כשההרים דיברו יידיש: בחגורת הבורשט היו שלוש ארוחות, מופע סטנד-אפ ונשמה יהודית - היום המלונות נטושים

בחודשי הקיץ של תחילת המאה ה-20, כשהשמש קופחת על נהר ההדסון והדירות בלואר איסט סייד של ניו יורק התחממו ונעשו חנוקות, משפט יחיד הדהד דרך דורות של משפחות יהודיות-אמריקאיות: "אנחנו הולכים להרים!". עבור אלו ששמעו אותו לא היה צורך בהבהרה. "ההרים" הם הרי הקטסקיל, מרחב שופע של גבעות מתגלגלות ויערות אורנים מצפון לעיר, וליתר דיוק - אזור הנופש היהודי שבו היו 1,000 בתי מלון, ריזורטים, צימרים ופנסיונים שלימים נודע בשם "חגורת הבורשט".

הכינוי של האזור נולד כשם חיבה וכקריצה למרק הסלק הנפוץ במטבח היהודי במזרח אירופה, והאזור הפך להרבה יותר מאשר יעד נופש. משנות ה-20 ועד שנות ה-70, זה היה מקלט של שייכות, חממה תרבותית ובמה שבה הזהות היהודית באמריקה נבחנה, עוצבה מחדש ונחגגה. עבור מאות אלפי משפחות, חגורת הבורשט הייתה לא פחות מעולם מקביל שבו לחצי ההתבוללות, הדעות הקדומות, האנטישמיות והקשיים העירוניים יכלו להיות מושעים לזמן קצר לטובת משחקי טניס, תורים במזנון, קומדיה ואוויר הרים.

>> לא הרבה שמעו: הקהילה היהודית הנסתרת שחיה בג'ונגל של סורינאם

>> סוד קריבי: באי הטרופי הזה יש מורשת יהודית של מאות שנים

>> שוקלים לעזוב: הקהילה היהודית בבלגיה מתמודדת עם גל אנטישמיות ודילמה לגבי העתיד

אבל כמו תורי זהב רבים, חגורת הבורשט בסופו של דבר דעכה בגלל רוחות המודרניות, האינטגרציה, הטעם המשתנה ויש שיגידו גם הרגיעה בסנטימנט האנטישמי שאפשר ליהודים לטייל ליעדים אחרים. כיום, רוב המלונות המפוארים מתפוררים, נבלעים בתוך סבך הצמחייה שהשתלטה על המקום, ואת הצחוק בבריכות ובאולמות הסטנד-אפ החליפה הדממה.

כשפליטים בונים אימפריה

סביב תחילת המאה ה-20 גלים של יהודים ממזרח אירופה הגיעו לניו יורק דרך אליס איילנד, ונמלטו מפוגרומים ועוני. הם מצאו את עצמם נדחסים בשכונות עוני עירוניות, עובדים כחייטים, סנדלרים וסוחרים. חרוצים, שאפתניים, אך לעתים קרובות עניים ולא רצויים. כאשר מהגרים אלה חיפשו מנוחה מהחיים העירוניים, הם נתקלו לעתים קרובות במכשולים. אתרי נופש ומלונות ברחבי ארה"ב הפלו בגלוי את המבקרים היהודים, ופרסומות שיווקיות הצהירו בפשטות: "לא לעבריים". עבור יהודים שומרי מצוות, אפילו מוסדות "מתקדמים" יותר הציעו מעט מאוד מקומות לינה לאוכלי כשר או שומרי שבת.

אך היכן שיש הדרה, יש גם המצאה. אגודות סיוע עודדו בתחילה מהגרים יהודים לעסוק בחקלאות בהרי הקטסקיל, אך האדמה הסלעית התגלתה כגרועה. במקום זאת, חקלאים אלה גילו מקור פרנסה חדש: אירוח. בשנים 1910–1920 משפחות יהודיות החלו לקבל פנסיונים במהלך חודשי הקיץ. חדרים פשוטים התפתחו לפונדקים עם שירות מלא, חוות הפכו לריזורטים, וטיילות ואולמות נשפים החליפו אסמים ולולים. במהרה, ההרים התעוררו לחיים.

