כל החיים אני חולם לנסוע לתאילנד. תגידו, אם אתה כזה "מת לנסוע" למה אתה לא נוסע? אז יש הרבה סיבות. קודם כל אני לא כל כך אוהב לנסוע למקומות שעוד לא הייתי בהם. ויותר מזה, אני תמיד מפחד מהפעם הראשונה. לכן, כשהעורך הציע לי משלחת עיתונאים לתאילנד מיד אמרתי "כן".
מחפשים טיסה זולה לתאילנד? היכנסו ל-smartair
כלומר צלצלתי קודם למשרד של רני רהב לברר בעדינות. אמרו לי לדבר עם איתן.
-זה בקשר למשלחת.
-אתה גם בא?
-תלוי, איזו מין נסיעה זאת?
-אל תדאג, זאת נסיעה מפנקת. ממשלת תאילנד מזמינה. טסים במחלקת עסקים באל על. נוסעים למקומות מאוד איכותיים בתאילנד. אתה לבד בחדר. בקיצור, מסע רגוע וכיפי, לא תרוצו ממקום למקום כמו עכברים. הרגעתי אותך?
האמת שזה באמת כל מה שהייתי צריך לשמוע. עכשיו נשארה רק הבעיה הקטנה הזאת של המלחמה. לא קל להיות בישראל בזמן מלחמה. אבל גם לנסוע מכאן כשכולם יורים זה לא בידור. במילא כשאתה בחו"ל, אתה לא באמת שוכח כלום, במיוחד עכשיו כשאפשר לעשות רפרש לאתרי חדשות כל חמש דקות. אז למה לנסוע? הרי התחושות הגרועות נוסעות איתך.
בשנים שבהן עבדתי בעיתון מודפס, המושג "סיור עיתונאים" היה שם נרדף לשבוע בלהה בחברת המון אנשים ממורמרים, שמדברים אחד על השני מאחורי הגב. מין גרסת האח הגדול, רק בלי הצחוקים. העיתונאים של פעם היו גאוותנים, נפוחים ומרירים, ולכן כמעט תמיד סירבתי לצאת לסיורים כאלה, שהיה בהם יותר סיוט מהנאה.
אלא שמותו של הפרינט, כמו שקוראים לזה, או בעברית רגילה, הפיחות הזוחל במעמד העיתונים, שינה מאוד את מערך הכוחות. אם בעבר העיתונאי היה הממוצע היה פומפוזי, חושב שהכל מגיע לו ומחופש לאציל פרוסי, התקשורת החדשה בנויה מאנשים שמתיחסים לכל העסק כאל עבודה ככל העבודות. כלומר הם שמחים ששלחו אותם לתאילנד, אין להם בעיה עם זה שהכתבה שיכתבו תהיה במהותה יחצנית ואין להם שום כוונה להעביר ביקורת על שום דבר. במקרה הגרוע, אם משהו יהיה ממש חרא, הם ישמיטו אותו, או יתארו הכל בפחות סופרלטיבים.
העיתונות החדשה מורכבת מאנשים שעובדים קשה, מרוויחים מעט ולכן מבינים שאם מקבלים צ'ופר צריך לפחות ליהנות ממנו. ולכן כשהגענו לשדה התעופה בן גוריון וגילינו שלא סתם טסים מחלקת עסקים, אלא יושבים בעצם בכיסאות של מחלקה ראשונה, כמעט ופרצנו בריקוד. למעשה, הבעיה היחידה בכל המסע הזה הייתה שבגלל המלחמה כולנו התביישנו להעלות תמונות כיפיות לאינסטגרם ולפייסבוק. לא היתה ברירה, נאלצנו לשלוח אותן שוב ושוב בווטסאפ לכל החברים.
בתאילנד מתייחסים מאוד ברצינות לתיירות. במאי היתה שם מהפכה שקטה. את הישראלים זה לא מעניין אבל אירופאים קצת נבהלו ולכן ארגנה הממשלה החדשה כנס עיתונאים מרחבי העולם, בלב בנקוק, להראות שבתאילנד הכל בסדר. בכל מדינה בעולם יש משרד תיירות תאילנדי קטן ויעיל, וכך גם בישראל שמאוד אהובה על התאילנדים כי אנחנו נחשבים לתיירים בזבזנים, והרבה יותר מנומסים מהסינים שאותם התאילנדים הכי שונאים. כיף לדעת שיש עם בעולם שהוא עוד יותר בהמי מאיתנו.
אז סביב הכנס תפרו לנו כבר טיול מרהיב שיכלול טעימה משלושת האטרקציות המרכזיות של תאילנד. בנקוק הבירה הגדולה, צ'אנג מי בירת הצפון וכמובן האיים. אם להתעכב רגע על "האירוע" שלכבודו נסענו, אז כצפוי הוא היה חסר משמעות: שעה של קייטרינג חתונות רגיל רק בסגנון תאילנדי, באולם אירועים ענק, שאחריו היה טקס שכלל נאום של מישהו שנדמה לי שהוא מפקד חיל הים שלהם, שבחיוך מקפיא דם הסביר כמה התאילנדים אוהבים את התיירים, ורואים בכל אחד ואחד מאיתנו קרוב משפחה, שלא לומר אח. כל העסק לקח שעה, ומיד אחר כך יצאנו לרחבה ענקית ברחוב, ושם היו מלא בלונים ורעשים של קרנבל ומיס עולם התאילנדית הגיעה במכונית פתוחה ונופפה לנו.
