אין דברים כאלה: יצאנו לסובב האנאפורנה - וגילינו את הסוד של "הטראק הכי יפה בעולם"

ההר הוא אותו ההר, גם הטבע נותר אצילי, פראי ועוצר נשימה, רק השפעת האדם ניכרת על הרכס המפואר המנוקד בפסגות מושלגות והוא כעת נגיש יותר, עם דרכי ג'יפים, חשמל ואפילו אינטרנט. טרק סובב אנפורנה בגרסה מעודכנת.

> טיול מעולם אחר בסיני

> טיול מעולם אחר ביוון

> טיול מעולם אחר בסובב רמון

סובב אנפורנה, מהטרקים הפופולריים בעולם, מושך אלפי מטיילים בשנה, גם ישראלים. עבורי זה חלום בן עשור, שהתנפץ בעקבות האסון ב-2014, כשסופת ציקלון מפתיעה וקטלנית, גבתה את חייהם של 43 מטיילים ואנשי צוות, ארבעה מהם ישראלים. שמנו את היעד על 'הולד' עד יעבור זעם. רכס ההימלאיה הפכפך ונתון לחסדי מזג האוויר וחשנו זאת עם הנחיתה בקטמנדו. בעבר הרחוק, לפני כ-20 שנה ויותר, טיילנים שחפצו ביקרו של ה'אראונד', צעדו בו 21 ימים בתנאים בסיסיים אך בטבע בתולי, ניתוק ושקט תהומי בין הרים, גאיות, נחלים ויערות. מאז הזדחלה הקדמה להרי ההימלאיה העוצמתיים והרכס השתנה ועדיין משתנה. מהעיר בסיסהר (Besisahar), בה התחיל הטרק, נפרצה דרך ג'יפים עד מנאנג (Manang) ושינתה את כללי המשחק.

גם מצדו השני של הפאס נסלל כביש ממוקטינאט (Muktinat) והטרק התקצר פלאים ולרוב נמשך היום שמונה ימים. נגישות הכפרים בדרך הפכה את המסלול למודולרי וגמיש כי מתחילים ועוצרים היכן שרוצים. ובכלל, דרך הג'יפים הפכה לצינור חמצן ושינתה את המרחב ושיפרה את איכות חיי המטיילים ותושבי הכפרים שהתפתחו בזכותה. המקטע הראשון אמנם מג'עג'ע להחריד, אך אינו מונע ממשאיות ענק לצלוח אותו ולשנע דלק, גז, חומרי גלם ואספקה מגוונת כמו גם מטיילים בג'יפים לנקודות שונות בציר. אלא שחלק מהטרק עובר בדרך וזה פחות כיף כי רועש, מסריח וצריך להיזהר. היכן שאפשר העדפנו שבילים צדדיים וגילינו שחלקם ניזוקו ממפולות ואינם שמישים עוד.

הארי פורטר

את המסלול, יודע כל טייל מתחיל, עושים בליווי פורטר, מילה יפה ל'סבל', אלא שהוא הרבה יותר משמעותי כי מפקידים בידיו את החיים והוא עושה הכל: מוביל, מתאם, בוחר, מייעץ ועוד. לא עשינו פעולה אחת בלעדיו. יש בקטמנדו המון סוכנויות טיולים שמספקות שירותי פורטרים, ובהמלצת חבר התחברנו ל- 'שלום טיולים', ששלט גדול בעברית תלוי בכניסה אליו. הבעלים, דב רג'מי (Deb Regmi), עובד עם ישראלים מפתיחת העסק ב-1998, השפה השלטת במשרדים היא עברית וחלק מהצוות דובר אותה בצורה מרשימה. כאן מנפיקים גם אישור כניסה לשמורה (PERMIT) שהנפאלים בודקים בתחנות ביקורת בדרך. בסוכנות נפגשנו עם סובאס הפורטר, צעיר בן 24, חייכן וצחקן ובעיקר מקצוען שזכה לכינוי 'הארי פורטר'. בטרק הוא עשה הכל: הנחה איך להתלבש כל יום, איפה לעצור, תרגם כשצריך ובעיקר בחר לנו גסטהאוסים טובים. את חלקם שריין טלפונית מראש, כי ההר היה עמוס והיו שנאלצו לחפש זמן מה. התשלום עבור הפורטר והטרק נעשה מראש בסוכנות וכולל אישור כניסה, פורטר (וביטוח), מכשיר לווייני והסעות להר (ממנו זה עצמאית ניתן להזמין דרכם טיסה בסיום). סה"כ כ-400 דולרים ועוד 150-200 דולרים לינה וכלכלה בהר.