עד אמצע המאה חגורת הבורשט התפוצצה והפכה ליקום עצום ומגוון של חופשות. יותר מ-1,000 מלונות, מקומות אירוח במבני בונגלו וקוצ'אלאיינס (חדרים שכורים עם מטבחים משותפים) התפרסו ברחבי מחוזות סאליבן, אלסטר ואורנג'. רכבות הביאו אלפי מבקרים, וכביש 17 שנודע בשם "הקו המהיר", הפך לדרך הישירה מניו יורק להרים.

ריכולים בבריכה ושידוכים בבופה

תור הזהב של חגורת הבורשט נמשך משנות ה-40 ועד שנות ה-60, כאשר הרי הקטסקיל של ניו יורק הפכו ליעד הנופש המוביל של יהודי אמריקה. אתרי נופש מפוארים ובהם גרוסינגר'ס (Grossinger’s), קוצ'ר'ס (Kutsher’s), הקונקורד (Concord), הנבלי (Nevele) ובראון'ס (Brown’s), הפכו לשמות מוכרים, והתחרו אפילו בזוהר של אטלנטיק סיטי או מיאמי ביץ'. מקומות אירוח אלה תוכננו תוך מחשבה על משפחות יהודיות, והציעו ארוחות כשרות, שמירת שבת ותחושת קהילה חזקה, מותרות שלעתים קרובות לא התקיימו באתרי נופש אמריקאים מרכזיים עקב אנטישמיות נרחבת.

מה שהבדיל את חגורת הבורשט היה מודל האירוח המהפכני שלה. הרבה לפני ספינות הקרוזים או קלאב מד, אתרי נופש אלה שיכללו את רעיון חופשת הכל כלול. האורחים זכו לשלוש ארוחות מפוארות ביום (לעתים קרובות יותר), נשנושים מסביב לשעון, בייביסיטר, מחנות יום, מתקני כושר, מגרשי טניס וגולף, בריכות שחייה ומדרונות סקי בחורף. אוכל לא היה רק מזון, הוא היה אירוע בפני עצמו: בופה אין-סופי, מאכלים בסגנון מעדניות הדלי של ניו יורק וארוחות של שעת חצות הציגו את האתוס של האמא היהודייה ש"אפילו יותר מדי זה לא מספיק". שהייה בסוף שבוע בגרוסינג'ר או בקונקורד משמעותה עד חמש ארוחות ביום ותפריטים הכוללים הכל, החל מבייגל וסלמון כבוש ועד בריסקט, כרוב ממולא והרינג ברוטב שמנת.

עבור משפחות יהודיות רבות, במיוחד מהגרים חדשים או ילדי מהגרים, חגורת הבורשט הייתה יקום מקביל, מקום שבו יכלו להרגיש אמריקאים לחלוטין ויהודיים לחלוטין ללא פשרות. עובדי טקסטיל ורופאים, נהגי מוניות ועורכי דין יכלו לנפוש זה לצד זה, מאוחדים על ידי מורשת משותפת ומסורות קיץ. הרי הקטסקיל הפכו גם למקום לרומנטיקה, ריכולים, שידוכים וחברויות לכל החיים. ילדים רצו חופשי במחנות יום, בני נוער פלרטטו באולמות ריקודים, והורים שיחקו מה-ג'ונג או קלפים ליד הבריכה. משפחות חזרו שנה אחר שנה, לעתים קרובות ממש לאותו חדר, ובנו טקסים בין-דוריים שהפכו לחלק מזהותם לא פחות מחגים או תפילות בבית הכנסת.