האירוע התקיים באזור הקניונים הענקיים וכך ברחתי תוך דקה לזה המכונה "paragon" וביליתי בו את כל הערב. זה גן עדן המול הזה. בקומת הקרקע למשל, יש סופרמרקט ענק ויקר (במושגים תאילנדיים), שלטייל בו זה ממש כמו לטייל במוזיאון. אני קניתי שם סוכריות לאחיינים שלי, וחתיכות קוקוס לילד קטן שאוהב קוקוס, אבל האמת שאם זה לא היה בהתחלת הטיול הייתי קונה שם מלא דברים. לעצמי רכשתי בסייל טריקו (אמיתית) משגעת של פול סמית.
בקיצור, הגענו לחלק האינפורמטיבי. לא אציג את עצמי עכשיו כמומחה גדול לתאילנד. זו באמת ארץ נפלאה, טעימה, ידידותית ומרגיעה. אבל הנה הטיפים שליקטתי בטיול הכיפי שלנו בארץ. באמת מפגר מי שלא נוסע לשם ומיד.
טלפון: סים מקומי כבר בשדה
בשדה התעופה של בנקוק, ישר כשאתם מגיעים - לכו וקנו לכם סים מקומי לטלפון. זה של חברת DTAC עולה 30 שקל ונותן כרגע גלישה חינם (!) לשבוע ולא מעט שיחות חינם. אל תתעצלו לקנות את זה בשדה. אחר כך זה נהיה יותר מסובך לקנות. וכמובן שיש כמה חברות כאלה, לא בעיה לבדוק.
בנגקוק: מומלץ להשאיר לסוף
זאת לא עיר קלה. צריך להבין את עקרונות התנועה שם, כי היא פקוקה רוב היום בטירוף. אני הייתי משאיר אותה לסוף הטיול ובורח בהתחלה ישר לאיים. אבל בדרך חזרה אפשר לתת לה יומיים שלושה. ולא רק בשביל השופינג. ארמון המלך, למרות שזה נשמע כאילו כמו ביקור במגדל אייפל, הוא באמת מאוד מאוד יפה ומרשים.
אם כבר בבנגקוק חייבים להתפנק במלון טוב. המחירים שם זולים באופן יחסי לארץ. למשל המלון שבו אנחנו שהינו, Sofitel so. זה מלון בוטיק מאוד מושקע שיצר מעצב העל קריסטיאן לקרואה עבור רשת סופיטל, ולכן מאות אנשי השירות התאילנדים החביבים מתרוצצים שם בבגדים כאלה מצחיקים של לואי ה-14.
בדקתי בשבילכם באתר בוקינג.קום, ולילה במלון בעונה הזאת עולה החל מ-600 שקל. בתמורה אתם נכנסים לעולם קסום שכולו בתוך מגדל גבוה שמשקיף לפארק יפה (תדאגו שהחדר יהיה עם נוף לפארק). יש בריכה, יש גג מקסים עם בר, מסעדה מלאה בכל טוב ויש חדרים בכל מיני סגנונות, שכולם באווירת מלון בוטיק - מלאים מגבות לבנות ענקיות ומצעים כל כך נעימים שתחשבו בבוקר אחרי השינה שעברתם מתיחת פנים בכל הגוף.
האיים: מסע מחוף לחוף
קראבי (Krabi): הדבר העיקרי בתאילנד הוא כמובן האיים. אנחנו טסנו לקראבי, שזה לא רחוק מפוקט. זה לא ממש אי, זה חוף ים, אבל קוראים לזה האיים. אל תנדנדו עם הפרטים. ואין דרך להגזים בתיאורי החופים היפים, האיים המשגעים והמים הצלולים.
Koh Tup: אי קטן שאפשר לנסוע אליו עם סירת מנוע שמשכירים בחוף או עם סירת מנוע תאילנדית שהיא יותר איטית ויותר זולה. האי עצמו הוא בעצם שלושה איים חלומיים שביניהם, אחר הצהריים, בשעת השפל, נוצרת רצועת חול שאפשר ללכת עליה. אנחנו היינו שם בבוקר, אבל בלי קשר - זה יופי כזה שאין לתאר.
Railay beach: רצועת החוף הכי לוהטת באזור שיש בה הרבה חופים, ואני לא אחזור על המילה חלומיים. החוף הכי יפה נקרא phra nang beach ויש בו גם מערת פריון שבה אנשים משאירים, אין דרך עדינה להגיד את זה, פסלונים של אברי מין זכריים, וצעיפים בצבעים שונים. אני מקווה שזה מביא להם ברכה. rayavadee הוא השם של המלון הכי מפואר בסביבה (מתחיל מחוץ לעונה ב-1,000 שקל ללילה).