קטמנדו קיבלה אותנו בגשם שוטף לא אופייני לאוקטובר, שכן לסובב שתי עונות עיקריות: אביב (אפריל-מאי), וסתיו (ספטמבר-נובמבר), ולכל אחת יתרונות וחסרונות. הגשם איים על דחיית הטרק ומטיילים שיצאו באותו הבוקר שבו על עקבותיהם עקב הצפות ומפולות בכבישים. לשמחתנו הוא שכח ביום הבא והסערה נעה מזרחה לאוורסט מדלגת על האנאפורנה. את הזמן ניצלנו להצטיידות בעיר השופעת חנויות ציוד טיולים, בעיקר חיקויים אך באיכות טובה ובמחירים מגוחכים. למחרת, כמתוכנן, ועם כ-300 מטיילים נוספים, יצאנו צפונה וחווינו את השפעות הסערה בפקקי ענק בכבישים הרעועים ממילא שמצבם החריף יותר. נסיעה בת תשע שעות מטלטלות הפכה למבחן הנחישות הראשון שלנו.

התחלנו בכפר ג'אגאט (jagat) בגובה כ-1,300 מטרים והיו שהתחילו בכפר לפני או אחרי, כי הכל אפשרי. תחנות הלינה שלנו היו בדהרפני (Dharapani – 1885 מ'), צ'אמה (Chame - 2670 מ'), אפר פיסאנג (Upper Pisang - 3300 מ'), מנאנג (3200 מ'), יאק קארקה (Yak Kharka- 4018 מ') ותורנג פדי (Thorang Phedi – 4450 מ'). ציון הגבהים מסגיר את הטיפוס שחווינו, כ-600 מטרים ביום, ובפועל היה אתגר מפרך אחד ביום וכמה עליות מתונות שהפסקנו לספור. סובאס תיאר זאת בעברית משעשעת: "עלייה עלייה, מישור, מישור" ופה ושם הוסיף גם 'ירידה'. ביום הרביעי, אמנם יורדים בגובה, אבל לאחר מכן הייתה עלייה אימתנית ועוד קצת ל-3,700 מטרים לצורך ירידה.

ביום הראשון יצאנו נרגשים וצעדנו בדרך הג'יפים שליווה אותה נהר גועש. בהמשך סטינו לשביל צדדי שחצה את הנהר על גשר תלוי – אלמנט נפוץ באזור והמשיך בטיפוס חד. היום הראשון תמיד מאתגר יותר. צריך להסתגל להליכה, לקצב ולטיפוס המתמשך, ולרגע (או שניים) לא הבנתי מניין צץ אצלי קושי, אבל ההתמדה והנוף מפצים על הכל וזה חלף כלא היה. בקצה המעלה נפרש לפנינו עמק רחב ובטבורו הכפר הצבעוני טאאל (Taal) בגובה 1,700 מטרים השוכן לגדת הנהר. הכפרים המקומיים פשוטים אך צבעוניים ומשמחים את העין. הנפאלים אוהבים פרחים והגינות מטופחות ופורחות. בחלק הנמוך ברכס, הבתים בנויים עץ ופח, בחלק הגבוה הקר יותר - מאבן. רוב הכפרים נשענים על תיירות, ומציעים לינה והסעדה, ויש גם מכולות ובכפרים הגדולים גם מיני חנויות. בסוף העונה יש שעוזבים לקטמנדו כי התנאים, בעיקר בגובה כשקר ומושלג, קשים. מקומות שישראלים חפצים ביקרם, זוכים לשלטים מאירי עיניים בעברית עם המלצות חמות על הגסטהאוס הכי טוב, השקשוקה הכי טעימה או המוכר הכי סימפטי. זה הכי ייחודי לנו ומחמם לב.

