יפה, טעימה וזולה: אפשר להבין למה הישראלים התמכרו לגאורגיה

גאורגיה הפכה בשנים האחרונות ליעד תיירותי מועדף, גם על ידי ישראלים וגם בכלל. המדינה מארחת מדי שנה כתשעה מיליון תיירים - שזה פי שלושה ממספר התושבים שחיים בה. אפשר להבין מה מושך את התיירים: יעד חדש יחסית על מפת התיירות העולמית שמציע נופים מרהיבים, אוכל טוב ומחירים זולים. מדובר בשילוב מנצח.

> המדריך המלא למטייל בגאורגיה

כמו שאומרת הקלישאה הידועה של מדריכי התיירות, גאורגיה היא "ארץ של ניגודים": מצד אחד עיר הבירה טביליסי היא עיר מערבית-אירופית לכל דבר, אך כשמתרחקים ממנה ונוסעים לאזורים הכפריים והלא מיושבים, ניתן לראות עוני ותשתיות לא מתקדמות במיוחד. יש בזה כמובן קסם כתיירים, אך היה גם משהו מעט אבסורדי בכך שמלונות פאר נמצאים עשר דקות נסיעה מאותם כפרים נחשלים.

בסוף אוקטובר הייתי אורח של לשכת התיירות הגאורגית במסלול שהציג לנו את טיול הסתיו האידיאלי שמציעה גאורגיה. לפני שנתחיל בסקירה, אי אפשר שלא להתייחס לפיל שבחדר: בימים אלה התייר הישראלי שואל בראש ובראשונה מהו היחס לישראלים ביעד, לאחר הגל האנטי-ישראלי ברחבי העולם, ובעיקר במערב אירופה. התשובה הברורה: בגאורגיה זה לא נוכח. לא בטביליסי ולא במקומות הקטנים נתקלנו באיזושהי עוינות בגלל מוצאנו, ולמען האמת לגאורגיה יש מספיק צרות גיאו-פוליטיות משלה, והאויב שכולם שונאים הוא לא ישראל אלא רוסיה ופוטין, שכמעט בכל מקום במדינה תוכלו למצוא גרפיטי בגנותו. ועכשיו, נתחיל:

טביליסי

גם אם בטומי (שבה לא ביקרנו) הפכה בשנים האחרונות לפייבוריטית של הישראלים, טביליסי היא עדיין העיר המרכזית של גאורגיה, וכשליש מתושבי המדינה כולה גרים בה. הסיפור שלה, כמו של המדינה כולה, הוא המעבר ההדרגתי משנות הקומוניזם תחת ברית המועצות אל הקפיטליזם המערבי. שלושה עשורים אחרי והמעבר כמעט הושלם: טביליסי היא עיר מערבית, מתקדמת, מלאה בגורדי שחקים ובחנויות מותגים, עיר בירה אירופית לכל דבר ועניין. ועדיין, המסורת וההיסטוריה נוכחים בה ואפשר לראות בה אנדרטאות ופארקים שמציינים את המאבק הגאורגי לעצמאות ואת הקורבנות שנפלו בדרך.

את היום הבודד שלנו בטביליסי התחלנו בסיור בשוק פשפשים מקומי (Dry Bridge Market), שמציע בגדים, מזכרות ושלל פריטי אספנות. ושוב, עבר לצד הווה, מסורת לצד מערביות: לצד ספרים, בגדים ואפילו צעצועים שמייצגים את המורשת הגאורגית, ניתן לרכוש פה גם תקליטים ומרצ'נדייז של להקות בריטיות ואמריקאיות (שבשנות הקומוניזם היו אסורים לצריכה) וממורביליה של כוכבי ספורט, מפוסטר של כריסטיאנו רונאלדו עד חולצות פוטבול אמריקאי. השוק נפתח מדי בוקר בין 11:00 ל-18:00 ובהחלט מומלץ להעביר בו שעה. ואם כבר הזכרנו שעון - כדאי שתדעו שבגאורגיה אין שעון קיץ ושעון חורף.

