חופשה בטראומה: הישראלים מתפרקים בחו"ל? מסתבר שיש לזה סיבה

באמצעי התקשורת מדווח לעיתים קרובות על ישראלים שנעצרו בתאילנד או בהודו, גורשו מיוון או מקפריסין, או נקלעו לאירועים שנבעו מהשתכרות, פגיעה במקומיים או תיירים, התפרעויות במסיבות, סחר בסמים או גרימת נזקים למלונות. אם גם אתם מובכים מהדיווחים השונים ומהתנהגויות לא מכבדות של "הישראלי המכוער" ותוהים איך זה עדיין קורה התשובה, כך נראה, יותר מורכבת ממה שאתם חושבים.

למרות שכללי התנהגות נאותים הם קוד אתי בלתי כתוב שמחייב כל אדם, ובמיוחד כשמדובר בתייר שהוא למעשה אורח במדינה זרה, עדיין מתרחשים מקרים שבהם ישראלים, לאו דווקא צעירים, חורגים מהנורמות ההתנהגותיות. זאת למרות העלייה במודעות הציבורית, שלל כתבות לא מחמיאות ואף קמפיינים שניסו להתמודד עם התופעה. השאלות לגבי מקור ההתנהגות, הסיבות להמשכיותה והדרכים להתמודד איתה עדיין עומדות פתוחות.

>> "אין עוד מקום כזה": כבר 20 שנה שהמוני ישראלים "נתקעים" בחווה באל בולסון

>> תיירות פסיכדלית: מה ששנים נחשב לטאבו - עושה קאמבק היישר לתוך הטרנד הגדול של התקופה

>> "רוצים דיסקרטיות": זה מה שקורה מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי מלון לפי שעה

הרצון לברוח

מצב ההישרדות המתמשך שאזרחי ישראל מצויים בו, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, פועל כקטליזטור לצורך גובר באסקפיזם. המלחמה, הקשיים, הסטרס והעומס החדשותי כפו מציאות מורכבת והתמודדות עם טראומות בעוצמות שונות. התוצאה: קומפלקסים רגשיים, חרדות ומצוקות שלא תמיד מצאו נתיב לפריקה ושמירה על איזון נפשי.

עוד לפני המלחמה, השירות הצבאי נתפס אצל רבים כ"סיר לחץ" שמחייב שחרור, וטיול אחרי צבא הפך למעין טקס התבגרות שמחזיר תחושת שליטה ועצמאות. אך כיום, לא רק צעירים אחרי שירות מחפשים פורקן; גם אנשי מילואים שעברו חודשי לחימה ארוכים, וגם משפחות שחוו פגיעה או התמודדו עם היעדרות ממושכת של אחד ההורים, מבקשים התנתקות זמנית. בחודשים האחרונים נרשם גל משמעותי של ישראלים שמבקשים לשהות זמן מה הרחק מהמדינה, בתקווה למצוא רוגע מעבר לים. ושם, לעיתים, מתחילות הצרות.

הרשת מלאה בסרטונים פוגעניים ולא מחמיאים של ישראלים במהלך חופשות בחו"ל, בין שצולמו על ידי אחרים ובין שתיעדו את עצמם. תאילנד עלתה לכותרות פעמים רבות: היא מושכת אליה אלפי ישראלים אחרי שירות צבאי סדיר, מילואים או קבע, שנוסעים להתאושש מתקופה קשה וחוויות מורכבות, אך חלקם מצאו את עצמם מתנהגים באופן פחות נאות. עוד קודם לכן, ישראלים רבים, ובכללם מפונים מראשית המלחמה, התיישבו בתאילנד ויצרו קהילות מקבילות בתוך הקהילות המקומיות. הצורך להיות חלק מקבוצה הוא חזק ובעל היבטים חיוביים, אבל התגודדות ישראלית נרחבת עלולה ליצור ניגוד מול המקומיים ואף להוביל לפגיעה ברגישות לסביבה ולהתנהגות שאינה תואמת את הנורמות המקומיות.

"תחושת שליטה, פורקן והישרדות"

ד"ר איציק אלפסי, פסיכולוג חברתי ומרצה בכיר במרכז האקדמי הרב-תחומי בירושלים, מסביר שהחברה הישראלית נמצאת מאז הקורונה בתקופה ארוכה ומלחיצה במיוחד, המשפיעה על בריאות הנפש של כלל האוכלוסייה. לדבריו, "למרות שיש רגיעה חלקית, אנחנו עדיין בתקופה שלא הסתיימה, והרוב חווים לחץ רב והמון חרדה שמשפיעים על התפקוד היומיומי, בעיקר אצל צעירים שגדלו בתוך תקופה קשה זו".