ביום השני שוב התחלנו בדרך הג'יפים שעלתה במתינות לדנקיו (Danakyu) ומשם סטינו לעלייה חדה ביער קסום. לטיפוס אי אפשר להתרגל, הוא תמיד קשה ומעייף ומאתגר אבל תורם לחיזוק החוסן הפנימי ולתחושת מסוגלות שמשתפרת מדי יום ועושה פלאים. הימים שונים זה מזה במרחקי ההליכה ומשך ההליכה. לרוב השכמנו ויצאנו בין 7:00-7:30. עד מנאנג גמאנו 16-21 ק"מ ביום, 6-7 שעות, וממנאנג עד 10 ק"מ ביום כחמש שעות בלבד. לכן יש די זמן, אין לאן למהר ואפשר לעצור כמה שרוצים ולהתפעל מהנוף, להרגיש את הכאן והעכשיו ולהביט לאחור גאים במה שצלחנו. בראש העלייה המפרכת הגענו לטימנג (Timang) שבגובה 2,650 מטרים שצופה אל העמק שהשארנו מאחור. חצינו את קוטו (Koto – 2600 מ') ולראשונה נתקלנו בתפוחים שיככבו בהמשך. בקוטו הייתה עמדת ביקורת וסובאס דאג לרישום. רבע שעה אחרי נכנסנו בשערי צ'אמה יחד עם גשם קל. לשמחתנו הגסטהאוס היה בכניסה וריצה קלה מנעה מאתנו סיום במצב צבירה נוזלי ספוג. בגלל הגשם לא ביקרנו במעיינות החמים, אם בא לכם, תביאו בגד ים. בצ'אמה פגשנו לראשונה שני אלמנטים פופולריים: סוסים וחמורים לשינוע ובית קפה ומאפיה שהנפאלים (והתיירים) כל כך אוהבים . לשתות לאטה בקצה העולם לצד רול גבינה, היה מרגש מאוד. אל תצפו לגדולות ונצורות מהמאפים, אבל דעו שקפה גדל בנפאל והוא מעולה.

קדוש קדוש קדוש

כשחצינו למחרת את צ'אמה פגשנו יותר אתרי קדושה. נפאל היא מדינה של קדושה, אפשר למצוא בה מקדשים בודהיסטים או הינדים, סטופות, דגלים למזל והצלחה, גלגלי תפילה וקירות 'מני' (Mani wall). אלה מבני אבן צרים וארוכים שנהוג לעבור משמאל כסגולה לברכה, ובהם אבני תפילה חרותות, חלקן עם המנטרה "אום מני פדמה הום" וגלגלי תפילה. בהיבט האמוני יש בנפאל השפעות טיבטיות שניכרות באתרי הקודש והמון טיבטים חיים בהרים ויש גם אווירת קדושה. כשיצאנו בדרך הג'יפים הרגשנו שככל שעולים התנועה פוחתת ויותר נעים בדרך. המסלול היה קל יחסית, אזור גבעי יפהפה של יערות מחטניים, הרים מצוקיים, מים זורמים בשפע ופסגות מושלגות באופק - הייתה תחושה של טיול בפארק יוסמיטי. באותו יום נחשפנו לגידול האופייני לאזור –תפוחים שנהנים מהאקלים. בגובה 2,850 מטרים ביקרנו בחוות התפוחים ברטאנג (Bhratang) מרחב עתיר מטעים ובלבו בית אריזה. האחראי במקום סיפר שהם קוטפים 90,000 טון תפוחים בשנה ומשווקים ברחבי המדינה. בבית הקפה המקומי טעמנו מיץ תפוחים טרי, מאפה תפוחים, וקפה משובח והיו גם עוגות תפוחים ותפוחים טריים, כי זו עונת הקטיף שתסתיים בדצמבר. בקיבה מלאה ושמחה צעדנו הלאה בדרך שחלקה נחצב במצוק סלע ובהמשך סטינו לשביל עוקף ביער. זה היה האתגר היומי, עלייה מתפתלת, לא דרמטית אך עם נוכחות, והבנו את הפואנטה כשהגענו לתצפית מהפנטת. בצד אחד 'שערי גן עדן', כינויו של משטח סלע מצוקי ענק מעוטר בשלג ומצד שני אנפורנה 2 שבצבץ באופק. צפינו ביופי נרגשים ונפעמים. המעקף לא פופולארי, הרוב ממשיכים בדרך הג'יפים ומעט טורחים לטפס בו. היה שווה כל רגע.

