נפילתה של המלכה: סן סבסטיאן התחרתה פעם בפריז – היום היא שונה לגמרי

ישנן ערים שבורכו על ידי הטבע, ערים שעוצבו על ידי ההיסטוריה, ערים שנבנו עבור מלכים, וערים שמפתות בדממה. לסן סבסטיאן בצפון ספרד, או דונוסטיה למי שמקפיד על שורשיה הבאסקיים, היו את כל אלה בבת אחת. היה זמן שבו היא לא הייתה רק עיר, אלא במה שבה זהרה המלכותיות של אומה שלמה בכל קיץ. כיום מבקרים עדיין מטיילים בין המבנים המפורסמים ומצטלמים במפרץ לה קונצ'ה בשקיעה, אך מעטים מבינים שהם מתהלכים דרך הזוהר הדועך של עידן שבו סן סבסטיאן לא הייתה רק יפה, אלא גם מפוארת.

כיצד חמקה סן סבסטיאן ממרכז המפה לשולי הזיכרון? התשובות טמונות בסיפור מפותל כמו סמטאות העיר העתיקה, משתרע על גחמות מלכותיות, קרבות אידיאולוגיים, מלחמה, ניוון, לידה מחדש ולבסוף, הישרדות שקטה ומסובכת.

>> כשההרים דיברו יידיש: בחגורת הבורשט היו שלוש ארוחות, מופע סטנד-אפ ונשמה יהודית - היום המלונות נטושים

>> האימפריה קורסת: נפילתה של עיר החלומות אטלנטיק סיטי

>> הפכה לגיהינום: נפילתה של אקפולקו – "פנינת האוקיינוס השקט"

ממבצר לגן עדן

סן סבסטיאן, שנוסדה בשנת 1180 על ידי סנצ'ו אל פוארטה כמאחז צבאי, החלה את דרכה כעיר מוקפת חומה שחיבקה את מפרץ ביסקאיה. הגיאוגרפיה שלה הייתה הגנתית, לא דקורטיבית, ממוקמת אסטרטגית בין הרים לים. במשך מאות שנים גורלה היה קשור למלחמה: היא סבלה ממצורים במאות ה-15 וה-16, כיבוש על ידי חייליו של נפוליאון, והרס כמעט מוחלט בשנת 1813 על ידי כוחות אנגלו-פורטוגזים תחת הדוכס מוולינגטון. העיר נהרסה ונבזזה, ורחוב אחד, 31 de Agosto, עדיין נושא את תאריך שריפתה.

אבל דונוסטיה סירבה למות. היא בנתה מחדש לא רק חומות אלא גם את זהותה, ובאמצע המאה ה-19 היא נולדה מחדש. הפעם לא כמעוז של עוצמה צבאית, אלא כמשהו חדש לגמרי: מקלט לאליטה, עיר של פנאי ואור. רחצה בים כטיפול רפואי אופנתי באירופה, הביאה את המלכה איזבל השנייה לחופיה של סן סבסטיאן בשנת 1845. רופאיה רשמו "רחצה בגלים" למחלת העור שממנה סבלה, וכך החל השינוי הגדול.

בני מלוכה מושכים אנשי חצר, וחצרנים מושכים הון. מה שבא לאחר מכן לא היה רק זרם של מבקרים אלא שינוי קיצוני. סן סבסטיאן הפכה לבירת הקיץ של המלוכה הספרדית, ובשנת 1887 המלכה מריה כריסטינה קבעה כי בעיר יהיה מקום מגוריה בקיץ. היא פיקחה על בניית ארמונה לו קראה מיראמר (Miramar), "הצופה לים", וביססה מסורת שתימשך למעלה מארבעה עשורים.

הבל-אפוק והקרב על נשמתה של עיר

בתקופה שבה התיעוש שטף את אירופה, סן סבסטיאן-דונוסטיה עמדה בצומת דרכים. האם עליה להפוך לנמל של סחר ועבודה או לגן של תענוגות? השאלה חילקה את העיר בשנות ה-60 של המאה ה-19, כשמצד אחד עמדו הבולוואריסטות, בעלי חזון שהאמינו ביופי כבסיס לשגשוג. מצד שני, המתנגדים לבולוואריסטים, שטענו למודל תעשייתי המתמקד במסחר ובסחר ימי. מועצת העיר נתקעה ברוב של 7-7, עד שראש העיר הכריע: היופי ניצח.

מה שבא לאחר מכן היה בניית עיר שכולה מוכוון לפנאי, שעוצבה לא על פי הבנייה התעשייתית של בילבאו בירת הבאסקים, אלא ברוח האלגנטיות של ניס וביאריץ. חומות העיר נפלו ובמקומם הוקמו טיילות גדולות, שדרות ירוקות ומוסדות איקוניים שצמחו ברחבי העיר וכך החלה תקופת "הבל-אפוק", העידן היפה, של העיר. בין השנים 1912 ו-1913 בלבד, העיר חנכה את ספא לה פרלה, את מלון מריה כריסטינה, את תיאטרון ויקטוריה אוג'יניה ואת הרכבל למונטה איגלדו, וסימנה עשור של צמיחה מסחררת. בשיאה, עיר זו שמנתה בקושי 44 אלף תושבים, רשמה 1.3 מיליון לינות בשנה.

דונוסטיה לא הייתה רק עיר חוף, היא הייתה ממלכה של טקסים מלכותיים, מלאה במלחמות שוורים, סירות מפוארות, אופרות וסלונים. אריסטוקרטים הגיעו לא לסוף שבוע, אלא לעונה שלמה. וילות הושכרו לחודשים, והריכולים של מעמד עשו את דרכם מהערים למסיבות הקיץ בארמונות החוף.