לאחר מכן המשכנו אל פארק Mtatsminda, שנמצא בפסגת הר. אז איך מגיעים? כמובן, ברכבל. אחרי נסיעה שארכה כמה דקות הגענו אל נקודת התצפית שמציעה מבט מלמעלה על טביליסי, וזה בהחלט מרהיב. מנהג שהשתרש בקרב תיירים הוא לקשקש על הקירות מילים של שירים. גם לכאן, איך לא, הישראלים הגיעו בהמוניהם, וכך אם תחפשו היטב תמצאו כאן את המילים של "אדון שוקו" על אחד הקירות.

את היום המשכנו בסיור רגלי בעיר העתיקה של טביליסי. טיילנו בסמטאות עתיקות וצרות, עלינו על הגשר שחוצה מעל הנהר של העיר - Mtkvari (כפי שאתם שמים לב, חלק משמות האתרים הגאורגים כמעט בלתי ניתנים לתרגום), ולבסוף הגענו אל הרובע היהודי. בגאורגיה הייתה לאורך השנים קהילה יהודית לא קטנה שהתרכזה פה, ואפשר לבקר בבית הכנסת ולראות את קיר אילן היוחסין של רבני גאורגיה. מחוץ לבית הכנסת נמצא אתר טרי יותר אך לא פחות טעון במשמעות: קיר מלא בסטיקרים המוכרים לנו שמוקדשים לנרצחי 7 באוקטובר וחללי המלחמה.

מזרח גאורגיה

ביום השני נסענו מזרחה אל מחוז קאחתי (Kakheti Region), חבל ארץ גדול ומלא בהיסטוריה. הנקודה הראשונה שבה עצרנו הייתה מבצר דויד גארג'ה (David Gareji monastery) שנמצא ממש בגבול הדרומי של גאורגיה עם אזרבייג'אן, ומהווה שטח במחלוקת בין המדינות. דויד גארג'ה הוא אחד משלושה עשר האבות האשורים, שהגיעו במאה השישית לגאורגיה ונחשבים על פי המסורת כמבשרי הנצרות במדינה. גם המבצר עצמו נבנה במאה השישית (אם כי חלק ממנו משוחזר) וכיום הוא אתר בעל משמעות דתית והיסטורית. אך גם אם זה פחות מדבר אליכם, ניתן ליהנות בו מתצפית אל נוף הררי יפה.

 לאחר מכן המשכנו אל העיירה סיר'נאר'י (Signagi, כאשר ה-G, כמו בערבית, קרובה יותר לר' מאשר לג'). בעיירה הקטנה והחביבה הזו נמצאים אתרים בעלי חשיבות מההיסטוריה היותר מודרנית, ובראשם אנדרטת הנצחה ללוחמים הגאורגים ששילמו בחייהם במלחמת העולם השנייה. אמנם בגאורגיה עצמה לא התנהלו קרבות רבים, אך רבים מבני המדינה התגייסו לצבא האדום ומאות אלפים נפלו בקרבות. חוץ מזה, גם כאן יש נקודות תצפית יפות, כשהפעם הנוף יותר ירוק ופחות צחיח.

נוסעים צפונה

ביום השלישי עשינו את המסע לצפון המדינה, למחוז דושטי (Dusheti), שם נמצאים מבצר אנאנורי (Ananuri Fortress) והאגם הסמוך לו, זינוואלי (Lake Zhinvali). אמנם מדובר באגם מלאכותי שנוצר רק ב-1986 בעקבות הקמת סכר, אבל זה לא משנה - מדובר בנוף יפהפה ורחב ידיים של מים תכולים וצלולים. בנקודת התצפית נמצא גם שוק קטן, שבו תוכלו לקנות בגדים עם טוויסט מקומי (למשל, גרביים עם ציור של מיניון אוכל חצ'פורי).