אחרי יומיים מעוננים קלות, יצאה שמש מושלמת וליוותה אותנו עד סוף הטרק. סובאס טען שאנחנו ברי מזל ושבועיים קודם הוביל שתי מטיילות ישראליות בעננים וגשם. בעצירות הצהריים התחרדנו בשמש ברופטופ של המסעדות - אלמנט פופולרי בנפאל שנמצא בכל מקום ומאפשר תצפיות נהדרות. באפר פיסאנג השקיף חלון החדר שלנו לאנפורנה 2 - מחזה מלהיב של פסגה גבוהה מושלגת על רקע שמי תכלת נקיים – וואו! את השקיעה ראינו מהמנזר שבמרומי הכפר, אחרי טיפוס קצר וקורע לנוף משמיט לסת של הרכס המפואר. בבוקר המחרת התעללנו בעצמנו שוב ועלינו למנזר לצפות בזריחה. בהרים אין ממש זריחות ושקיעות, השמש מתחבאת מאחורי הפסגות ורק כשהן נצבעות בגוונים חמים יודעים שזרחה/שקעה. זה גם מועד התפילה של הנזירים והם, מזמרים דברי קודש בהרמוניה, ידיהם מרקדות בתנועות מעודנות או מנגנות בכלים ייחודיים שמוסיפים נופך מיסטי לחוויה.

מאפר פיסנג למנאנג מובילות שתי דרכים שמתפצלות באגם הירוק שבעמק: קצרה וקלה - כ-14 ק"מ בדרך הג'יפים, וארוכה וקשה - כ-21 ק"מ. לא התלבטנו. רצינו להיות בטבע והיופי הפראי היה פיצוי מושלם. הסובב נחשב לטרק הקל ביותר, אך גם המגוון ביותר בזכות מנעד נופים מפעים משדות אורז ונחלים, דרך יערות גשם שהופכים למחטניים, הרים מחודדים ומפלים שוצפים ועד פסגות מושלגות ומרחבים צחיחים בגובה. כדי לספוג זאת עצרנו לא מעט להביט בנפלאות היקום ולצבוט את עצמנו ולהאמין שאנחנו באמת כאן. במנאנג שוהים יום נוסף למנוחה והתאקלמות. בלילה הראשון לא עצמתי עין, כנראה בהשפעת הגובה, למרות שחשתי בטוב. בהפוגה עושים בעיקר כלום, כביסה ולרוב גם טיפוס כלשהו –כדי להמשיך את ההסתגלות אז טיפסנו לסטופה מקומית. יש גם משוגעים שיוצאים ליום טיול מלא. גם במנאנג יש אווירת קדושה בזכות מבני קודש עתיקים רבים. בגסטהאוס שלנו פעל בית קפה ומאפיה שהיו נחמה גדולה. מלבד טרקרים מגיעים למנאנג מקומיים רבים באופנועים שיוצאים לטרק באגם טיליצ'ו (Tilichu) מהגבוהים בעולם (4949 מ'). שם גילינו שהעם הנפאלי העדין מכור לטיקטוק. וזה לא משנה אם אתה מתבגר, צעיר או מבוגר, כולם מכלים את זמנם בצילומים ובצפייה אינסופית בסרטונים.

