצאות כאן, ועוד חברים של הבת של בת דודה שלי, וחברנו כולנו ביחד", אומר בראל.

והנה, למרות שאנחנו מוצאים את עצמנו במציאות כמעט מקבילה שבה אנחנו מבלים, שותים, משחקים ורוקדים מסביב לבריכה, הראש חושב רק על הרגע שבו ניכנס הביתה. "רוצים מאוד לחזור, זה לא באמת ליהנות. לכל אחד יש משפחה, חברים", אומר בראל. "לא הייתי בשיט כזה אף פעם, זה פחות הסגנון שלי". הוא לא שוכח גם לציין את העלות הכספית הגבוהה של שהייה לא מתוכננת של שבוע בחו"ל, שכוללת גם טיסות: "הוצאתי כסף כמו טיול לניו יורק", הוא צוחק. "עברנו מדירה לדירה, ממלון למלון, הכרטיס לאונייה כאן עלה 2,000 שקל, 1,300 שקל דירה בקפריסין. כל אחד כאן הוציא בערך 3,000-4,000 שקל יותר על הטיול, לא כולל בזבוזים. הכול עלינו כמובן".

את שרונה הכרתי במלון שלי עוד בלרנקה. היא טסה ללוס אנג'לס לשבוע, והייתה אמורה לחזור בשישי בבוקר. רק על מסלול ההמראה, בעודה במטוס חזרה לישראל, היא גילתה יחד עם שאר הנוסעים שסגרו את השמיים בגלל התקיפה באיראן. אחרי ארבע שעות במטוס, היא ירדה והחליטה לטוס ישירות ללונדון, שם היא נשארה לילה אחד ועלתה על טיסה ללרנקה ביום שבת בבוקר. "החלטתי שהמקום הכי טוב הוא המקום הכי קרוב לבית", היא אומרת.

בשבוע שלה בלרנקה שרונה ניסתה כמעט בכל דרך אפשרית לחזור: קודם הייתה סירה קטנה של עשרה אנשים שיצאה ב-1 בלילה מהנמל בלרנקה, ממנה נאלצה לרדת בגלל עומס של נוסעים. אחר כך היו ארבע טיסות שהתבטלו: טיסה ראשונה עם וויז אייר, ואחר כך עוד טיסות של ישראייר וארקיע - כולן התבטלו. ומה עם הכסף? הוא כבר נמשך. "הוצאתי 1,400 דולר על טיסות שלא קרו", אומרת שרונה. "ארקיע אומרים לך שאתה תקבל החזר כספי עד 45 ימי עסקים. אין עם מי לדבר בטלפון, הם מפנים לוואטסאפ ושם רק זה רק בוט, אין בן אדם לדבר איתו. הטיסות חילוץ זה בלוף. זה לאנשים שיש להם קשרים, אין דרך לבן אדם הפשוט להגיע ולגשת אליהן. חיפשנו טיסות גם דרך עקבה, שזה בניגוד להוראות של המל"ל, עד שהצלחתי להגיע לפה. זה השיט הראשון שלי, אני פחות אוהבת נסיעות מהסוג הזה, אבל פשוט רוצה להגיע הביתה".

אז מה קורה בהפלגת החילוץ?

באונייה בת 11 הקומות (אפשר להגיע במעלית עד 10) יש חמש מסעדות, שני קזינו (שהיו בערב עמוסים, בעיקר הרולטות), חנויות דיוטי פרי, בריכה, מגלשת מים, ספא, ג'קוזי, בית כנסת, מועדון ילדים ועוד. מבחינת תוכנית הבידור, עומדות בפניכן שפע אפשרויות, בהפלגה שלנו הציעו, על פי התוכנייה שחולקה בחדרים, שעשועון טריוויה, מסיבת הפלגה, הופעה מוזיקלית, סדנת ג'אגלינג, הרצאת נומרולוגיה ועוד. 

קצת לפני שיצאנו לישראל, נקלעתי להרקדה שמחה בבריכה, שנמצאת על סיפון קומה 10, ממש כמו שקורה בכל הפלגה רגילה עם צוותי בידור מחויכים עם הרבה מאוד אנרגיה. מישהו כנראה החליט שהדרך הנכונה היא להפוך את החוויה לרגילה לחלוטין, גם אם עננה מרחפת מעל. זה כנראה ההבדל העצום בין הפלגה לטיסה. זאת ספינת תענוגות ושם כוחה: לבדר, להרים את המורל ולתת רגע של נחת והנאה.

התרשמתי שיש בעיקר אנשים מבוגרים: זוגות, יחידים וקבוצות חברים. היו גם משפחות עם ילדים, בעיקר נערים ולא תינוקות או פעוטות. הספינה מלאה באנשי צוות אדיבים, רובם לא דוברי עברית, אם כי יש מילים שהם כבר יודעים להגיד בשל עבודתם עם ישראלים.

