מי מכם הקוראים שעוקב אחרי הכתבות שלי יודע שאני לא כותבת שום המלצה על דברים בארץ ישראל, והסיבה לכך מאוד פשוטה: את מרבית הזמן שלי אני מבלה באירופה, על התפר שבין תיירת לתושבת זמנית, ומכאן שאני מעדיפה להמליץ לכם על מקומות ודברים שאני חווה מיד ראשונה, במטרה לחסוך לכם קצת זמן בחיפושים אחרי מקומות בערים בהן אני מבקרת, או כדי לעורר בכם השראה.
אחת הסיבות שאני מעדיפה לבלות באירופה ולא בארץ היא מזג האוויר, והעובדה שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם הקיץ התל אביבי, שנמשך הרבה יותר מדי חודשים לטעמי. בשלוש השנים האחרונות הצלחתי להימנע ממנו כליל, אבל באזור ינואר אני מגיעה לבקר את המשפחה והחברים לכמה חודשים.
כיוון שאני כבר לא ממש חיה בתל אביב כמה שנים, אלא רק מבקרת בעיר, גם בה אני מרגישה פעמים רבות על התפר הזה. ישנם מקומות שאני מכירה כבר שנים, אחרים שאהבתי ונסגרו, ומקומות חדשים שלא זכיתי להכיר עד הביקור האחרון שהסתיים לפני זמן קצר.
שלושה חודשים בעיר הם הרבה זמן, ואפילו שאין המון דברים חדשים לגלות בעיר שגדלתי בה כמעט כל חיי, מצאתי בה כמה פינות חמד חדשות יחסית, מקומות ששרדו את מבחן הזמן ולא יצא לי לפקוד אותם בביקורים אחרים, ואפילו שני מקומות מחוצה לה, והריני גאה להגיש לכם את המקומות האהובים עלי בתל אביב, וקצת מסביב.
עוד ב-mako חופש:
קמפינג למפונקים: האורחנים הכי שווים בארץ
דרמה בטיסה: ילדה במטוס בלי לדעת שהיא בהריון
השכירו את הדירה דרך Airbnb וחזר למאורת סמים מטונפת
חיה בסרט זמני: כרטיסייה לסינמטק
תל אביב היא לא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל אני חייבת להודות שבביקור האחרון חזרתי לכל מיני דברים שלא עשיתי כבר שנים, ונהניתי במיוחד. מנוי שנתי לסינמטק קצת גדול על מי שנמצאת רק כמה חודשים בעיר, אבל האפשרות לרכוש כרטיסיה ל-10-20 סרטים התגלתה לי רק בסיבוב הזה. הרכישה המשתלמת הזכירה לי כמה ז׳אנרים והקרנות טרום בכורה מוצגים במקום, ובלי שום ספק ארכוש לי חדשה גם בביקור הבא. האולם של היכל התרבות היה מגרש המשחקים שלי בתור ילדה, והיום - כאדם מבוגר - מאוד נעים לחזור אליו ולהאזין לקונצרטים. לצערי, המחירים לקונצרט בודד עדיין גבוהים למדי, אבל אם אתם מוכנים להתפשר על מקום (או זכאים להנחה), כדאי לכם להגיע לפחות פעם בחיים. ובאותה נשימה - אם תמיד רציתם להתקרב לכל הנושא הזה של מוסיקה קלאסית, אבל לא ידעתם איפה להתחיל, כדאי שתאזינו לפודקאסט המצוין ״בין התווים״, אולי זה יעשה לכם חשק.
להתרגל מחדש: שישקו
החמארה הבולגרית הוותיקה הממוקמת מאחורי בית הכנסת הגדול באחד העם, היא אחד המקומות הכי אהובים עלי בעיר, ואחד המקומות הראשונים שחזרתי אליהם עם שובי. אמנם בפעם הראשונה שאכלתי את הקבב הנהדר של שישקו מעט התאכזבתי, אבל אחרי עוד כמה ביקורים הבנתי שהסיבה היחידה לאכזבה היה זיכרון טעם הקבב המושלם שאכלתי בבלגרד ובזאגרב. ברגע שהזיכרון קצת התעמעם, האוכל שמוגש תמיד בצלחות קטנות ומדויקות, חזר להיות נהדר כבעבר. אחד הדברים האהובים עלי בשישקו, הוא שכולם הולכים אליו - מהיפסטרים צעירים, ועד חבורות מבוגרים שאוהבות לשתות, ובכל יום שתגיעו לשם תרגישו בנוח. כתובת: הר סיני 2, פתוח כל יום מ-17:00 עד הלילה, ובשישי 12:00-19:00.
