"מישהו כאן לא מדבר עברית?" ככה נראית המושבה הישראלית בקופנגן

על רקע שלל סיפורי הבלגן של הישראלים בתאילנד בחודשים האחרונים, בספטמבר האחרון יצאתי לטיול של חודש עם חברות בתאילנד. אתם יודעים, כמו כולם, כדי לנקות את הראש ולברוח קצת מהשגרה הישראלית הקשוחה. המראנו אופטימיות למסע של 24 שעות של באוויר, בים וביבשה שכלל 3 טיסות, מעבורת, ומוניות – רק כדי למצוא את עצמנו בחוף טרומפלדור החדש שהוקם על אדמת במדינת האיים.

> המדריך המלא למטייל בתאילנד

> אחרי הבלגן - הקריאה לישראלים שטסים לתאילנד

את הטיול שלנו התחלנו במתחם ריטריטים מצליח בקופנגן. כשהזמנתי את המלון, פינטזתי איך אני מתחברת לאנשים מכל העולם סביב שיעורי יוגה, מיינדפולנס וסדנאות. מהר מאוד גיליתי שאחרי כל המסע המפרך הזה מסתבר שלא יצאתי לרגע מישראל. האורחים ישראלים, המקום מנוהל על ידי ישראלים, המדריכים ישראלים, וכשגיליתי שלארוחת הבוקר מוגשת שקשוקה ולארוחת ערב מוגש אוכל ים תיכוני - הבנתי שאי אפשר לברוח מזה יותר. יאללה בסדר, תאילנד-ישראל 2025 Here we come. 

השיא היה בשיעור "זן" אליו נרשמתי. ישבנו במעגל בתחילת השיעור, והמורה ביקש בנימוס באנגלית מכל אחד שנכנס לסגור אחריו את הדלת. אחרי כמה דקות, כשעברית נשמעה מכל פינה, הוא שאל פתאום בעברית: "מישהו כאן לא מדבר עברית?". החדר השתתק. בטון מופתע, הוא הודה שזו הפעם ראשונה שזה קורה לו, אבל איזה כיף שעכשיו הוא יכול להעביר את כל השיעור בעברית.

חשבתי שכשאצא מהמתחם הישראלי הזה, אגלה קופנגן אחרת ובין-לאומית יותר. מחשבה שהתגלתה מהר מאוד כשגויה. ההתניידות ברחבי האי מלווה בצפירות, אופנועים שמתפרצים לכביש מכל עבר, ועליהם ישראלים שנוהגים בלי קסדות במהירות שיא. כשיושבים במסעדות ובבתי קפה, קל מאוד לזהות אותנו, כשבכל חבורה רועשת יש לפחות ישראלי אחד עם זרועות ורגליים חבושות, כעדות לנהיגה הפרועה עליה שילם מחיר פיזי. משעשע איך ברחובות הצפופים והסואנים רואים מדי פעם רכבי יד שנייה מוצעים למכירה, שאפילו לא מתיימרים לפנות לקהל דובר אנגלית כשהשלטים המתנוססים עליהם כתובים בעברית בלבד.

ההשתלטות שלנו על האי הקטן הזה כל כך מוחלטת, שכשאתה נתקע במישהו בטעות בהליכה זריזה ברחוב אין שום צורך להגיד באופן מנומס "sorry" ולחייך, כי אפשר פשוט לומר בעברית ברורה: "סליחה". באופן אוטומטי אנשים פונים אחד לשני כאן בעברית, כי הסיכוי שנתקלת בתייר ממקום אחר בעולם שואפת כמעט לאפס. וכך, מהר מאוד מתרגלים להבנה הברורה שכולם ישראלים כמוך. אחד אחד.

התאילנדים התחילו להתאים את עצמם לסיטואציה, וכל מעבר ליד דוכן "בננה רוטי" מלווה בקריאות "חיים שלי" בעברית. חלקם למדו גם אוצר מילים מורכב יותר שכולל את צמיד המילים הרנדומלי, שכנראה לא לומדים בשיעור ראשון או עשירי באולפן עברית, "חלב מרוכז". עם כל כך הרבה ישראלים בתאילנד, התחושה היא שבלעדינו יישאר פה ריק לגמרי. ואולי באמת האי הזה הפך לתלוי בנו כלכלית במובן מסוים.

אבל עם הזמן ניכר שהתאילנדים, הידועים באדיבות ובקבלת הפנים החמה שלהם, התחילו לאבד סבלנות כלפינו. כל ניסיון להתמקח כמו ישראלי טוב בחנות על מחיר של מוצר או נסיעה במונית נתקל בסירוב מוחלט מצידם, ולפעמים גם בגלגול עיניים וכעס ממש. לא פעם ישבתי במסעדה וראיתי ישראלים מרימים את הקול על המארחת התאילנדית כשהם מתלוננים על זמן המתנה ארוך, או ישראלים שמנסים להיכנס בכוח למסעדה עם בגד ים חשוף, למרות הדרישה להתכסות בכניסה למסעדות ומקומות בילוי. וכן, לא פעם ראיתי תאילנדים מעמידים ישראלים במקומם בקול תקיף ומבקשים שיעזבו את המקום במיידי.

