אש, קרח ומים: המסע אל ניו זילנד - המדינה שלא מפסיקה לזוז

המטיילים שמגיעים למילפורד סאונד (Milford Sound) מבקשים בדרך כלל דבר אחד: שלא ירד גשם. הם עברו דרך ארוכה אל אחד האתרים הידועים והיפים בניו זילנד, עלו על הספינה והכינו את המצלמות. מבחינתם, שמיים כחולים הם ההבטחה לתמונה המושלמת.

נעם פורת, מדריך איילה גיאוגרפית שכבר ביקר בפיורד עשרות פעמים, מציין שהוא תמיד מגיב לבקשה הזאת בחיוך. "המטיילים שלי תמיד אומרים לי, 'נעם, רק שלא ירד גשם'", הוא מספר. "אני מחייך ואומר שאם ירד גשם זה יהיה נחמד, כי לדעתי הפיורד הזה נהדר גם בגשם. הם לא יודעים מה קורה כשהפיורד מתמלא בגשם ובעננים".

מה שקורה הוא שינוי כמעט מיידי של הנוף. מים מתחילים לרדת מקירות הסלע הגבוהים, ומפלים זמניים מופיעים בזה אחר זה. "כשיש גשם רואים מפל ועוד מפל ועוד מפל", מתאר פורת. "זה מראה וואו". באחד הטיולים, הוא מספר, הקבוצה הגיעה ביום גשום במיוחד והמטיילים הביטו בו באכזבה. כעבור זמן קצר יצאה השמש, המפלים כמעט נעלמו, ובאותו יום הם קיבלו את שתי הגרסאות של מילפורד סאונד.

הסיפור הזה מסביר היטב את ניו זילנד. זו אינה רק מדינה יפה, אלא מקום שהנוף בו נמצא בתנועה מתמדת. הגשם מופיע ונעלם, הקרחונים מתקדמים ובאותו זמן נסוגים, מים חמים פורצים מתוך האדמה, והרים שנראים שלווים הם למעשה חלק ממערכת גיאולוגית פעילה.

הארץ שיושבת על נקודת התפר

"הגורם המרכזי להיותה כל כך מיוחדת הוא העובדה שהיא יושבת בנקודת תפר, תפר בין שתי פלטות", הוא מסביר. מצד אחד נמצאת הפלטה האוסטרלית ומולה הפלטה הפסיפית. המפגש ביניהן יוצר חיכוך, תנועה ורעידות אדמה, ובאזורים מסוימים גם סדקים שדרכם יכולה לעלות מגמה. "הדבר הזה יוצר חיכוך מאוד מאוד גדול שמזיז את ניו זילנד באופן קבוע", אומר פורת.

הסיפור הגיאולוגי מקבל אצל פורת גם ממד היסטורי. הוא פותח בחיפוש האירופי אחר היבשת הדרומית הנעלמה, אותה מסה יבשתית שדמיינו כי היא מאזנת את היבשות בצפון כדור הארץ. קפטן קוק הקיף את האזור, העניק שמות למפרצים, לפיורדים ולהרים, והבין כי לפניו איים ולא היבשת העצומה שחיפשו.

אלא שפורת מזכיר כי מתחת לפני הים נמצאת זילנדיה (Zealandia), שרובה שקועה במים ושאותה חוקרים מגדירים כיבשת נפרדת. כך, החלום הישן על יבשת דרומית לא התממש בצורה שדמיינו המגלים, אך גם לא נעלם לחלוטין. ניו זילנד היא החלק הגלוי והדרמטי של עולם גדול בהרבה שמסתתר מתחת לאוקיינוס, וזהו רק קצהו של הסיפור שמתגלה למטייל מעל פני המים.

המקום שבו האדמה מבעבעת

באי הצפוני פוגשים את הצד החם והבוער של המדינה. באזור רוטורואה (Rotorua) עולים אדים מן הקרקע, בריכות בוץ מבעבעות וגייזרים מתפרצים. פורת מסביר כי ניו זילנד עשירה במים. הגשם, הנהרות והנחלים מחלחלים לקרקע, פוגשים אזורים לוהטים מתחת לפני השטח, מתחממים ומחפשים את דרכם בחזרה למעלה דרך הסדקים.