סוגי החדרים שונים ובמחירים שונים. בחדר הזוגי עם החלון שאני קיבלתי יש מיטה, טלוויזיה קטנה עם ערוצים ישראלים, ארון, מראה, מקלחת ושירותים. בערב, תוך כדי ההפלגה, יכולתי לצפות בטלוויזיה, אבל הקליטה מן הסתם לא מושלמת, והצפייה היא עם קצת "שלג". 

ארוחות בוקר, צהריים וערב כלולות במחיר, ומדובר בבופה מגוון וטעים. למעשה זה האוכל הכי טעים שאכלתי בשבועיים האחרונים שלי בחו"ל. במקביל, ישנן מסעדות שהן בתשלום נוסף ובהן האיטלקית והאסייתית, וכאשר מגיעים לבופה הרגיל, קיבלתי תפריט של המסעדה האיטלקית בתשלום, כדי למשוך אותי לשם. בנוסף, גם שתייה, חמה קרה ואלכוהולית, ארטיקים בבריכה וכדומה, הם בתשלום נוסף. 

אוכל וגלים לא בטוח הולכים ביחד, ולפני ההפלגה קצת חששתי ולקחתי ליתר ביטחון כדור נגד בחילה כחצי שעה לפני היציאה לדרך. אני יכולה להרגיע את כל מי שחושש ממחלת ים: האונייה הייתה מאוד יציבה, הרגשתי בסדר גמור, וכנראה שיש יותר טלטולים בטיסה.

בים אין קליטה סלולרית, וה-WiFi בתשלום. החבילה הזולה ביותר עולה 20 אירו וכוללת 1.5 ג'יגה. שימו לב לשני דברים חשובים: מי שלא רכש חבילת גלישה לפני ההפלגה, היה צריך לשלם על האינטרנט לפני שקיבל בחזרה את דרכונו בערב (יש להפקיד את הדרכון בעת העלייה לאונייה), ומדובר היה בשני תורים שונים. מעבר לכך, בסביבות השעה 20:00 בערב נאמר לנו שלא ניתן כבר לרכוש או לחדש חבילות גלישה, כי ישראל חסמה את האפשרות הזאת, כך שלהרבה אנשים לא הייתה גלישה סלולרית לאורך כל ההפלגה.

בנוסף, אלא אם קניתם את החבילות היקרות של הגלישה, כאשר הכי יקרה היא מעל 100 אירו, כדאי לכם לכבות את ה-WiFi כשאתם לא משתמשים בו, ולחסום גיבויים ועדכונים של אפליקציות, שיגזלו לכם את החבילה. אני קניתי את חבילת הגלישה הזולה, אבל לא השתמשתי בה בחכמה וסיימתי אותה מהר מאוד, ולאחר מכן כאמור לא היה ניתן לחדש אותה.

לימסול פינת אשדוד

אחרי כמעט 24 שעות מהרגע שבו עזבתי את המלון בלרנקה ויציאה לדרך מנמל לימסלול, קראון איריס ועליה אלפי ישראלים מגיעה לנמל אשדוד. עוד בלילה שלפני כן התבקשנו להשאיר את המזוודה מחוץ לחדר, כך שביציאה מהאונייה היא תחכה לכם בטרמינל של הנמל לפי הקומה שלכם באונייה. היציאה מהאונייה, שאגב עגנה בשש בבוקר כבר ולא בשבע כפי שנאמר, הייתה מדורגת, ובכרוז קראו בכל פעם לנוסעי קומות שונות לצאת.

בנמל הייתה ביקורת דרכונים זריזה (לבעלי דרכון ביומטרי דרך מכונה אוטומטית), ולאחר מכן הגענו לחניון שבו נציגי פיקוד העורף כיוונו את הנוסעים לאוטובוסים חינמיים לבאר שבע, ירושלים ותל אביב. במקביל, היו גם שאטלים קצרים לשער היציאה מהנמל (שער 1), עבור מי שהגיעו לאסוף אותם. היה קצת תור, בעיקר כי הרבה אנשים עמוסי מזוודות ממהרים להכניס אותן לתא המטען של האוטובוס, גם אם לנסיעה של כמה דקות בלבד, רק לעלות כבר ולהגיע הביתה.

ההפלגה בקראון איריס הייתה הרבה מעבר לשיט תענוגות רגיל. למרות הבריכה, הקזינו, המסעדות והבידור, ריחפה מעל הכל דאגה אחת גדולה. המסע המורכב, שכלל ביטולי טיסות, עלויות בלתי צפויות של אלפי שקלים, והתמודדות עם חוסר ודאות וקשיי תקשורת, הבהיר ש"להיתקע בחו"ל" בתקופה כזו זה ממש לא "כיף" כפי שרבים עשויים לדמיין. זו הייתה חוויה שממחישה את הפער העצום בין מציאות עגומה לבין סביבה המבקשת לייצר שגרה, כשכל הלב והראש נתונים רק לדבר אחד: לחזור כבר הביתה, אל המשפחה, אל המציאות המורכבת בהחלט אך מוכרת.