כשהחרא הזה רק התחיל, ותסלחו לי שזאת המילה הראשונה - אבל זה מה שזה, היינו עמוק באריזות וסידור הבית לדיירים שיכנסו במקומנו. התכוננו לקראת מה שחשבתי שהוא הסוף המושלם לחופשת הלידה המושלמת של בתי השנייה: חודש עם הילדים בקופנגן עם חברים טובים, הורים מהגן, ושתי מטפלות מקומיות לתינוקות, כי אנחנו אולי אמיצים, אבל עדיין שפויים. יומיים שלושה לפני הטיסה אמא של בן זוגי שלחה וואטסאפ: יש פרסומים על וירוס בסין, אולי תחשבו שוב על הנסיעה? תמיד יש משהו בסין, שמעתי שהם גם ממחזרים שמן מהביוב, ובכל זאת קפצתי שוב לסופר פארם. באותו שבוע הוצאתי שם משהו כמו 600 שקל על קרם הגנה, משחות, כדורים, עזרה ראשונה, פטמות, בקבוקים, מגבונים. הייתי מוכנה לכל תרחיש.

בקפיצה השנייה רכשתי גם חבילה של מסכות רפואיות לפנים. "נחבוש אותן במטוס?", שאל בן זוגי לפני שהסיתי אותו. נשים אותן עלינו בשדה התעופה בבנגקוק, וגם זה רק בשביל הסטורי. עוד לא היה לדבר הזה שם, זה עוד לא יצא מגבולות ווהאן, זה נראה עוד אחד מהשיגועים האלה שמדווחים עליהם במדורי הביזאר. ילדה נולדה בלי ראש, כמו כן יש איזה וירוס בסין. משהו עם עטלף.

ויטה בתאילנד
"בבנגקוק אותרו 25 חולי קורונה וארגון הבריאות העולמי התחיל לדאוג, אני לא" | צילום: פרטי

נמרחתי בסוכת חוף מול מי טורקיז כשתאילנד התחילה לעלות לכותרות. זבובים נצמדו לשאריות ארוחת הצהריים שלנו, רוסית נשמעה מכל עבר, הבן שלי ניג'ס לי שהוא רוצה שנצבע את הסופגניות בחוברת רק בצבעים אמיתיים (הבאנו מה שהיה). הכל זומזם בווליום הרמוני של חופשה משפחתית: לא אידיאלי אבל גם לא מפריע לעצום עיניים ולהישען לאחור לכמה שניות. זה כל מה שהייתי צריכה. פברואר נחשבת לעונה החמה והחוף היה מלא תיירים מהסוג הלבן בוהק. אמהות התמסרו לידיים בקנטת המסז'ים, ילדים מכל גיל שיחקו במים, אבות שתו בירה צ'אנג ובנו בתולות בחול.

קורונה שמקורונה, התקשורת הזאת, סוכנת של הפאניקה. איך אפשר להסתכל על הים הזה ולחשוב שיש משהו רע בטבע. השלווה נספגה מהר בגוף שהיה צמא לה, חברות כתבו לי שאני נראית נהדר, שהעור שלי, השיער שלי - הכל נפלא. בבנגקוק אותרו 25 חולי קורונה וארגון הבריאות העולמי התחיל לדאוג, אני לא. סילקתי את האינפורמציה עם עוד אינפורמציה: רובם חזרו מסין או עבדו עם סינים, נראה לך שהפאד תאי פה חריף?

View this post on Instagram

A post shared by ויטה קיירס (@vita_kairys) on

אני המטומטמת מהחוף

המשכנו לשדר אושר באינסטגרם תוך התעלמות בוטה מהמציאות, נלחמנו בה בבגדי ים. תחקירניות תוכניות בוקר זריזות פנו אליי כדי שאעלה לשידור ואספר על החופשה שלי. אימצתי את הסרבנות המעודנת של בן החמש שלי: אין-סי-כוי! אני מכירה היטב את כתבות סיני האלה. המל"ל מפרסם אזהרת מסע, וישר מחפשים את הנופש שלא התיישר עם הבעתה הלאומית ומציגים אותו כשוטה הכפר. יכולתי כבר לשמוע את הקריינות, "אבל יש גם מי שלא דואג, כמו חבורת המטומטמים האלה שאף סיכנו את ילדיהם הרכים בשם הפאן ופסי השיזוף" - ואז קאט: הפרצוף הדבילי שלי על המרקע, פולט חיוכים ונשמר בארכיונים. לא רציתי להיות אייטם, לא רציתי לכתוב שום טור, לא רציתי שיפקיעו לי סנטימטר מהחירות והשליטה. אם אכיר בקורונה היא תהיה אמיתית, זיבי.