מלון Sofitel Krabi: מלון חמישה כוכבים עם בריכת שחייה ענקית באורך 200 מטר. מאוד מפואר (החל מ-450 שקל ללילה) אבל באופן רגוע ולא נובורישי. ישנתי שם יומיים ואין לי טענות.
Lae lay grill: נכון שלא חייבים לאכול יקר בתאילנד, אבל אם כבר לחגוג באזור קראבי, זאת המסעדה הכי שווה. על צלע הר, עם נוף נורא יפה, מסעדה מפוארת עם הרבה פתאי וסלט פאפאיה.
מצב רוח בודהיסטי בצפון
צ'אנג מאי: בצפון של תאילנד אין חופים שזה קצת מבאס אבל יש יערות מדהימים, ואווירה כזאת של הודו נקייה לייט, כלומר זה קצת רוחני, זה מאוד ידידותי, ועושה מצב רוח בודהיסטי נעים. אם יש משהו שכדאי להרגיע איתו זה השווקים האלה בתאילנד שהכל בזול. שוק הלילה של צ'אנג מאי הוא מקום נחמד ודי ציורי, והוא מאפשר לעשות שופינג גם בלילה. והכל שם זול, אבל האמת, לא שווה כלום. קניתי מטען לטלפון סלולרי. הוא עלה 50 שקל, אבל בתמורה, במקום להטעין ארבע פעמים כמו שהובטח הוא מטעין פעם ורבע. שתדעו.
מלון Dahara Dhevi: המלון הכי מפואר שהייתי בו בחיים, כנראה. ליד צ'אנג מאי בנה איזה מטורף מלון שהוא העתק של עיר תאילנדית עתיקה. יש שם חצרות ענקיות, ודשאים, וזה כל כך גדול שממקום למקום נוסעים בקלנועיות כמו בקיבוץ. תמורת 1000 דולר ללילה תקבלו סוויטה של 80 מטר מרובע, שזה גודל ממוצע של דירה בתל אביב, עם חדר הסבה וחדר שינה, ומקלחת ענקית וחדר ארונות ומה לא.
בארוחת הבוקר תתחככו במלא עשירים סינים חדשים שזה המקום החביב עליהם ושם תחלקו איתם פרשוטו מאיטליה, חמון מספרד ומטעמים מכל העולם. אני לא בטוח שצריך לסוע עד תאילנד בשביל מסעדה צרפתית תאילנדית עם בישול חצי מולקולרי, אבל אם אתם עשירים באמת, אני מניח שתיהנו מהמלון הזה מאוד. אם אתם לא עשירים, כנראה שבכלל לא ייתנו לכם להיכנס, זה קצת כמו מבצר.
Patara elephant camp: יש את העניין הזה בצ'אנג מאי של לרקוד עם פילים, יענו לבקר בחוות פילים. אני מודה שאותי זה קצת משעמם, אבל כנראה עם ילדים זה כיף. פאטראה היא החווה המודרנית/אקולוגית שבה לפילים נעים וטעים ולא מכריחים אותם לעשות שום דבר שאין להם חשק. ולכן אתה משלם איזה 500 שקל ליום בילוי שבו כל היום אתה משרת את הפילים. זה עולם קצת הפוך, אבל נראה מאוד נחמד. וזה הכי ירוק שאפשר.
Tao garden: זהו הגענו לפואנטה. הרי מה שמעניין אתכם באמת זה העיסויים. אז האמת היא שלא הלכתי לעיסוי כזה עם הפי אנד בבנקוק, כי לא היה לי אומץ. ולא עשיתי פוט מסז' ברחוב, למרות שכל החברים האחרים התמכרו לזה. אבל בסוף, בצ'אנג מאי, לקחו אותנו לחווה כזאת מפוארת ושם פגשתי את אהבת חיי החדשה דאנג. היא בת 48. נשואה לגבר בן 80. והיא מעסה מגיל 16. זה מקום יקר יחסית, שלמתי 150 שקל לשעה וחצי. אבל מה שדאנג הזאת עשתה לגב שלי ולכל הגוף בעצם, איש מעולם לא עשה. בלי לנדנד אציין שנסעתי לטיול עם גב קצת תפוס וכדורים, ואחרי המפגש עם דאנג הפכתי לאדם חדש. לפחות לכמה ימים.
גם בדרך חזרה אל על פינקו אותנו במושבי מחלקה ראשונה, ובכלל המילה שמתקשרת אצלי בראש לתאילנד היא פינוק. אם הכל יסתדר נכון, אני חוזר לשם כבר בפסח הבא לשבועיים. עכשיו אני סוף סוף מבין את כל החברים האלה שלי שכבר שנים מנדנדנים כמה כיף שם ואף פעם אין לי כוח להקשיב להם. הם צודקים. בסדר, אז צדקתם, ביג דיל.
* הכותב היה אורח לשכת התיירות של תאילנד וחברת אל-על