השכונתי האולטימטיבי: קפה שפ״ר
אחד הדברים שהכי חסרו לי בביקור האחרון הוא בית קפה שכונתי, כזה שאפשר לשבת בו לעבוד, לקיים בו פגישות, או לפתוח שולחן עם חברים ביום שישי בצהריים. לשמחתי, בית הקפה שנהגתי לשבת בו בפעם האחרונה ששילמתי שכר דירה בתל אביב עדיין עבד, וכך יצא שלמרות המרחק היחסי מבית הוריי, פקדתי אותו כמה פעמים. קפה שפ״ר, השוכן באחת הסמטאות שיוצאות משוק הכרמל הוא כל מה שאדם מחפש בקפה שכונתי: השירות בו מצוין, מבחר האוכל (חלבי ודגים) משביע רצון, ואף אחד לא יגיד לכם כלום אם פתחתם מחשב וישבתם חמש שעות על כוס קפה אחת. כתובת: שפ״ר 20, פתוח כל יום 7:30-10:00 ובשישי מהבוקר ועד סמוך לכניסת השבת.
בעקבות השפית: בתה וגריגה
באוגוסט 2013 נסגרה מסעדת 44, המסעדה שהכי אהבתי לאכול בה בתל אביב. אחד הדברים שהפך אותה לכזו אהובה בעיני, היה האוכל המעולה שבישלה השפית אסנת הופמן. כמעט שנתיים מאוחר יותר, הצטרפה הופמן לבית הקפה ״בתה וגריגה״, מקום קטן השוכן בלבונטין פינת אלנבי, והחלה להגיש בשעות הצהריים (עד 16:00) אוכל רחוב וייטנאמי. המנות קצת משתנות מדי יום, אבל תמיד תמצאו שם את כריך הבאן-מי (גם בגרסה צמחונית), מרק בוטנים עם גזר וג׳ינג׳ר, ומנות אורז וירקות מצוינות, במחיר שלא יעבור את חמישים השקלים. כתובת: לבונטין 2.
כמו בפעם הראשונה: אונמי
מסעדת אונמי ברחוב הארבעה קיימת עוד לפני שהרחוב הפך למה שהוא היום. אחרי שנים רבות שלא פקדתי אותה, חזרתי אליה בביקור האחרון פעמיים, ושמחתי לגלות שלא הרבה השתנה בה, וטוב שכך. המטבח היפני הוא אחד האהובים עלי, ובאונמי יודעים לעשות אותו טוב מאוד לטעמי. בין אם מדובר במרק מיסו פשוט, במנות דג או בשר נא, באגדאשי טופו (מנה חלומית) או במנות העיקריות - כל מה שאכלתי היה מצוין, כמו בפעם הראשונה. כתובת: הארבעה 18 תל אביב.
תמורה מלאה: הוטל מונטיפיורי
מקום אהוב במיוחד שאי אפשר שלא לציין: הוטל מונטיפיורי הוא דוגמה קלאסית למקום שנותן תמורה מלאה לכסף. השירות בו (כמעט) מושלם, וכשאחד המלצרים עושה טעות (כי זה אנושי), תזכו לפיצוי קל עד פוער-פיות על העניין.
בריזה תימנית: פאפאס
גם למסעדת ה״פאפאס״ אני ממליצה בחום ללכת, האוכל שם פשוט נהדר. אם אתם מגיעים בזוג או שלישייה, כדאי לכם לשבת על המרפסת הצופה על תחנת הדלק. מלבד הבריזה הנהדרת שעולה מכרם התימנים, אולי תזכו לראות את הרכב הטוען ופורק את מכולת הזבל, מראה מרתק לעניות דעתי התל-אביבית.