חגורת הבורשט סימלה אבן דרך במסע היהודי-אמריקאי, מעבר מתחושת דחייה לפאר של מעמד הביניים. זו הייתה הוכחה לכך שילדי אליס איילנד יכלו כעת להרשות לעצמם פנאי, שמחה ומנוחה, והכל תוך שמירה על תרבותם. אתרי הנופש העסיקו מלצרים, בדרנים ופקידים יהודים, בהם ווילט צ'מברלין, שעבד בקוצ'ר'ס לפני קריירת ה-NBA שלו. ההרים היו מלאי חיים לא רק בבילוי אלא גם בשאפתנות, בצחוק שהדהד מהטרקלינים ובניחוח מרק הקניידלך בחדרי האוכל. אפשר היה לחוש סיפור עמוק יותר שמתפתח: החלום האמריקאי, המסופר במבטא יידישיי עם שמנת חמוצה ליד.

מפוגרומים לפאנצ'ים

חגורת הבורשט הייתה גם כור ההיתוך שבו נוצרה קומדיית הסטנד-אפ האמריקאית המודרנית. אתרי הנופש בקטסקיל הציעו סביבה ייחודית שבה קומיקאים יכלו לחדד את כישוריהם מול קהל שהיה גם חד וגם מלא בכנות אכזרית. קהל זה, רובו אם לא כולו יהודי מבני מעמד הפועלים, הכיר את שנינותו החדה של ההומור היידי וציפה לתזמון מהיר, משחקי מילים ונכונות בלתי מתפשרת ללעוג לכל דבר, במיוחד לעצמם. האווירה העזה והתובענית הזו הפכה את חגורת הבורשט לקרקע המושלמת לכישרון קומי גולמי, והיא הפכה לאבן דרך חיונית עבור אומנים כמו מל ברוקס, ג'ואן ריברס, רודני דיינג'רפילד וג'רי סיינפלד. הצלחה כאן אפשרה לאותם קומיקאים לשרוד בכל מקום, ממועדונים מעושנים בניו יורק ועד לטלוויזיה הארצית.

הקומדיה בחגורת הבורשט הייתה שזורה עמוקות בזהות ובהיסטוריה התרבותית היהודית. ההומור התבסס לעתים קרובות על נושאים של מאבקי מהגרים, דינמיקה משפחתית, התנגשויות בין-דוריות והאבסורדים היומיומיים של החיים היהודיים העירוניים. ביטויים והתייחסויות ביידיש היו דבר שבשגרה, והדהדו בקהל שחלק זיכרון קולקטיבי של קשיים וחוסן, במיוחד לאחר השואה. סגנון הומור זה סיפק לא רק בידור אלא גם תחושת קהילה והמשכיות, גישר בין העולם הישן לחדש. באמצעות בדיחות שחורות ואירוניות, קומיקאים עזרו לקהל שלהם לנווט בהתבוללות תוך שמירה על קול תרבותי ייחודי. במובנים רבים, במת חגורת הבורשט הייתה מרחב בטוח שבו יהודים אמריקאים יכלו לצחוק על חוויותיהם וחרדותיהם בתקופה שבה החברה הכללית דחקה אותם לעתים קרובות לשוליים.

חגורת הבורשט משכה אליה גם קהל מגוון כולל אפרו-אמריקאים, איטלקים-אמריקאים וקבוצות אתניות אחרות, ותרמה לחילופי תרבות עשירים. כור היתוך זה של השפעות עזר לעצב את נוף הקומדיה האמריקאי הרחב יותר. זה היה מקום נדיר שבו אומנים יכלו להתנסות בסגנונות ששילבו סלפסטיק, סאטירה, סיפורים וקומדיה מוזיקלית. השפעתה התרחבה הרבה מעבר לקטסקילס, וחלחלה לברודווי, לטלוויזיה ולהוליווד והונצחה בשלל סרטים ובהם גם "ריקוד מושחת". רבים מגדולי הקומדיה של התקופה עברו מבמות הקטסקילס לתוכניות טלוויזיה אגדיות כמו "המופע של אד סאליבן" ו"הטונייט שואו". סוג ההומור הקשוח, חסר יראת הכבוד והשיחתי, קבע את הטון לקומדיה האמריקאית גם בסוף המאה ה-20, והכניס את ההומור היהודי למיינסטרים האמריקאי וכך גם לעולם כולו.