לאחר מכן המשכנו להצפין לעבר הרי קזבק המושלגים, הקרובים לגבול הרוסי. אם עד עכשיו מזג האוויר היה כזה שמזכיר חורף ישראלי - סביבות ה-20 מעלות, רוח נעימה ואולי טפטוף לא מזיק פעם ב..., אז כאן התמונה משתנה ונהיה קר מאוד, סביבות ה-6-7 מעלות. השלג אמנם נערם בתקופה הזו של השנה רק בפסגות ההרים, כך שאפשר לראות אותו אבל לא באמת להרגיש אותו, אבל עדיין מדובר במראה מלבב עבור מי שמגיע מהחמסין הישראלי הבלתי נגמר. עצרנו בנקודת התצפית בסטפנטסמינדה (Stepantsminda) שמציעה זווית אופטימלית לעבר הפסגות הלבנות.

נקודת הסיום של המסע שלנו הייתה בכנסיית גרגטי (Gergeti Trinity Church), שהיא אחד המקומות הדתיים החשובים במדינה, וגם היא מציעה תצפית מרהיבה על ההרים והשלג. ראוי לציין שהיא נמצאת בעצמה בגובה לא קטן וכדי להגיע אליה יש לנסוע במסלול הררי ומתפתל (או לחלופין לטפס ברגל), ובחודשי החורף רוב הסיכויים שהגישה אליה לא תתאפשר.

מה אוכלים?

אי אפשר לכתוב על טיול בגאורגיה מבלי להתייחס לאוכל המקומי, הידוע כבצקי, שמנוני וטעים במיוחד. כולנו מכירים את החצ'פורי, אבל אם אתם מצפים לקבל את אותה ביצה רכה בתוך תיבת בצק - חשוב לדעת שלחצ'פורי יש גרסאות שונות ומשונות במחוזות השונים של גאורגיה, וכמעט בכל מקום מגישים אותו בצורה אחרת. זה עדיין טעים, אבל תיאום הציפיות הוא חשוב. חוץ מזה תיהנו במסעדות גם מהחינקלי המפורסם (במילוי בשר או בגרסה הטבעונית, פטריות ואגוזים), מלחמים, סלטים וקינוחים טובים. הגאורגים פחות מצטיינים במנות בשר "נטו", שלא כחלק ממאפה כלשהו, אבל החוויה הקולנירית מובטחת. אלו המסעדות הנבחרות שלשכת התיירות המקומית בחרה לקחת אותנו אליהן:

• Restaurant Chela at the Mtatsminda - טביליסי, שהגישה אליה היא באמצעות הרכבל שכבר הזכרנו
• Pheasant’s tears - סיר'נאר'י
• HB Gudauri - בדרך להרי קזבק

הגאורגים מתגאים גם ביין שלהם, המיוצר בשיטה ייחודית, ובהגיעכם לטביליסי מומלץ לקפוץ למוזיאון היין, ללמוד על היסטוריית ייצור היין וכמובן ליהנות מטעימות.

עוד דברים שכדאי לדעת

כאמור, גאורגיה היא מדינה זולה. עבור המקומיים זו לא בדיוק סיבה לגאווה, כי זה נובע מכך שגם המשכורת הממוצעת במדינה נמוכה מאוד, אבל עבור תיירים, ובמיוחד כאלו שמגיעים מאימפריית יוקר המחיה המכונה ישראל, מדובר בגן עדן. כך למשל התאחסנו בשני מלונות פאר של רשת Radisson, אחד בטביליסי ואחד במחוז המזרחי (Tsinandali), שהמחיר שלהם ללילה הוא לא נורא בכלל - בין 600 ל-700 שקלים. הכסף המקומי, אגב, נקרא לארי, וערכו לא רחוק מזה של השקל: יורו אחד שווה בערך 3.1 לארי.

ואם אתם שוכרים רכב (וזה כנראה הכרחי), הנהיגה בגאורגיה היא בצד ימין של הכביש, כמו אצלנו, אבל בהחלט נתקלנו ואף נסענו קצת ברכבים שבהם ההגה נמצא בצד ימין, בסגנון האנגלי. מוזר, אבל מתרגלים לזה.

הכותב היה אורח של לשכת התיירות הגאורגית