תאילנד הסודית: האי המדהים הזה מסתתר מכולם – וכך הוא נשאר גן עדן שקט

הרחק מהמסלולים המתוירים של תאילנד, בין האיים המפורסמים והחופים הצפופים, שוכן קו טארוטאו (Koh Tarutao), אחד המקומות הבודדים שעוד נותרו כמעט כפי שהיו לפני עידן התיירות ההמונית. למרות גודלו המרשים, האי נותר אנונימי יחסית גם בקרב מטיילים ותיקים. בחוף פאנטה מלאקה, למשל, אפשר ללכת לאורך קילומטרים של חול זהוב מבלי לפגוש נפש חיה, ורק הקופים, העופות והגלים משמשים כחברה. אין כאן ברים, אין מלונות מפוארים, ובוודאי שאין חיי לילה. אפילו החשמל פועל רק בין שש בערב לחצות.

הסיבה לכך שהאי נותר כה פראי נעוצה בהחלטה היסטורית: בשנת 1974 הכריזה ממשלת תאילנד על האזור כעל שמורת הטבע הימית הראשונה במדינה. מדובר בשמורה עצומה בשטחה, יותר מ-1,450 קמ"ר, הכוללת 51 איים, בהם אדנג, ראווי ואיים קטנים נוספים. האיים הללו, שרובם מאוכלסים בחיות בר בלבד, מהווים בית גידול ייחודי שבו שוניות אלמוגים עשירות מקיפות את קו טארוטאו מכל עבר. במים המתנקזים סביבו ניתן לצפות לעיתים בדוגונגים הנדירים, בדולפינים מסוגים שונים ואף בלווייתנים המופיעים מדי פעם. לחופים השקטים עדיין מגיעים צבי ים להטיל ביצים, גם אם מספרי הקינים פחתו מאוד בשנים האחרונות.

>> קוויקי: ככה נראה טיול מושלם של 10 ימים בתאילנד

>> צ'יאנג מאי והסביבה: המדריך המלא לצפון תאילנד

>> יקום מקביל: זה מה שחייבים לעשות במושבה החדשה של הישראלים בחו"ל

בתוך האי עצמו מתרוממים הרים המספקים תצפיות מרשימות על הים, ויער גשם סמיך מכסה את רוב השטח הפנימי. זהו שילוב נדיר של גודל, בידוד ומגבלות קפדניות שהפכו את האזור לאחד המקומות השמורים ביותר בתאילנד, מקום שבו הטבע מצליח לשמר לעצמו שקט ומרחב שלא קל למצוא עוד בעולם.

עבר אפל שמסתתר מתחת לפני השטח

למרות המראה הפסטורלי כיום, ההיסטוריה של קו טארוטאו רחוקה מלהיות שלווה. בשנת 1938 הקימה הממשלה התאילנדית על האי מושבת עונשין מבודדת שנועדה להרחיק מהיבשת אסירים פוליטיים ופליליים כאחד. עד 3,000 אסירים ישבו שם בשני מחנות, טאלו וואו וטאלו אודנג, בתנאים קשים מנשוא. המלריה התפשטה במהירות, מחסור במזון הפך לשגרה, והתעללות מצד חלק מהסוהרים הגבירה את המצוקה. כשליש מהאסירים לא שרדו את התקופה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נותקו קווי האספקה כמעט לחלוטין, והן האסירים והן השומרים מצאו את עצמם רעבים וחסרי אמצעים. מתוך ייאוש נוצר ביניהם שיתוף פעולה נדיר שהוביל אותם להפוך לכנופיית פיראטים שפעלה במצר מלאקה ותקפה אוניות שעברו באזור. במשך שנים הייתה הכנופיה למוקד אימה ימי, עד שכוחות הצי הבריטי הגיעו לאזור ב-1946 ושמו קץ לפעילותם. היום, כאשר מטיילים לאורך השביל המוביל לטאלו וואו, אפשר לראות את שרידי העבר הזה עדיין עומדים: צריפים קורסים, מבנים עזובים שהג'ונגל כיסה כמעט לגמרי, ושיירים של בית חולים ומתקני עבודה שהפכו לחלק מהנוף. השקט במקום עומד בניגוד צורם למה שהתרחש שם לפני פחות ממאה שנה.