לעתים המים יוצאים כאדים, לעתים כבוץ מבעבע, ולעתים הלחץ מוביל להתפרצות של גייזר. אחת הדוגמאות המשעשעות היא גייזר ליידי נוקס (Lady Knox). בכל יום מתאספים סביבו תיירים לקראת השעה עשר ורבע. איש שמורת הטבע מספר את סיפור גילויו, מכניס חומר דמוי סבון אל פתח הגייזר, ולאחר דקות אחדות מתחילה ההתפרצות.

"הסבון שובר את שכבת המים הקרים שמחזיקה את הגייזר ולא נותנת לו להתפרץ", מסביר פורת. כך הופכת תופעה גיאולוגית למופע מתוזמן, שבו הטבע עדיין עושה את העבודה, אך האדם קובע את שעת ההצגה.

אלא שהמפגש בין האדם להר געש אינו תמיד משעשע. פורת עובר בהרצאה שלו גם אל וייט איילנד (White Island), אי געשי במפרץ ביי אוף פלנטי (Bay of Plenty), שבו התקיימו במשך שנים סיורים אל תוך אזור הלוע. המבקרים הגיעו עם קסדות ומסכות, הלכו בין אדים וריכוזי גופרית וצפו באגם של מים חומציים.

ב-9 בדצמבר 2019 נכנסה אל האי קבוצה שמנתה מעט פחות מחמישים בני אדם. פורת מציג תמונה שצולמה, לדבריו, שש דקות לפני ההתפרצות. "איזו שמחה, כל כך כיף", הוא מתאר את הרגע שנראה בתמונה, ואז הטון משתנה. "שש דקות מאוחר יותר כל הר הגעש התפרץ באלימות גדולה, והקהל החל לברוח כל עוד נפשו בו".

באסון נהרגו 22 בני אדם ואחרים נפגעו. המעבר החד בין ההתלהבות מן התופעה לבין האסון ממחיש את המתח שמלווה את המסע בניו זילנד. המקומות שמושכים את התיירים בזכות כוחו של הטבע הם גם המקומות שמזכירים כי לאדם אין שליטה מלאה בו.

הר טראוורה (Mount Tarawera) מציג סוג אחר של התפרצות. פורת מתאר רכס באורך של כ-12 קילומטרים שהתבקע בשנת 1886. במקום לוע יחיד וקונוס מוכר, נוצר סדק ארוך לאורך הרכס. "במונחים גיאולוגיים זה היום בבוקר, ממש לא מזמן", הוא אומר.

ההתפרצות כיסתה כפרים, גרמה לאבדות והחריבה תופעות טבע מפורסמות שאליהן הגיעו מבקרים מרחבי העולם. עבור פורת, הביקור בטראוורה אינו רק שיעור בגיאולוגיה. זו חוויה פיזית. "כשנכנסים פנימה זו חוויה נהדרת", הוא אומר. "דורכים על הטוף, הסקוריה והאפר, הרגליים שוקעות פנימה ויורדים לתוך הלוע. זאת חוויה מאוד מיוחדת". הוא מוסיף שלא תמיד קיימת גישה למקום, אך כאשר הדבר מתאפשר הוא עושה מאמץ לשלב אותו בטיול.

מהאש של הצפון אל הקרח של הדרום

מן האש של האי הצפוני עובר המסע אל הקרח של האי הדרומי. האלפים של ניו זילנד חוצים את האי, ומסביב להר קוק (Mount Cook) ולהר אספיירינג (Mount Aspiring) מצטברים שלג וקרח. פורת משתמש בדימוי ביתי כדי להסביר כיצד נוצרים קרחונים. כאשר מסה עצומה של קרח לוחצת על ההרים, הקרח מתחיל לזרום לצדדים ולמטה, בדומה לבצק שנלחץ בין האצבעות.