בדיעבד אני יודעת להגיד עד כמה הפער ביני, שם, לבינכם, היה גדול. בעוד שבארץ התחילו לשקוע מרבצי החרדה הקיומית הראשונים, בקופנגן עוד שיחקנו בארגז החול של החיים: חיפשנו אופנוע עם בלמים חזקים, התחרנו מי הזמין את הקוקטייל הכי טעים (ובאופן כללי, מי הזוג שיודע לבלות יותר טוב) והתרגשנו כשמצאנו דוחה יתושים חזק במיוחד. היינו בברייק מהרקמה הישראלית, על זה הרי שילמנו מלכתחילה.

באמצע החופשה, ממש ביום של החצי, נחת עלינו הפוש על בידוד לחוזרים מתאילנד. בשלב הזה בילינו מספיק עם הילדים כדי להכיר את פעולות התגמול על כל רגע שבו לא מצאנו להם תעסוקה מתאימה, ובואו נגיד שיש לנו כיווני תסריט לעונה 4 של "פאודה". אם בריזורט אקזוטי, עם ים ובריכה וגן עדן, היו לנו רגעי זעם מתישים ומתסכלים, מה יהיה בדירה תל אביבית?

"שום בידוד. אני אקח אותם לים, לסנטר, לאן שצריך", כתבתי לחברות בבית. לא הכוונתי להתריס, ניסיתי להרגיע את עצמי שהרשות נתונה, שהכל בסדר. הנפש חיפשה דרך להתמודד עם מה שיוגדר מעתה ואילך "המצב", והיא בחרה להעמיד פנים שעכשיו אני פורעת חוק. מאדם שלא מאז לגעת בדלתות שכתוב עליהן "אין יציאה", שמקווה שכשהיא נותנת כסף להומלס מישהו שמזהה אותה עד לכך - הפכתי לגברת על הזין שלי. על הזין שלי החוק, על הזין שלי מה שתחשבו. אחרי שבועיים בניכר הרגשתי שכל מה שמתגבש פה אידיוטי לגמרי, מנטליות של שואה פוגשת מנהיג בצרות פוגשת אזרחות קונפורמיסטית. לקורונה לא היו קווי מתאר, לא הבנתי איך מפחדים מזה בכלל, מהדבר הזה שאי אפשר לראות, שלא תחום בזמן או מרחב, שעובר מידית של דלת, ממעקה. מה אנחנו באקס פיילס? איום הבידוד לעומת זאת היה מאוד ברור. הוא נשמע כמו צווחה, כמו 20 "אמא-אמא" כמו דלת נטרקת. וזה הלחיץ את כולנו יותר מכל טיל שאי פעם כוון לתל אביב.

ויטה בתאילנד
"אם בריזורט אקזוטי היו לנו רגעי זעם מתישים ומתסכלים, מה יהיה בדירה תל אביבית?" | צילום: פרטי

אחרי ההנחיה לבידוד, הקורונה הפכה לחברה נוספת במסע. היא לא הפריעה לי לשתות את הקוקוס הטרי או לפתח מערכת יחסים קסומה עם תוכינון שהוביל אותי ללהקה בשנירקול, אבל היא תמיד הייתה שם. רוח רפאים שחיכתה שנגמור את ההשכבות ונתחבר לווייפיי. בונגלו 107 ובונגלו 405 ברצף אימוג'י מבוהל, צוחק, לינק לבוקינג, תמונות של הילדים ברגעים חמודים נדירים. עקבתי אחר המספרים של ארגון הבריאות, הדברים לא התחברו: באיטליה כבר יש יותר נדבקים, ואף אחד לא מטיל בידוד על אירופה; ומה עם האמריקאים? הרי בחיים לא יסגרו את השער האווירי הזה. הכל אינטרסים כלכליים, מה ביבי לא יעשה בשביל השרידות הפולטית שלו.

בטוקבקים לא זיהיתי את ארצי. מאות תגובות אלימות, משולחות רסן כלפי אנשים שכל חטאם היה מעבר בנתב"ג. המדינה הטילה מגבלות אבל לא טרחה להציע שום פתרון, ועכשיו אין ברירה: חייבים לסרס את האיש הרע ששב לביתו ברכבת. "כדאי לכם לדעת למה אתם חוזרים", הזהירה חברה חדשה שפגשנו שם. "הגננת של הבן שלי לא נפרדה ממנו אחרי ששמעה שלא ביטלנו את הטיסה, השיח מאוד אלים". קבענו תאריך. ב-26 בפברואר, שבוע בדיוק לפני החזרה לארץ, נקבל החלטה מה עושים. עד אז נתעלם מנוכחות הקורונה ונתרכז במה שבאמת חשוב, למצוא ליפתח את הכפכפים.

