"המדינה שלא קיימת": טרנסניסטריה יוצאת מהצללים – והופכת ללהיט בטיקטוק

פעם טרנסניסטריה (Transnistria) הייתה נקודה ריקה על מפת אירופה, אבל בשנים האחרונות הרצועה הצרה שבין מולדובה לאוקראינה הפכה לתופעה ויראלית מפתיעה. בטיקטוק ובאינסטגרם מופיעים אלפי סרטונים תחת ההאשטג Transnistria#, ובהם תיירים מחייכים לצד פסלי לנין, מדפדפים בגלויות של פוטין או סועדים ב"קנטינה סובייטית" שמציעה תפריט ישן מהתקופה הקומוניסטית. אבל מאחורי ההתלהבות הדיגיטלית מסתתר אחד המקומות המסתוריים והמורכבים ביותר באירופה, ישות מדינית שמקיימת את כל סממני המדינה, אך אינה קיימת על פי הדין הבין-לאומי.

>> מנותקת: למה אף אחד לא מגיע למדינה האירופית המדהימה?

>> הקטנה בעולם: זו המדינה החדשה שתקום באירופה

>> היעד החם באירופה: המדינה שהפכה ללהיט תיירותי

קפסולת זמן סובייטית

טרנסניסטריה, או בשמה הרשמי "הרפובליקה המולדובית הפרידנסטרובית" (Pridnestrovian Moldavian Republic – PMR), פרשה ממולדובה בשנת 1990, מחשש שהמדינה החדשה תתאחד עם רומניה לאחר התפרקות ברית המועצות. מאז ועד היום מתקיימת הישות הזו במצב של לימבו פוליטי: יש לה ממשלה, מטבע, משטרה ופרלמנט, אך שום מדינה בעולם אינה מכירה בעצמאותה.

כ-1,500 חיילים רוסים מוצבים בשטחה, לכאורה ככוח שומר שלום, אך בפועל הם מסמנים את הזיקה ההדוקה של האזור למוסקבה. כך נוצר מעין מוזיאון חי של התקופה הסובייטית: ברחובות הבירה דה-פקטו טירספול (Tiraspol) מתנשאים פסלי לנין, סמלים קומוניסטיים נראים בכל מקום, והשלטים הישנים נשארו בדיוק כפי שהיו לפני שלושה עשורים.

"הרגשתי כאילו נכנסתי למכונת זמן", סיפר הטיקטוקר הבריטי הארי טאלי (exploringwithharry@), שסרטוניו על טרנסניסטריה זכו למאות אלפי צפיות. "ישן, לח, ואפשר לראות עובש על הקירות, אבל זה חלק מהחוויה", אמר כשהוא מתאר את ארוחתו בקנטינה בסגנון ברית המועצות, שבה "מתנגנת מוזיקה סובייטית והריח של חמוצים באוויר".

נתוני התיירות בטרנסניסטריה קשים לאימות, לשכת התיירות של מולדובה מסרבת לפרסם נתונים רשמיים, אך לפי הרשויות המקומיות, מספר המבקרים הוכפל בשנתיים האחרונות. סיורים מאורגנים יוצאים באופן קבוע מהבירה המולדובית קישינב, וטרנסניסטריה אף פרסמה לאחרונה מדריך תיירים ראשון בשפות רוסית ואנגלית.

בטיקטוק מופיעים למעלה מ-5,000 סרטונים עם ההאשטג Transnistria#, המציגים עיר אירופית קפואה בזמן, עם ארכיטקטורה סובייטית, שלטי תעמולה ישנים ורחובות נקיים. דיפאק שוקלה, מנכ"ל חברת Pearl Lemon Adventures, מסביר כי "העולם מתעייף מיעדים מצולמים מדי. אנשים מחפשים מקומות אותנטיים, וטרנסניסטריה מרגישה כמו גרסה מקבילה של ההיסטוריה". לדבריו, "יש שם משהו מוזר אבל מרתק. כאילו הזמן נעצר".

אולם הפופולריות הזו גם מעוררת ביקורת. מתנגדים טוענים כי התיירות החדשה עלולה לרומם את השלטון הפרו-רוסי ולתרום להפצת תעמולה. "זו לא רק נוסטלגיה", כתבה גולשת מולדובית באחת התגובות. "זו טריטוריה מנותקת שנמצאת בשליטה רוסית".