כך נוצרים נהרות קרח שחוצבים את הסלעים בדרכם. הקרח מחזיק בתוכו אבנים, ואלה פועלות ‘כמו ציפורניים’, כדברי פורת, שורטות את הסלע וצובעות את המים היוצאים מהקרחון בגוון אפור. בקרחון פוקס (Fox Glacier) הוא מזהה גם את השינוי שחל לאורך השנים. "לפני שלושים שנה, כשהייתי כאן, הקרחון היה כמה קילומטרים קדימה, והוא לאט לאט נסוג", הוא מספר.

הקרחון עצמו עשוי לנוע קדימה, אך אם בקצהו נמס יותר קרח מכפי שמגיע אליו, החזית כולה נסוגה. בתקופות קרות ומושלגות יותר הוא עשוי לשוב ולהתקדם. גם כאשר הקרחון נראה מזמין, פורת מדגיש כי לא מטיילים עליו לבד. "מסוכן מאוד לטפס על הקרחון. חייבים עם מדריך שמכיר, כדי שלא ניפול לתוך סדק ולא ניפגע". המטיילים נעזרים בקרמפונים, אביזרים בעלי שיניים המולבשים על הנעליים, ולעיתים המדריכים חוצבים מדרגות בקרח בעזרת גרזן.

הקרחונים הקדומים הם גם אלה שעיצבו את אחד מסימני ההיכר של האי הדרומי. כאשר קרחון חוצב עמק בצורת האות U ונעלם, נותר עמק קרחוני. כאשר העמק מתמלא במים נוצר אגם, וכאשר מי הים חודרים לתוכו נוצר פיורד.

כך מגיע פורת בחזרה אל מילפורד סאונד, גולת הכותרת של אזור הפיורדלנד (Fiordland), עם קירות גבוהים ומייטר פיק המתנשא מן המים. בהמשך הדרך מחכה קווינסטאון (Queenstown), שבה המפגש עם הטבע מקבל צורה אחרת. כאן אפשר לצאת למצנחי רחיפה, לשוט בסירות מרוץ בנהרות ולבקר באתר הבנג'י בקוואראו (Kawarau). פורת מספר שגם הוא, למרות פחד הגבהים, שוכנע לקפוץ. הזיכרון המרכזי שלו מן הרגע אינו תחושת ניצחון גדולה, אלא פחד גדול.

לצד ההרים והאדרנלין יש גם ניו זילנד חקלאית. בעמקים שמתחת לרכסים משתרעות חוות כבשים עצומות. פורת מספר על חוות שמארחות מטיילים ומאפשרות להכיר מקרוב את אורח החיים המקומי. "אתה נוסע בחווה שעה ושואל מתי היא נגמרת, והוא אומר לך שעוד חצי שעה או שעה", הוא מתאר. "אלה חוות אדירות. זה לא ייאמן על אילו שטחים הן נפרשות".

מתי כדאי להגיע לניו זילנד?

לפי פורת, התקופה המתאימה למסע מתחילה בסוף אוקטובר ונמשכת עד תחילת אפריל. "אוקטובר, נובמבר ודצמבר זה נפלא. דצמבר, ינואר ופברואר הם הקיץ שלהם, ואפשר גם במרץ ובאפריל ליהנות מאוד", הוא אומר. באופן אישי הוא מעדיף את אוקטובר ונובמבר, אך מדגיש שגם דצמבר מצוין.

הגשם, מבחינתו, אינו סיבה לוותר. האזור המערבי של האי הדרומי אכן גשום במיוחד, אך במהלך הטיול נמצאים בו ימים בודדים, ולעיתים דווקא הגשם הוא זה שמעניק למטיילים את המראות המרשימים ביותר.

אחרי כל הרי הגעש, הקרחונים, האגמים והפיורדים, נדמה שהמסר המרכזי של פורת פשוט: בניו זילנד אין מזג אוויר לא נכון ואין נוף אחד קבוע. יש ארץ שחיה ומשתנה מול עיני המטייל. לפעמים היא מבעבעת, לפעמים היא רועדת, לפעמים היא נמסה, ולפעמים היא זקוקה דווקא לגשם כדי להראות את עצמה במלוא עוצמתה.