באיזו מדינה שותים הכי הרבה בירה בעולם? טוב, זה קל. כל שתיין חובב יודע שצ'כיה היא שיאנית העולם בשתיית בירה עם 160 ליטר לשנה לנפש. אז למתקדמים: באיזו עיר שותים הכי הרבה בירה? בניגוד למתבקש, העיר הזו לא נמצאת בצ'כיה כי אם בגרמניה. קוראים לה במברג. רוב הישראלים מכירים בוודאי את במברג על שום קבוצת הכדורסל שלה, שאף השתתפה מספר פעמים בליגה האירופית, אבל עזבו אתכם מכדורסל: במברג היפהפייה, שמלטפת את כרסה התפוחה על גדות נהר הרגניץ שבצפון פרנקוניה, היא אחת הערים הגרמניות היחידות שלא נהרסו על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
והיא לא רק אלופת העולם בשתיית בירה, אלא גם בייצור בירה, עם תשע מבשלות בשטחה ועוד כ-120 בסביבותיה המוריקות. כשניסיתי לדבר על כדורסל בפאב ה"פליקן", שאותו הפכתי לפאב המקומי שלי, צחקו עליי. כדורסל זה ספורט של אמריקאים, אמרו לי, וכיוון שבמברג היא מקום מגוריהם של אלפי אמריקאים אשר מועסקים בבסיס נאט"ו הענק שממוקם בסמוך, יש לה קבוצה מצליחה עם קהל שנחשב לפנאטי, במיוחד בסטנדרטים של ליגת הכדורסל הגרמנית.
אבל אפילו האמריקאים, אשר נמנים על האומה שהמציאה כמה מהבירות המסחריות האיומות ביותר שידעה האנושות, יודעים מה הסיבה האמיתית שבשבילה שווה לגור כאן: לבמברג מגיעים כדי למלא בבירה את הכדור המנופח, השעיר והעגול שיושב בין המפשעה למפתח הלב, ולא כדי לצפות בכדור הכתום והאלסטי שמקפץ ברעש על משטח הפרקט. 220 ליטר בירה שותים אנשי במברג בקצב יפה לכל אורך ימות השנה, אבל השבוע הם שתו יותר מהרגיל. אין זה מקרי שדווקא בשבוע הזה הגעתי לכאן, לנסות ולשתות במשך סוף שבוע אחד עשרים ליטר בירה בתוספת אין ספור נקניקיות ולהישאר חי, משל הייתי במברגי מלידה.
מלתתים ונהנים
הסיבה להילולת השתייה חסרת העכבות היא אירוע הבירה השנתי שאנשי מלתתת ויירמן מארגנים בחצרי המפעל הענק שנעוץ בלב במברג. מלתתה היא מפעל שמייצר לתת, ממנו מבושלת בירה,וויירמן, שהשנה חגגה 135 שנה לקיומה, נחשבת לאחת המלתתות הוותיקות והאיכותיות בעולם. אולי האיכותית שבהן. מדי שנה היא מארחת נציגים של מיטב יצרני ומבשלי הבירה בעולם, כדי להציג בפניהם את יבול השעורה, החיטה והשיפון ולהתגאות בסוגי הלתת השונים שמולתתים במלתתה (נסו עכשיו להגיד את המשפט הזה במהירות ותבינו מה מתרחש במוחו של שיכור ישראלי בפסטיבל בירה גרמני).
אחת מהמבשלות שקונות לתת ממלתתות במברג היא "מבשלות בירה ישראל", בעלת זיכיון הייצור של טובורג בישראל. מתברר שכבר יותר משנה מב"י קונה מויירמן לתת קלוי, קרמלי ובעל צבע חימר (אשר שמו הרישמי הוא Cara Ambar), לצורך ייצור בירת "טובורג רד". בנתון היבש הזה טמונה עובדה מאוד רטובה: טובורג רד החדשה, אשר מיוצרת מהלתת המשובח של ויירמן, היא ככל הנראה הבירה המסחרית הכי טעימה ועשירה שיוצרה אי פעם ב"מב"י". זה לא רק אני אומר. בפאנל טעימות שנערך לאחרונה במרכז טובורג בקופנהאגן, זכתה הטובורג רד הישראלית לציון הגבוה ביותר מבין כל גרסאות הטובורג המיוצרות בעולם.