בעניין ההתנהגות הישראלית בחו"ל הוא מסביר כי מדובר בהקצנה של תופעה מוכרת: "ישראלים נוטים להרגיש בחו"ל כמו בבית, אפילו כמו בעלי הבית. הם לא תמיד מתנהגים לפי הכללים, אלא משדרים שליטה או כוח. זה יכול להיות פורקן למצב המתמשך, ובזמן הפוגה אנשים מרשים לעצמם יותר. זו דרך לפרוק לחצים ולהחזיר תחושת שליטה".

לגבי ההבדלים בין קבוצות גיל, אלפסי מציין כי צעירים פחות מווסתים רגשית ולכן נוטים להתנהגויות מוקצנות. "סיטואציות מלחיצות מציפות את המערכת הנפשית ויכולות להוביל להתנהגות ילדותית ופחות בשלה". לדבריו, כשאנשים נמצאים במצב הישרדותי, אם זה בעקבות הקורונה או המלחמה, הקרקע אינה יציבה, הביטחון מתערער, ובחו"ל מתעורר צורך נוסף לחפש יציבות. "התנהגויות הישרדותיות, שאנחנו קוראים להן 'פייט או פלייט', כלומר הילחם או ברח, יכולות לצוף גם שם".

ב', מגויס צו 8 שנלחם חודשים ארוכים בעזה, מספר כי המתין לרגע שיוכל לרכוש כרטיס טיסה לתאילנד לחודש של ריפוי עצמי. למרות שלא פגש התנהגות חריגה בטיול שלו, תחושת המטען הרגשי ליוותה אותו. אלפסי מסביר: "מי שמרגיש אנונימי בחו"ל מרשה לעצמו יותר. חבר'ה אחרי צבא, מילואים או קבע חוו סיטואציות מלחיצות והם מנסים להתנתק גיאוגרפית ותרבותית, אבל התודעה נשארת. התחושות לא נעלמות. גם כשמתרחקים, אנחנו מאוד מחוברים לישראל. יש לה גם היבט פסיכולוגי של 'אם', וגם מרחוק מרגישים את הסכנה והחרדה".

לכך מתווספת גם עליית האנטישמיות בעולם. רבים מהישראלים נוסעים ליעדים ידידותיים, אך במקום להעריך את הפתיחות, לעיתים נגרם נזק תדמיתי שעלול להיות קשה. אלפסי מסביר כי הסנטימנט האנטי-ישראלי גורם לעיתים לתגובה הפוכה: "אם אומרים עלינו משהו, יש מי שלא מתרגש, ואפילו 'יראה' שהוא כן כזה. זה חלק מהמנטליות הישירה שלנו. גם הדה-לגיטימציה לישראל יוצרת תחושת התגוננות שיכולה להוביל להתנהגויות מוקצנות".

הנפש יוצאת לחופשה, הטראומה מצטרפת

לצד כל אלה, חשוב לזכור שחלק מהמטיילים סובלים מפוסט טראומה, מוכרת או סמויה. מצב זה עלול להוביל להתנהגות קיצונית, להתפרצויות זעם או לתגובות בלתי צפויות. אלפסי מסביר כי טריגרים כמו קולות, ריחות או צפיפות יכולים להציף זיכרונות, גם שנים לאחר האירוע.

מנתוני משרד הביטחון עולה שמספר הלומי הקרב שהוכרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל עבר את רף ה-10 אלף, נוסף לכמעט 9,000 ממלחמות קודמות. רבים עדיין לא מדווחים או מתביישים להודות בפגיעה הנפשית, ופוסט טראומה יכולה להתפרץ זמן רב אחרי. ההערכות מדברות על מספר עתידי כפול של נפגעים, נתון מדאיג כשלעצמו. חלקם עלולים לחוות רגעי אימה גם במהלך טיול בחו"ל.

כך למשל ח', שאצלו הפוסט טראומה פרצה שנים אחרי האירוע. בטיול במזרח אירופה הוא חש לפתע בעתה: "הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, שונאים אותי ורוצים להרוג אותי. הרגשתי שסוגרים עליי. שידרתי המון מתח בגוף וכל מה שרציתי זה לברוח למלון". רק לאחר מכן הבין מחבריו שלא היה איום ממשי, והצפיפות באזור כנראה הציפה את הפחדים.

המודעות למורכבות הנפשית ולצורך בפורקן מובילה ישראלים רבים לחפש את השקט שמעבר לים, מתוך תקווה שגם החרדות יישארו בבית. אך לא תמיד זה מצליח. חלק מהמטיילים מביאים איתם את המטען הרגשי שאינו מרפה, גם במחוזות רחוקים. ובכל זאת, בעת יציאה לחו"ל כדאי לזכור שמדינות העולם אינן שק חבטות. יש חשיבות לכיבוד המקום, התרבות והאדם, גם בתקופה שמערערת את כולנו. חשוב להבין מה מעורר רגשות קשים, לקחת זאת בחשבון, ולפעול בהתאם.