סוף הקיץ היהודי

בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70, חגורת הבורשט החלה לאבד את המומנטום שלה. הנוף החברתי והכלכלי של אמריקה השתנה במהירות. לאחר עשרות שנים של אנטישמיות שחייבה את קיומם של אתרי נופש בלעדיים ליהודים, הדעות הקדומות פחתו באיטיות אך בהתמדה. יהודים אמריקאים התקבלו בברכה בבתי מלון, מועדונים ואתרי נופש מרכזיים ברחבי המדינה, מה שהפחית את הצורך במפלט מופרד כמו הרי הקטסקיל. במקביל, הפריחה שלאחר מלחמת העולם השנייה יצרה מעמד ביניים הולך וגדל עם הכנסה פנויה גדולה יותר וחלומות תירותיים שאפתניים יותר. הדור הצעיר של היהודים האמריקאים כבר לא הרגיש קשור למובלעות התרבותיות המוכרות של הוריהם, וחיפש במקום זאת חוויות חדשות ומגוונות מעבר להרים.

גורם קריטי נוסף בצניחה של האזור היה טיסות במחירים נוחים והתפשטות מיזוג האוויר. האפשרות לטוס הפכה יעדי נופש אקזוטיים ומרוחקים לנגישים ומושכים עבור קהל רחב של אמריקאים, כולל משפחות יהודיות. חופים שטופי שמש בפלורידה ובאקפולקו שבמקסיקו או באיים הקריביים ואפילו באירופה, החלו להרחיק את הנופשים מהמדרונות המיוערים של הרי הקטסקיל. בינתיים, ההתקנה הנרחבת של מיזוג אוויר בדירות ובבתים שחקה את הסיבה העיקרית לכך שרבים חיפשו מקלט באוויר ההרים הקריר יותר במהלך חודשי הקיץ הלוהטים. הקסם של הנוחות המודרנית הזו הפך את אזור הכפר של חגורת הבורשט לפחות רלוונטי.

למרות שלל הסיבות, להתבוללות היה כנראה את התפקיד העמוק ביותר בדעיכתה של חגורת הבורשט. הסביבה התרבותית היהודית שהייתה עמוד השדרה של אתרי הנופש דעכה בהדרגה ככל שהדורות הבאים השתלבו בצורה חלקה יותר בחיים האמריקאיים המרכזיים. נישואי תערובת ותפיסות חברתיות של אינטגרציה גרמו לכך שפחות משפחות דבקו במסורות ובנורמות הקהילתיות. יהודים אמריקאים צעירים ראו לעתים קרובות בחופשות של חגורת הבורשט שרידים לחוויית הדור המבוגר יותר, משהו נוסטלגי אך לא רלוונטי לזהותם המודרנית. הרוח הקהילתית שהפיחה את אתרי הנופש התפוגגה אט אט.

רבים ממלונות חגורת הבורשט החלו לפעול עם שולי רווח דלים, והסתמכו במידה רבה על זרם קבוע של אורחים ובדרנים מהשורה הראשונה כדי להישאר פתוחים. ככל שמספר המבקרים ירד, כך גם פחתה היכולת להשקיע בתחזוקה, שדרוגים ומופעי בידור יקרים שהיו בעבר האטרקציה העיקרית של אתרי הנופש. מבנים ישנים הדרדרו, ורבים מהם נסגרו לצמיתות בסוף שנות ה-70. חלק מהנכסים נהרסו, אחרים בלע הטבע, ומעטים נמכרו לשימושן של הקהילות החסידיות שהגיעו לאזור.

כיום, הרי הקטסקיל נותרו יפים אך שקטים יותר. בנסיעה ליד שערים חלודים וחניונים בלויים אפשר כמעט לשמוע מנחה מכריז על הקומיקאי הבא או לראות ילדים רצים לחדר האוכל. רוחה של חגורת הבורשט ממשיכה לחיות בקטעי סטנד-אפ, במסעדות של ספינות הקרוז וברעיון החופשה של הכל כלול. אבל יותר מכל, היא ממשיכה להתקיים בזיכרונותיהם של אלו שמצאו משהו שמח, רועש, אוהב ובעיקר יהודי בהרים.