אנסמבל בת שבע
מופעי מחול תמיד היו תעלומה בעיני, והיכולות הגופניות של רקדנים תמיד השאירו אותי מלאת התפעלות וקנאה. בזכות רקדן צעיר שהכרתי בביקור קצר בזלצבורג, מצאתי את עצמי מבלה בימי בתל אביב בלא פחות מארבעה מופעים שונים של אנסמבל בת שבע, הלהקה הצעירה של הלהקה הוותיקה שנוסדה ב-1964. את ״כמויות״ ראיתי בשבת בצהריים באולם מלא משפחות וילדים קטנים, שזכו להתקרב מעט לעולם המחול; את Project Secus, המשחק באופן מרהיב על מגדר ותפקידיו ראיתי פעמיים - וכל אחת מהן הייתה שונה מקודמתה (אם כי לפה לא הייתי לוקחת ילדים קטנים); ודקה׳לה החזיר אותי לבוקר אחד בתיכון, כשלקחו את כולנו לצפות בלהקה. בימים אלו עולה המופע החדש של הלהקה "MAX", ולי נותר רק לחכות לביקור הבא בישראל, או לביקור של הלהקה המוכשרת הזו באיזו עיר אירופית סמוכה.
בית לאמנים: ארטפורט
למתחם ארטפורט בדרום העיר הגעתי בעקבות תערוכת ״The Urburb - דפוסי חיים עכשוויים״, גרסה מותאמת לביתן הישראלי שייצג את ישראל בביאנלה ה-14 לאדריכלות בוונציה. כבר בכניסה למתחם פזורים פסלי מתכת משונים שמכניסים את הבאים בשעריו לאווירה אחרת, כזו שקשה למצוא כך סתם בשיטוט בעיר. המתחם הוקם במטרה להוות בית לאמנים בתחילת דרכם, ופועל למען קירוב כלל הציבור לתחום. מלבד הגלריה המרכזית תמצאו במקום סטודיואים של אמנים, שמגיעים להתמחות בת כמה חודשים.
מחאה שעבדה: גן קריית ספר ומתחם התרבות
כשהייתי נערה ביליתי הרבה בפארק הירקון, וכשגדלתי חסר לי המרבד הירוק והעצום. העובדה שאין כמעט שטחים ירוקים בתל אביב נידונה כבר שנים ארוכות, מה שהפך את גילויו של גן קריית ספר בשכונת מגוריה של משפחתי לאחד הדברים הכי מעולים שקרו לי בביקור האחרון. למי שלא מכיר את ההיסטוריה של המקום אספר בקצרה, שהסיבה העיקרית להקמתו הייתה התנגדות עזה ופעילה של תושבי השכונה להפוך את המקום לחניון או מיזם מגורים. המחאה שארכה כ-15 שנים הצליחה, ובמרץ 2013 נפתח הגן לציבור. הגן כולל מלא דשא (לפחות במונחים של מרכז תל אביב), ספסלים עם שולחנות מתחת לעצים, גינת כלבים רחבת ידיים, ושתי בריכות מים - אחת בכניסה מיהודה הלוי והשנייה בחלקה התחתון.
שבע דקות הליכה משם נמצא מתחם התרבות, במקום בו שכן בעבר החניון של היכל התרבות והבימה, ובמסגרת השיפוץ הכולל של המתחם, זכה החניון לרדת כמה קומות למטה וחלקו העליון הפך לכיכר גדולה. פסל ה״התרוממות״ של מנשה קדישמן וגן יעקב עם עץ השקמה, הם הדברים היחידים שנשארו בו אחרי המהפך, אך נדמה שהם שייכים הרבה יותר לכיכר החדשה.
שני המקומות מעניקים למשוטט או היושב בהם מעט שקט משאון העיר העוטפת, אם כי כל ניסיון לחפש בהם קצת שקט בסופי השבוע לא יצלח. בסמוך לשניהם תוכלו למצוא מקום לקנות כוס קפה או משקה קל ומאפה, לשבת בצל העצים, ולהנות מקצת שלווה.
מחוץ לעיר
ולסיום שתי המלצות מחוץ לתל אביב, כי לפעמים אפילו אני יוצאת ממנה לפרק זמן קצר. הראשונה היא מוזיאון פתח תקווה לאמנות, ששוכן בקרית המוזיאונים בעיר. המוזיאון מתמקד באמנות עכשווית לסוגיה, ומעניק במה לאמנים צעירים ולאמנים ותיקים יותר שזכו לפחות חשיפה. במטרה לעודד את תושבי האזור להגיע, פתוח המוזיאון בחינם לקהל הרחב בחינם בשבתות.
ואם ממש לצאת מחוץ לעיר, אז למה לא לטבע? לילה באוהל בנתיבל׳ה סגר עבורי את הפינה של ״שטח״, אם כי באופן מאורגן. בחניון תמצאו שירותים ומקלחות, שולחנות פיקניק ומלא מלא דשא, אבל כדאי לכם להזמין מקום מראש ליתר ביטחון.