שווה מאוד להיצמד לאנשים של טובורג בעת החגיגות בבמברג, גם אם זה כרוך בהצמדת תג מתכת מטופש לכיס הז'אקט ולחיצת ידיים ברוב חשיבות לכל מיני גרמנים סמוקי לחיים שעונדים אף הם בדיוק את אותם תגים מטופשים. הפרוטקציה והתג עוזרים במיוחד כשעומדים בתור לדוכן, שבו שור שלם במשקל משאית סמי טריילר מסתובב על גבי ערימת גחלים לוחשות של עץ אשור פראנקוני, וממנו נפרסות רצועות פריכות היישר לתוך לחמניה רכה ספוגה בגרגרי חרדל מבושלים בבירה - מאכל טיפוסי לאזור. עוד מאכל טיפוסי לאיזור הוא ה"זאוור זיפל", נקניקייה לבנה חמצמצה, אשר נראית כמו איבר כרות של חייזר אשר מעולם לא זכה לראות אור שמש. למרות הרתיעה ההתחלתית, בתוספת הרבה בצל וחרדל מתברר שהחייזר הלבנבן הזה מסוגל להיות חברותי להפליא.
האפטרפארטי של האוקטוברפסט
אלו היו הסיבות הרשמיות להתגלגלותי עד הנה בתקופה סגרירית שכזו. אך הסיבה הלא רשמית, והחשובה יותר, היא שחגיגות האוקטוברפסט הבאוואריות הסתיימו זה מכבר, ובעיצומו של נובמבר, החבר'ה הבווארים המוזרים האלה, עם האקורדיונים והכובעים הירוקים מעוטרי הנוצות בסגנון וילהלם טל, משתוקקים למצוא לעצמם מקום בו הם יוכלו להמשיך לפרק עוד גאלונים של בירה משובחת. כך הם פשוט נודדים ממינכן אל פסטיבל הבירה של נירנברג הסמוכה, וממנה אל הפסטיבל של במברג, כשהם מותירים אחריהם שובל של נוצות אווז מרוטות וכתמי חרדל על מדרכות האבן.
אני פשוט הלכתי בעקבות הכתמים וצלילי האקורדיון, כמו עכברוש שתוי אשר צועד אל תוככי הנהר הרגניץ בעקבות אותו חלילן נשכח של האחים גרים. זה המקום לבקש סליחה מכל חבריי החדשים בבמברג. אני יודע, אתם לא אוהבים שקוראים לכם בווארים. אתם פראנקונים, בניה של ארץ פראנקוניה, אשר דבוקה לצ'כיה מכיוון מערב. האמת שהם די צודקים, הבמברגים: הם באמת אחרים. הנקניקיות שלהם מתובלות וחריפות יותר משל הבווארים, הפרצעלים מתוקים יותר, והבירות שנמזגות בבתי המרזח המקומיים שונות לגמרי מכל מה שלימדו אותנו בבית הספר על "בירה גרמנית". מדובר במפלצות נבזיות במיוחד, שגרמו לי להעלות 4 קילו בסוף שבוע אחד.
כרוב בשדות הקטל
בעולם רגיל אולי ניתן היה להתעלם מכך, אבל דווקא בגלל ריבוי הבירה והנקניקיות לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שבכל מהלך הילולות הבירה הייתי מוקף בנשים. לא רק נשים שיודעות "להחזיק את המשקה שלהן", כפי שנהוג לומר באנגלית, אלא נשים שנמצאות בעמדות מפתח ומנהלות תחתן גברים: הבולטת ביותר היא סבינה ויירמן, בת לשושלת המלתתים לבית ויירמן, שבשנת 1990, בהיותה בשנות העשרים לחייה, נטלה לידיה את ניהול העסק המשפחתי והצליחה להפוך אותו ממפעל לתת גרמני מקומי לעסק בינלאומי מצליח.
