על פי משרד הפנים, קיימים 149 חופים מוכרזים בישראל שמתוכם רק ל-8 חופים (ביניהם חוף שבי ציון, חוף אכזיב, חוף דור, חוף זיקים וחוף הצוק) אושר לגבות דמי כניסה. מעבר להצללה, ניקיון, שירותים ומים, שהם שירותים בסיסיים עליהם אסור לגבות תשלום, בחופים אלה יש שירותים נוספים כגון שמירה, מלתחות ועוד. גם לחופים כמו פלמחים וחוף הבונים, מותר לגבות כסף בכניסה, היות ומדובר בשמורת טבע. דמי הכניסה הם 12 שקל למבוגר מעל גיל 13, אך אל תמהרו להכניס את הארנק לתיק. אגב, לצד כל חוף שגובה דמי כניסה צריך להיות קטע חוף בחינם.
לשבת על מגבת? לא בים שלנו
אם בכל זאת תרצו להגיע לחוף ים מוכרז עם שתיה מהבית ומגבת – תגלו שלעיתים קרובות לא תמצאו מקום. בשנים האחרונות, בעידוד העיריות או לכל הפחות תחת עינן העצומה, תופסים בעלי עסקים המשכירים כסאות, שמשיות ומיטות שיזוף את רוב שטחי החופים ולא משאירים מקום למי שרוצה לבלות בחינם. ישנם חופים, בעיקר בשיא העונה ובסופי שבוע, שכל שטחם מכוסה בכיסאות ובמיטות שיזוף שעולות כסף, והבילוי בים בחינם היא בגדר בלתי אפשרי.
"העיריות הפקיעו מידי הציבור את הזכות ליהנות מהבילוי בחופי הים", אמרה מנכ"לית עמותת "צלול", מאיה יעקובס. "המצב בחלק מהחופים בלתי נסבל ואין ולו מטר אחד שבו אפשר לפרוש מגבת ולשבת על החוף. העיריות, באמצעות זכיינים וגורמים מסחריים שונים, דוחקות את הציבור לאזורים אסורים לרחצה כאשר הבילוי ליד סוכת המציל הוא בתשלום גבוה, ולעיתים מחויב בהזמנה של מזון במסעדה או שכירת כסאות ושמשיות".
כאמור, מי שאמור לפקח על הנושא והמחירים הם העירייה. בת"א, למשל, זו החברה העירונית "אתרים". אבל במקרה האחרון שהיה בחוף המדרון ביפו, הפקחים של העירייה שהיו שם אמרו לנופשים "תתלוננו לאתרים"; כשפנו לאתרים הם אמרו "זה אחריות העירייה". בפועל, גם במקומות אחרים, הפקחים לא ממש אוכפים את הנושא (הם בקושי באים לחוף ובשבת לרוב לא באים).
בשיאה של עונת הרחצה 2010 יצאו אנשי צלול לחופי תל אביב למדוד כמה חוף נשאר למי שרוצה לבלות בחינם. התוצאות היו מאכזבות. ע"פ הבדיקה, פחות מ-20 אחוז מהרצועה הקרובה לקו המים נותרה פנויה לציבור. בכל שאר השטח נדרש הציבור לשלם לזכייני החוף עבור הזכות לשבת על כיסאות המוצבים בו. למשל, בחוף מציצים בתל אביב, מתוך רצועה של 125 מטר ליד המים רק 25 מטרים נותרו פנויים. בחוף פרישמן כל 115 המטרים היו תפוסים בכיסאות בתשלום וכך גם בחוף גורדון. בחוף תל ברוך נותרו רק עשרים מטרים פנויים מתוך 110 מטרים.
סנטימטרים ספורים של חוף לכל ישראלי
מילא אם היו לנו חופים עד קצה האופק, אבל המציאות הפוכה לגמרי; ישראל ענייה בחופים, כפי שאמר חה"כ דב חנין (חד"ש) בשבוע שעבר. אורך רצועת חוף הים התיכון היא כ-197 קילומטר בלבד אך כ-50 קילומטר ממנה נסגרו לציבור ברבות השנים מסיבות שונות (נמלים, בסיסי צה"ל, מתקני חברת החשמל, מתקני התפלה ועוד). אורך החוף שנותר לציבור הוא כ-148 קילומטר בלבד, אבל מתוכו קיימים חופי רחצה מוכרזים רק ברצועה של 13 קילומטר. 55 אחוז משטח חופי הים התיכון הם חסרי סטטוס - כלומר חופים לא מוכרזים שאין בהם שירותי הצלה ולפיכך, על פי החוק, הרחצה בהם אסורה (או ליתר דיוק – על אחריות המתרחץ בלבד). אוכלוסיית המדינה מונה כיום 7.9 מיליון בני אדם (ע"פ נתוני הלמ"ס) כך שלמעשה לכל ישראלי נותרו סנטימטרים ספורים של חוף.
הצפיפות הרבה בחופים המוכרזים הובילה רבים מהמתרחצים לחופים הלא מוכרזים. מלבד הסיכון לחייהם, לחופים אלה אין עירייה שאחראית על הניקיון בהם ולפיכך הם בד"כ נותרים מלוכלכים יותר אחרי סופי השבוע העמוסים. הלכלוך לא נותר רק על החוף אלא נשטף לים ומסכן את בעלי החיים שבו. גם כלי הרכב שנוסעים על החוף, בהעדר פיקוח הדוק, פוגעים בחי ובצומח – קיני ביצים של צבי ים למשל, ומגבירים את הסיכון לזיהום.
אבל גם זו אינה התמונה העגומה במלואה: בשנים האחרונות גובר הביקוש לבנייה בחופים לצורך הקמה של בתי מלון, כפרי נופש (למשל בפלמחים, נחשולים ועוד) ובתי מגורים. אמנם בשנת 2004 חוקק חוק מבורך המונע בנייה על קו החוף, אך עד היום יכולים יזמים לדרוש הפשרה של תוכניות בנייה ישנות שאושרו בטרם נחקק החוק, והן אינן מתחשבות באיסור הבנייה קרוב למים. בכנסת נחשף לאחרונה כי 16 אחוז מהחופים - שטח של כ-15,600 דונם בחופי הים התיכון, הכנרת, ומפרץ אילת, מאוימים על ידי תוכניות בנייה ישנות העתיקה שבהן אושרה באזור אשדוד בשנת 1900.
בימים האחרונים יצאו סוקרים מטעם עמותת "צלול" לשמירה על הים והנחלים לשורה ארוכה של חופים ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום, חופים בכנרת, בים המלח ובאילת, כדי לברר כמה באמת עולה לבלות בשפת הים?
הנה הממצאים:
עיצוב: ויטלי ריימן