מזון ומשקאות

ממנאנג והלאה, זמן ההליכה התקצר אך הטיפוס היה חסר רחמים והטמפרטורות ירדו, מאפשרות לציוד שרכשנו להוכיח את עצמו. חדרי הגסטהאוס לא מחוממים וכשהשמש יורדת האופציה היחידה היא להצטנף סביב הקמין והאינטרנט בחדר האוכל ולהעביר את הזמן השופע (תביאו קלפים/ ספר/מחברת). בכל הכפרים יש אינטרנט וחשמל, הקו האחרון לנקודות הגבוהות הונח בעונה שעברה. מסובאס הבנו שנהוג לאכול במסעדת הגסטהאוס ויחסי הגומלין הם שהפורטר מביא תיירים ומקבל לינה ומזון ללא תשלום וכולם מרוצים. כחלק מהסידור הם מסייעים בהזמנות ובהגשה למטיילים שלהם. האוכל הפתיע מאוד והציע טעמים מהודו, סין וטיבט, מעורב הימלאי לצד מנות בניחוח מערבי – פסטה, פיצה והמבורגר. בגדול הרגשתי שאכלנו כל הזמן ויותר מדי. בכל הכפרים יש מסעדות ובכל עצירה מנשנשים. בימים הראשונים התפריט היה זהה, בהמשך הלוק השתנה ולא ההיצע. המחירים מגוחכים ועולים עם הגובה והירקות גדלים בחצרות. הזנת הגוף חיונית בטרק ובסוכנות המליצו לשתות תה ג'ינג'ר לימון לחימום הגוף ומרק שום שעוזר לגובה. גם מים חובה לשתות והרבה (שלושה ליטר), בעיקר בגובה. רוב המטיילים מוסיפים למים המקומיים טבליות מטהרות וביום הראשון תהיתי לפשר העניין כי המים מגיעים מהטבע. התשובה שקיבלתי שהם אכן טובים והמקומיים שותים מהם אך הקיבה שלנו רגישה יותר וכדי להסתגל אפשר לשתות כל יום קצת. ניסיתי וזה עבד. בכל מקום וידאתי עם סובאס שהם ראויים ונהניתי ממים נטולי טעמי לוואי.

גם ביאק-קארקה עשינו טיול צהריים לנקודה גבוהה ושהינו בה כחצי שעה להתאקלמות. רוב המטיילים מסתדרים טוב עם הגובה וניתן גם לקחת כדורים ואנחנו נמנענו. אם חשים ברע חובה לרדת בגובה ולשתף את הפורטר, הוא יודע בדיוק מה לעשות. הקושי בגובה מתבטא בקצב הליכה איטי ואי אפשר להאיץ או לפתוח מבערים. השבילים צרים ומשמשים ממנאנג והלאה גם לבעלי חיים שמשנעים ציוד, צריך להישמר.

אל ראש ההר נעפילה

ואז הגיע הלילה האחרון בפדי שהפך לליל שימורים כמעט בלי שינה, וציפה לנו מסלול ארוך ומפרך כולל עלייה של אלף מטרים שלא דמיינו כמה היא קשה. בשעה 4:00 התחלנו בטיפוס אכזרי שהוערך בכשעה ל-High camp שבו פועל גסטהאוס יחיד ובגלל חוסר קליטה לא הצלחנו להזמין מקום ללילה האחרון כדי לצאת 'רק' בחמש בבוקר. טור פנסים סימן את העלייה בחושך המוחלט, ולרגע הרמתי ראש לשמיים הנקיים והתמוגגתי מאינסוף כוכבים נוצצים. הטיפוס קשה ואיטי להחריד, עקב בצד אגודל עם המון עצירות. מאגרי האנרגיה שלי היו ריקים כי לא אכלתי בבוקר ומזל שהצטיידנו בחטיף חלבון ושני ביסים אוששו אותי. העלייה היא מאבק שדורש תעצומות גוף ונפש. כל צעד הוא משימה והנשימות קצובות. המחשבה התמקדה בצעד הבא ושבסוף כולם מגיעים. לפרקים זמזמתי את מנטרת 'אום' כדי להתמקד בחוויה וזה עזר. לרגע לא היו מחשבות על ויתור, הנחישות שלטה בתודעה ולחוסן שנבנה יש השפעה אדירה על היכולת להתמודד עם משברים. אחרי שעה וחצי הגענו למחנה העליון, עצרנו לתה חם וכמה ביסים של אנרגיה. אור הבוקר עלה ובהמשך כבשנו עליות בלתי פוסקות ומעט הפוגות מישוריות או ירידות בהן יכולנו להאיץ. למי שקשה יש שירות 'הסעה' לפאס על סוס. המסלול ארוך ומאתגר, אצבעות הידיים סבלו מקור (עם שני זוגות כפפות), היה קשה אבל אין ייאוש. כחצי שעה לפני הפאס, סובאס בצעד אצילי לקח את תיק הגב שלי, והגם שלא היה כבד הייתה הקלה.