מאחורי הקסם הנוסטלגי קיימת סכנה ממשית

משרד החוץ הגרמני ומשרד החוץ הבריטי ממליצים כיום שלא לבקר כלל בטרנסניסטריה, בשל הקרבה לגבול עם אוקראינה והמלחמה המתמשכת באזור. המבקרים נדרשים להיזהר במיוחד: לא לצלם מתקנים צבאיים, לשאת מזומן מאחר שכספומטים אינם אמינים, ולהיות מודעים לכך שממשלת מולדובה אינה יכולה להעניק סיוע קונסולרי בשטח הישות הבדלנית.

למרות זאת, יש מי שסבורים כי תיירות אחראית דווקא תורמת לתושבים. "רוב האנשים כאן לא עוסקים בפוליטיקה", אומר שוקלה. "כשמטיילים קונים אוכל או מזכרות, הם עוזרים לאזרחים פשוטים שמתפרנסים מזה".

על אף תהילתה החדשה ברשתות החברתיות, טרנסניסטריה נותרה מה שצלם העיתונות הצרפתי דידייה ביזה כינה "הרפובליקה הנשכחת", שריד סובייטי שקפא בזמן. כ-375 אלף תושביה, מולדובים, רוסים, אוקראינים ובולגרים, חיים בזהות חצויה, בין מזרח למערב, ללא תחושת שייכות ברורה.

הכלכלה המקומית נשלטת כמעט לחלוטין בידי תאגיד ענק בשם שריף (Sheriff), שמחזיק ברשת סופרמרקטים, תחנות דלק, קבוצת כדורגל ואף כלי תקשורת. תושבים רבים טוענים כי לחברה יש יותר כוח מהממשלה עצמה. המלחמה באוקראינה החריפה את הבידוד של טרנסניסטריה ופגעה אנושות בכלכלה: אספקת הגז מרוסיה הפכה בלתי סדירה, מפעלים נסגרו, והיחסים עם מולדובה, שמנהיגתה הפרו-אירופית מנסה להתרחק מהשפעה רוסית, הפכו מתוחים עוד יותר.

צללים מהעבר: ההיסטוריה היהודית של טרנסניסטריה

הרבה לפני שטיקטוק גילה את המקום, האזור הזה נשא עליו את אחד הפרקים האפלים ביותר של המאה ה-20. במהלך מלחמת העולם השנייה, השטח שבין הנהרות דנייסטר ובאג הדרומי, שנוהל אז בידי רומניה תחת השם "ממשלת טרנסניסטריה", הפך לזירת רצח המונים.

בין 280 אלף ל-380 אלף יהודים נרצחו באזור זה בידי צבא רומניה, גרמניה ובני בריתם. עשרות אלפים מיהודי בסרביה ובוקובינה גורשו לטרנסניסטריה והושמו בגטאות ובמחנות כמו בוגדנובקה, דומנבקה ושארגורוד, שם מתו ברעב, בקור ובמגפות.

ב-אוקטובר 1941 אירע טבח אודסה, שבו נרצחו עשרות אלפי יהודים בעקבות פקודותיו של הרודן יון אנטונסקו. ניצולים כינו את האזור כולו "מלכודת מוות". למרות התנאים הבלתי אנושיים, קהילות היהודים המגורשים הקימו ארגוני סיוע פנימיים שניסו לספק מזון, תרופות וחינוך. בעזרת פעילים יהודים בבוקרשט, כמו וילהלם פילדרמן, הועברו חבילות סיוע שאפשרו לחלק מהניצולים לשרוד.

עם שחרור האזור בידי הצבא האדום בשנת 1944 נותרו בחיים רק כ-55 עד 60 אלף יהודים. לאחר המלחמה, תחת שלטון סובייטי, רובם עזבו תחילה לערים אחרות בברית המועצות ובהמשך לישראל ולמערב. כיום מונה הקהילה היהודית בטרנסניסטריה כ-2,000 נפש בלבד, רובה מבוגרת מאוד, אך בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים בטירספול ובבנדר ממשיכים לפעול ולשמר את זכר הקהילה שאבדה.