אדם מתכנן

נטוס לעשות את הבידוד בקפריסין, טא דא! אמנם עדיין קריר שם, אבל זו תוכנית מעולה. נטייל בכפרים עם הרכב, ניסע לג'מבו ונוריד שם אלפייה על צעצועים. נהיה במרחק של פחות משעה מהארץ, ואם הדברים ישתנו שוב - נעלה טיק טק על מטוס, ובסדר, נשב בבידוד הזה שלכם. למרות שזה לא יקרה כי זאת תוכנית מעולה! כיפים לכולם, כיף לשחר, כיף לאלון, קופנגן 2020 אימפריה. מאושרת מהפתרון, הצלחתי סוף סוף לקבוע תאי מסז' עם מאם, אישה שיכולה לנעוץ מסמר בעץ בלחיצת אגודל. מאם רחצה לי את כפות הרגליים בגיגית עם פרחים צפים, ניגבה אותן בכריעה והובילה אותי למזרון. נשמתי עמוק, הרפיתי עפעפיים, ניסיתי לשאוף כמה שאפשר את ריח הבאלם והלמון גראס והזכרתי לעצמי ששום דבר לא שווה את הבריאות שלי, אני חייבת ולהירגע, הסטרס הזה מקצר חיים.

יש הליכה מיוחדת לאנשים שלשו אותם 90 דקות. זו צעידה איטית שלא רוצה לפגוש את הסוף, שנמשכת להישאר בלימבו שבין ערות ושינה עם הבעה של נירוונה שהושגה מבחוץ וב-30 שקל בלבד. ההליכה המקודשת הזאת שלי חוללה עם מבט של שחר חברתי, שחיכתה דרוכה על הלונגי. "התוכניות השתנו", היא אמרה באנגלית כדי שהילדים לא יבינו ובחנה את המבט שלי צונח. "החלטנו שאנחנו טסים לאחותי".

View this post on Instagram

A post shared by ויטה קיירס (@vita_kairys) on

לפני הטיסה קבענו כלל: אנחנו נוסעים לבלות יחד - אבל ברור שכל משפחה חופשיה לעשות מה שמתאים וטוב לה. אז זה ממש בסדר שמה שמתאים וטוב לה זה לנעוץ לי מצ'טה בגב. אני מודה, נשענו עליהם לא פעם בטיול הזה, היה לנו נוח שהם קובעים את הלו"ז, ואנחנו על האווירה החיובית והצחוקים. והנה, באמירה אחת היא כפתה עלינו שוב לנהל את חיינו. את קוראת לעצמך חברה? דמיינתי לוויין שצופה בי מהחלל, אישה קטנה על כדור הארץ, פיקסל אבוד במרחב שעוד מעט יזיזו אותו לנקודה אחרת. טעם השליטה המתוק נעלם ובמקומו כאוס מבחיל השתלט על חלל הפה.

בידוד בגואה או בסרי לנקה. אלה שתי האופציות שהצטמצמנו לתוכן. חשבנו על זה עשר דקות ובחרנו בגואה כי שמענו שיש שם הרבה משפחות ישראליות, וגם כי לא היה שום טעם להקדיש להחלטה הזאת יותר זמן. יפתח ישב במסעדה ארבע שעות רצופות מול המחשב הנייד כדי לסדר את הטיסות, כל פעם משהו קרה. גשם חזק החל לרדת, האינטרנט נפל, הסים המקומי נגמר, הטלפון נותק. זוג נוסף עם ילדים שפגשנו ניגש לראות איך אנחנו מסתדרים. "אולי היקום מנסה להגיד לכם משהו?", הציעו. הם מגדלים את הבנות בהומסקולינג, אז מבחינתם הבידוד שמחכה מעבר לפינה הוא עוד יום. "היקום מנסה להגיד לי שיש בעיה באתר שלהם ואני צריך להתקשר". יפתח החזיר בחביבות. מצאה למי להגיד את זה, יפתח כופר בהכל, הוא אפילו לא לא מאמין בדיקור סיני. הוא הזמין בירה אחרי בירה, תפס את הראש בידיים כדי לא להטיח את המחשב ברצפת העץ ובסוף זה קרה. יש כרטיסים, יש דירת Airbnb. אנחנו נוסעים לגואה.