בשעה 10:30, אחרי שבעה ק"מ הכי קשים בחיינו, הגענו לפאס ואושר גדול הציף אותנו. עוד אנחנו מביטים בשלט המכריז על פאס תורונג לה (Thorong La).בגובה 5,416 מטרים, צף ועלה מחנק בגרון ובכי לא מוסבר פרץ ממני. אולי מהתרגשות או מהמאמץ האדיר, אבל בכיתי על הכל, על החזרת החטופים יום קודם שלא יכולנו לעקוב בגלל קשיי הקליטה, על סיום המלחמה בת השנתיים שקרעה את המדינה ועל חברים, הורים ומשפחות שאיבדו את האור בחייהם כשאהוביהם לא שבו מהתופת ומדבקות בדמותן ליוו בתחנות לאורך הטרק. ישבתי על סלע מול פסגת תורונג לה המושלגת דומעת ומתייפחת כמו ילדה קטנה וחשבתי שזה מקום מדהים לבכות בו, לפרוק מול יופי אין-סופי על גג העולם את כל הכאב התסכול והדאגות שהצטברו שנתיים, וזכר הרגע ההוא עדיין לופת את גרוני בכל פעם מחדש. לקחנו את הזמן שם למעלה, ידענו שזה שיא חזק מכדי לעזוב מהר ורק כשנרגעו היבבות התפנינו למשימה הבאה. ימים אחרי גילינו שגם אחרים חוו בכי ופורקן ושזה לא רק מסע פיזי אלא גם רגשי, מנטלי ורוחני.

"בעלייה בירידה"

השלב האחרון היה ירידה, אלא שאף אחד לא הכין אותנו לאורכה, עוצמתה ותלילותה. 12 ק"מ של גלישה חדה, מדרונות אכזריים לא פחות (בעיקר לברכיים), וצלילה של כ-1,700 מטרים בגובה. באופן מפתיע עשינו זאת בשלוש במקום בארבע שעות ולא ברור מנין באו הכוח והאנרגיות לצלוח את המורדות שחלקם מבהילים. את הטרק חתם עוד גרם מדרגות אינסופי, מעין מבחן נחישות אחרון. ירדנו ונכנסנו למוקטינט (3,710 מ') בצהריים. לרוב המטיילים הטרק מסתיים כאן, אבל חלק מאריכים אותו וממשיכים ולמחרת לג'ומסום (Jomsom) ומשם לטטופני (Tatopani) על מעיינותיו החמים. אולם ההליכה היא בכביש וזה מאבד בעיני את הקסם. לקחנו מונית לג'ומסום ולמחרת החלפנו נסיעה של שמונה שעות לפוקרה, בטיסה קצרה.

לטרק שכזה אין סיכום ומסקנות, הוא ממשיך להדהד לאורך זמן. באחת העליות היותר כואבות חשבתי שאני ועליות כבר לא, ואין סיכוי שאטפס שוב על שום הר בחיי. מאוחר יותר קרה ההפך. כל עלייה חיזקה את החוסן הפנימי, את הכושר, את היכולת להתמודד ולהתגבר על קושי ואת תחושת המסוגלות. העמידה מול מכשול כל כך גדול, מציבה פרופורציות חדשות ופתאום שום דבר לא קשה והכל אפשרי, ואם צלחנו את האנפורנה, נתמודד עם כל אתגר, וזה, בלי קלישאות, משנה חיים כי אני כבר חושבת על הטרק הבא. ימים אחדים אחרי שחזרנו פקדה סערה נוספת את ההימלאיה, והדגימה את ההפכפכות שבהר. העלייה לפאס באנפורנה התכסתה בשלג לבן, שאמנם מצטלם יפה, אך מאתגר יותר ובטרק המנסלאו (Manaslu) נתקעו כמאה ישראלים שחולצו עם שוך הציקלון ולנו נותר להודות על שמונה ימי חסד מופלאים.