"פתאום הבנתי שיש יתרון להשתלטות הישראלית על האי"

תחושת הבעלות הזו על האי מוציאה מחלק מהישראלים צדדים פחות נעימים שאנחנו מגלים לפעמים על עצמנו. באחד מבתי המלון בהם שהיתי חבורה של ישראלים הביאו רמקול נייד ולא הפסיקו לנגן בבריכה שירים במזרחית בפול ווליום. על אפם ועל חמתם של כל האורחים האחרים במלון – את המוזיקה שלהם הם יכפו על כולנו, כל יום וכל היום. כמובן שלא כל הישראלים מתנהגים כך, אבל כנראה שמספיקים כמה מקרים כדי להשאיר רושם חזק. ועדיין, התנהגות פרועה כזו חוויתי לא רק מצד ישראלים, וכך למשל התיירים הבריטים השיכורים במסיבות לא מציגים בהכרח חזות יותר מנומסת ומכבדת מאיתנו.

אבל אחרי שמשחררים מהצורך הבלתי מוסבר הזה לשמוע אנגלית ולפגוש אנשים מהעולם מסביבך, ומתמסרים לחוויה הישראלית המלאה בתאילנד – משהו נפתח. פתאום, המסיבות בשבת בערב ב"זן ביצ'", בר-חוף באווירה ישראלית גמורה, הופכות לחוויה משחררת ונעימה. מצעירים אחרי צבא, דרך רוחניקים שנשאו למסע גילוי במזרח ועד להייטקיסטים צעירים עם ילדים – אי אפשר להתעלם מזה שיש חוט מקשר שמחבר בין כולנו בתאילנד. אולי זה החופים המהממים, המחירים הזולים, הפאד תאי הטעים, והפוט מסאז', אבל אולי בנימה קצת יותר עמוקה – זה גם הצורך המשותף בחופש, בניתוק, ובקצת שמחה בימים לא פשוטים.

ולמה אנחנו בכלל מחפשים להתערבב בחו"ל עם אנשים מכל העולם בתקופה שבה כולם כל כך שונאים אותנו? למה לפחד לדבר עברית בחו"ל כשאפשר לטייל במקום עם רשת הגנה ובטחון מלאה של ישראלים שתגן עלייך בכל מצב? פתאום הבנתי שיש יתרון להשתלטות הישראלית על האי. הידיעה שאפשר להתנהג בחופשיות, בישראליות, לא לפחד לדבר בעברית לרגע ולא לחשוש לענות לאנשים שאתה מישראל – היא מדהימה. הבנתי שזה אולי המקום היחיד בעולם שאפשר להרגיש בו כל כך בטוחים גם בזמנים של מלחמה ושנאה עולמית. הרי לא נשאר מי שישנא אותנו,כשכולם כאן ישראלים.

רגע של התפרצות גאווה כזו פגש אותי בקוטאו, אי לא רחוק מקופנגן, כשהלכנו ערב אחד למופע דראג. כשהמנחה שאלה מאיפה כולם בעולם, יותר מחצי מהקהל צעק "ישראל!" בקול ומחיאות כפיים השתלטו על האולם. זה היה כל כך משחרר – היכולת לצעוק חזק חזק שאתה מישראל במקום זר בעולם בלי לפחד. באחד מהקטעים של המופע העלו לבמה מישהי מהקהל שחוגגת יומולדת כדי שכולם ישירו לה "happy birthday", אבל כשהיא סיפרה שקוראים לה נועה, כל הקהל התחיל לשיר בעברית בצרחות. מעניין עד כמה היו מופתעים התיירים מאנגליה וגרמניה שפקדו את המופע באותו הערב, ואת האיים בכלל.

בין אם רואים בתופעה הזו כפלישה תרבותית או בסך הכל כהקמה של קהילה תומכת בתקופת מלחמה, אין ספק שקופנגן הפכה היום לנציגות קטנה של ישראל. מקום שבו הצדדים הכי יפים שלנו כמו הסולידריות, האנרגיה והיצירתיות, חיים יחד עם רעש, ויכוחים וחוסר סבלנות. מה שכן, עם ההנחיות החדשות שהוציאו השלטונות התאילנדיים לאחרונה להתנהגות תיירים ישראלים במדינה, המצב הזה כבר לא צחוק. ההתנהגות שלנו, שאולי לחלקנו נראית נורמלית אבל אצל התאילנדים נתפסת כמזלזלת, יכולה לפגוע מהר מאוד בגן העדן הקטן הישראלי שנוצר שם, במשפחות ובילדים שהעתיקו את החיים שלהם לשם, ובמרקם החיים העדין שנוצר שם בשיתוף עם המקומיים. אז בואו לא נהרוס את זה, טוב?