כעת האישה המרשימה הזו מסתובבת במסיבה השנתית שלה ולוחצת ידיים בגאווה לכל אורח ואורח. מלבד סבינה, בלטו במסיבה שלל נשים, שמלבד יכולות ניהול (לא בדקתי בעצמי. אני יודע על פי התגים), הן התהדרו ביכולות שתייה מעוררות הערצה (לא בדקתי בעצמי. פשוט ראיתי איך הן עומדות). בעודי עומד מתנודד ומיוזע ליד אחד מדוכני הבירה, הבעתי את התפעלותי בפני קטרינה ממחלקת הלוגיסטיקה והיא שלפה פתגם במברגי שראוי שיקועקע על הכבד שלי ושל כל שתיין באשר הוא: "דע לך שהכבד גדל עם האתגרים".
העוצמה הנשית המפוארת של במברג אינה שמורה רק לענף הבירה. זה מגיע אפילו לענייני יהדות. מתברר שהרב הראשי של העיר במברג הוא לא רב כי אם רבנית. אנטייה יעל דוזל היא ילידת גרמניה הראשונה מאז השואה שמשמשת כרבנית עיר גרמנית כלשהי; מה שמפעים אף יותר בסיפור שלה זה שהיא כלל לא נולדה כיהודייה. את שורשיה היהודיים היא גילתה כשהיתה בת שש עשרה, ומאז הספיקה להתגייר מחדש, ללמוד רפואה עם התמחות באורולוגיה, לסיים דוקטורט נוסף במדעי היהדות ולקבל הסמכה לרבנות. ניתן לשער שאפילו לו מקצת הרבנים בישראל היו מתהדרים בהשכלה רחבה כמו של הרבנית דוזל, כל הממסד הדתי המקומי המנוון שלנו היה נראה אחרת לגמרי. אגב, אם כבר מדברים על ממסד דתי זה המקום להבהיר: ריבוי סמלי מגן הדוד בעיר אינו קשור כלל ליהדות. זהו פשוט הסמל המקומי העתיק של גילדת מבשלי הבירה.
אישה בולטת נוספת היא מריה, מנהלת המשמרת בפאב השלנקרלה. אין לי יותר מדי מה לספר על מריה, חוץ מהעובדה שהיא נולדה בקזחסטן ויודעת להחזיק המון כוסות בירה ביד אחת. אבל אלה אינן סתם כוסות. הבירות שמריה יודעת להחזיק נקראות כאן "שלנקרלה" (Schlenkerla) על שם הפאב ההיסטורי. השלנקרלה הן בירות מעושנות שמאפיינות את העיר במברג, וניתן להשיגן רק בעיר וסביבותיה.
בעבר הרחוק כל הבירות באירופה היו דומות לשנקרלה; הייחוד שלה הוא בכך שהיא מיוצרת מגרעיני לתת שניקלו על אש פתוחה, אשר מעניקה לה טעם מעושן וחרוך, ובימים עברו זו היתה השיטה היחידה בה ידעו לקלות לתת. היום, רוב הלתת בעולם ניקלה בתנורי אוויר חם ללא מגע אש חיה. השימוש בלתת מעושן יוצר בירות בעלות, ניחשתם נכון, טעם עז של עשן, ובפאב השלנקרלה מגישים שלל בירות מעושנות: בוק עונתית שמוגשת רק בעת זו של השנה, וייצן ומארצן, כולן מעושנות כדבעי. למען האמת, שתייתן משולה לשתיית תרכיז פסטרמה. בשילוב קדרות הכרוב והחזיר האימתניות שמוגשות לצידן, מדובר בחוויה שמזכירה צעידה בשדות קטל, ולא רק בגלל ריח אבק השריפה ושומן החזיר החרוך שנשאים באוויר.
עשרים ליטר בירה בסופשבוע אחד הם לא עניין של מה בכך. כשנוספת למשוואה העובדה שמדובר בבירות שנקרלה מעושנות וכבדות, המשימה הופכת להיות קשה שבעתיים. כעת, בעודי יושב על כסא המכתבה, כשכדורסל קטן בועט לי בבטן, ניתן להכריז שצלחתי את האתגר בכבוד. רק שתי שאלות עדיין לא נותנות לי מנוח: מה לעזאזל מזמינה הרבנית דוזל לאכול כשהיא יושבת ושותה לה שלנקרלה בפאב המקומי? והאם כדורסל שנולד לאב יהודי ולאמא גרמנייה נחשב ליהודי?