טבע חי שמרגישים בכל צעד

למרות ששטחי האי קטנים יחסית, טארוטאו מלא בחיות בר. קופי לנגור אפורים וקופי מקאק מטפסים בין הענפים בקולות, חזירי בר נראים לעיתים חולפים במהירות, ואיילי-עכבר קטנים מגיחים בין הצללים. עמוק בתוך הג'ונגל מסתתרים גם לוריסים איטיים, גחניים ולמורים, ולעיתים נדירות אפשר לראות גם פיתונים ענקיים, קוברות וצפעונים החוצים את דרכי העפר.

מעל העצים חולפים נשרים ימיים ועופות חוף, ובשעות הבוקר ניתן לשמוע את קריאות הציפורים מתערבבות עם רחש העצים. במים שסביב האי עוברים לעיתים דולפינים, ולעיתים אפילו דולפינים נדירים מסוג איראוודי, שאינם מופיעים במקומות רבים בעולם. עבור מי שמגיע מהעיר, התחושה בטארוטאו היא של טבע שנמצא בכל מקום: לא ברקע, אלא ממש נוכח, לפעמים על שביל ההליכה, לפעמים על ענף קרוב, ולפעמים עמוק בתוך הצל.

הביקור בטארוטאו אינו דומה לביקור באיים המוכרים של תאילנד. התניידות מתבצעת בעיקר באמצעות אופניים או הליכה רגלית, מאחר שאין כמעט כלי רכב ואין כלל אופנועים להשכרה. הדרכים תלולות ולא פעם משובשות, והחום יכול להיות כבד במיוחד, אבל החוויה בלתי נשכחת. המסע למערת התנינים, למשל, כולל שיט בקיאק דרך תעלות מנגרובים צרות ושקטות שבהן כמעט שלא שומעים דבר מלבד רחש המים. כשהגאות מאפשרת, אפשר להיכנס למערה עצמה, ולצעוד על גשר עץ צר שמתחתיו נרות טפטופי סלע ומעליו אלפי עטלפים.

גם הביקור במושבות הכלא הישנות מספק חוויה ייחודית שבה ההיסטוריה והטבע מתמזגים זה בזה. חוף או סון, אחד החופים הארוכים והמרוחקים באי, מעניק תחושה כמעט סוריאליסטית של בדידות מוחלטת, ואילו מפרץ מו לה מציע פינה מעט יותר מיושבת שבה ניתן למצוא מסעדה ובונגלוס בסיסיים. ישנם גם מסלולים פנימיים, בהם השביל המוביל לתצפית על מפרץ פאנטה שמעניק מבט רחב על הנוף לעבר הים הפתוח.

שגרה פשוטה בלב הג'ונגל והים

מכיוון שכל האי מוגדר כשמורת טבע לאומית, אפשרויות הלינה בו מצומצמות מאוד, בונגלוסים פשוטים או אוהלים בלבד. אין כספומטים, אין אינטרנט, ומי שמגיע צריך להביא איתו מזומן ואת כל הציוד הדרוש. באזורים מסוימים יש מסעדות קטנות שבהן מוגשות מנות בסיסיות, וגם אלה פתוחות בשעות קבועות בלבד. לעיתים הקופים מנסים לפתוח תיקים או לחטט בקרטונים, ולכן חשוב להקפיד להשגיח על החפצים. דווקא הפשטות הזו היא חלק מהקסם: כשהשמש שוקעת והשקט עוטף את הבקתות, אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל מתעוררים, פכפוך ענפים, קריאות לילה רחוקות, ולפעמים גם צעדים של חיה חולפת. זהו מקום שמזכיר איך נראו חיי הטבע בתאילנד לפני שהאדם השתלט על רוב המרחבים.

אל קו טארוטאו מגיעים לרוב בטיסה מבנגקוק להאט יאי או טראנג, ומשם בנסיעה של כשעה וחצי אל נמל פאק ברא. משם יוצאות סירות מהירות לאי קו ליפה, ולעיתים הנהגים מאפשרים ירידה בטארוטאו למי שמעוניין להישאר ללינה. האי פתוח למבקרים רק בין אוקטובר למאי, ובמשך עונת המונסון, מ-16 במאי ועד 15 בנובמבר, הוא סגור לגמרי. דמי הכניסה לשמורה עומדים על 200 באט (20 שקל), והם תקפים לחמישה ימים. אפשר להגיע ליום אחד בלבד, אך רוב המבקרים בוחרים להישאר לפחות יומיים-שלושה כדי להספיק את האתרים המרכזיים ולהרגיש מעט מן השקט שהאי מעניק.