האופנה הפריזאית מילאה את חלונות הראווה לאורך שדרת קונצ'ה, ופוליטיקאים התערבבו עם מרגלים ומוזיקאים בקזינו הגדול. המלחין הצרפתי מוריס ראוול היה אורח קבוע בעיר, כך גם הקורטיזנה המפורסמת מאטה הארי, ויש שמועות שהמהפכן הקומוניסטי לאון טרוצקי עבר כאן. סן סבסטיאן הפכה לעיר שבה אירופה כולה באה לנשום. אבל כמו בחלומות רבים, גם החלום הנוצץ של העיר נגמר במהירות.

ההימורים נעלמו, הזוהר דעך 

ירידתה של סן סבסטיאן משיא הזוהר האירופי החלה לא במלחמה, אלא בחקיקה. בשנת 1924, פרסם הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה צו האוסר על הימורים ברחבי ספרד. חוק זה אילץ את סגירת הקזינו הגדול, התכשיט האדריכלי והלב החברתי של תקופת הבל-אפוק של העיר. הקזינו היה יותר מבניין, זו הייתה במה שבה בני מלוכה, מהפכנים, אומנים ואריסטוקרטים התערבבו תחת נברשות, והכנסותיו סייעו במימון ההתרחבות העירונית והשאיפות הקוסמופוליטיות של העיר. סגירתו סימנה את סוף העידן. למרות שהמלכה המשיכה לבלות בקיץ בארמון מיראמר עוד כמה שנים, הרוח של העיר השתנתה. הווילות הגדולות והטיילות היוקרתיות עדיין עמדו, אך האוויר נעשה שקט יותר, פחות בין-לאומי ומתיישן.

בתגובה, סן סבסטיאן חיפשה להמציא את עצמה מחדש. צורה חדשה של תיירות נולדה, פחות אריסטוקרטית ונגישה יותר. העיר בנתה בקתות חוף, פתחה את פארק השעשועים מונטה איגלדו, והסבה את האקווריום ואת המועדון הימי לאטרקציות ציבוריות. עד 1929, דונוסטיה התגאתה ביותר מ-1,000 וילות ודירות להשכרה, וקיבלה עשרות אלפי מבקרים בכל קיץ.

עם זאת, אופי הביקורים הללו השתנה, ובמקום שבו בעבר בילתה האליטה עונות שלמות, כעת הפך לעיירת חוף לשהיות קצרות יותר ולינה זולה יותר. האווירה הפכה מסחרית, וטקסי החברה הגבוהה שהגדירו בעבר את הקיצים בלה קונצ'ה עם מרוצי סוסים, נשפי מסכות, קונצרטים ורגטות, פינו את מקומם לקצב תרבותי מקוטע ופחות מגובש. סן סבסטיאן הפכה לעיר תיירות פופולרית, אך כבר לא בירת הטרנדים של הפנאי האירופי.

ואז הגיעה המלחמה. מלחמת האזרחים הספרדית והעשורים הארוכים והאפורים של הדיקטטורה שבאו בעקבותיה עצרו את האופי הבין-לאומי שלה. חוסר היציבות הפוליטי השתיק את הפתיחות שמשכה אליה מטיילים מכל רחבי אירופה, ולמרות שפרנקו עצמו בילה בקיץ בארמון אייטה וקיים ישיבות קבינט בעיר, הדבר הביא תועלת מועטה לענף התיירות, כאשר לכך גם הצטרפו המאבקים והפיגועים של המחתרת הבאסקית בעיר. מרגע זה חלף החזון של זוהר ופריחה אומנותית, והחלום להפוך את דונוסטיה למרכז עולמי התפוגג על רקע סמכותנות וצנע כלכלי. אפילו מעמדה של סן סבסטיאן כבירה תרבותית החל לדעוך מחוץ לגבולותיה. בעוד שפריז, ביאריץ וניס המשיכו להתפתח, דונוסטיה נדחקה לשוליים, תפקידה הצטמצם ממנהיגה לצופה מהצד בסיפור המתמשך של התיירות האירופית.

מה שנותר כיום הוא עיר שעדיין עטופה ביופי, אך גם בהדים מהעבר. האדריכלות, הטיילת והעיקול המפורסם של מפרץ לה קונצ'ה נותרו במידה רבה שלמים, אך כמו תמונות של גלויה מחיים קודמים. למרות כל כוכבי המישלן ופסטיבלי התרבות שסן סבסטיאן מתגאה בהם כעת, היא נותרת בצל גדולתה בעבר. המוניטין הקודם של העיר כחלוצת התיירות האלגנטית של אירופה לא התאושש, ותיירות המונית, צפיפות ומחירים גבוהים מגדירים כעת אתגר מסוג אחר.

ההיבט הבולט ביותר בדעיכתה של סן סבסטיאן אינו מסומן על ידי חורבות או נטישה, אלא על ידי יופיה. המבנים המפוארים והאלגנטיים עדיין עומדים, הגלים עדיין נושקים לאותם חופים, אבל הפאר דק יותר, שקט יותר, כמעט רדוף. ובכל זאת, המגזין הבין-לאומי "נשיונל ג'יאוגרפיק" הכתיר השנה את סן סבסטיאן "העיר הכי יפה באירופה", ולמרות שהאריסטוקרטיה נעלמה מזמן, העיר חולמת לחזור שוב לימים שבהם הזוהר שלה הגיע לכל העולם.