ואלוהים צוחק

על טיסת אינדיגו בדרך למומבאי הרגשתי שאני על מעבורת חלל בדרך לכוכב אחר. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה הודים. הודים קוראים עיתון, הודים צופים ביוטיוברים הודים (בווליום מלא, יש לציין), עוברים על תמונות שצילמו, מדברים זה עם זה באנגלית - למרות שמה הקטע, שניכם הודים. כבר טסנו, יפתח ואני, לכל מני מדינות באסיה, ראיתי אנשים שנראים אחרת, עם עיניים וגוון עור אחר, אבל תמיד היה בינינו פער כלכלי מובנה. אנחנו הארנק מהמערב, אתם המקומיים הפשוטים והמקסימים. והנה פתאום אני ביקום שבו כולם נראים שונה ממני - אבל מתנהגים אותו דבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה להרגיש מיעוט.

בשדה התעופה, על השטיח מקיר לקיר המכוער, חיכו לנו שוטרים בכפכפים שמדדו לנו חום והחתימו אותם על אלוהים יודע מה, למרות בשלב הזה כבר היה ידוע שיש תקופת דגירה ושלא כל הנדבקים סימפטומטיים. כל הבאים מסין, מתאילנד, ושאר המדינות שארגון הבריאות סימן כמסוכנות נדרשו לעמוד בתור נפרד לבידוק הדרכונים. מרגע שהסטמפה הוחתמה - אוחדנו עם יתר הנוסעים באולם היציאה.

View this post on Instagram

A post shared by ויטה קיירס (@vita_kairys) on

אחרי נסיעת לילה שארכה שעה וחצי בכביש מפותל הגענו לבניין הנמוך שבו שכרנו דירה. לאוויר היה ריח של מדורה וקטורת, כל השבילים היו חול. פרה וכלב עם שלוש רגליים אכלו יחד מהפח. "וולקאם טו אינדיה", בירך אותנו שכן ישראלי שעוד לא הכרנו אז הסקנו שהוא מסוג הישראלים המעצבנים האלה של בום עליך אח שלו, סאב קוצ' מילגה. טיפסנו עם המזוודות והילדים הישנים, פתחנו את הדלת וגילינו שם כלום. ממש שום דבר. מזרן זוגי ועוד אחד לילד. אין מגבות, אין מצעים, אין שמיכות. חיפשנו בחושך את מתג האור, היד מצאה שישה: חמישה מהם לא עשו כלום, השישי הפעיל מנורה שמחליפה צבעים ומאירה כל פעם בירוק ואדום בובה של ישו. נטפל בהכל מחר. כרגע אפשר לנשום שנחתנו וכולם בסדר.

אני חושבת שבכיתי יומיים, וכשלא בכיתי - הסתובבתי עם פרצוף תחת כדי שיפתח לא יפספס לרגע שאני סובלת ואיכשהו זה באשמתו. לא משנה כמה הזהירו אותי והכינו אותי שגואה לא דומה לתאילנד, לא מפנקת כמוה, לא הבנתי את זה באמת. הכל היה עלוב ובצבע חום. האוכל, הצ'אי, הים, החול, אפילו השקיעה. לא הייתי במוד "Thank you India". אני לא האדם הזה שלא צריך כלום בעולם חוץ מאהבה ומזרן. רציתי מדרכות, קפוצ'ינו בכוס חד פעמית עם חבק. הישראלים הפזמניקים שעזבו את הארץ כבר לפני חצי שנה או שלוש שנים לא התנדבו לעזור לנו, היינו החדשים שעוד רגע יעיקו עליהם בשאלות; הזרות המצטברת, התלישות, הכבידו עליי. קניתי מזכרות כאלה חמודות ורציתי לחלק אותן כבר בבית. למזלנו, שום תחושה לא נמשכת לנצח. לא אלאה אתכם בתיאור האופנים שבהם הודו כבשה את לבי, ואיך הבטחתי שאשוב אליה כשהילדים יגדלו קצת, אבל זה קרה. פשוט קחו וייב, צבעים, ריחות וגרליק צ'יז נאן - ותרכיבו את ההסבר הבנאלי.

ויטה בתאילנד
פרה וכלב עם שלוש רגליים אכלו יחד מהפח. "וולקאם טו אינדיה" | צילום: פרטי

הבידוד הופך לסגר ואין חרטות

אוך, כמה שהיינו קרובים, כמעט חמקנו מנבואת הזעם. ארבעה ימים לפני החזרה לארץ נתניהו הצהיר שכל מי שחוזר מכל מקום בעולם חייב להיות בבידוד. כמה שעות לאחר מכן אל-על כתבו שלחו אימייל קצר ונחמד: הטיסה שלכם מבוטלת, נמסטה. מה יהא על חבורת הפיקסלים החמודה שהיא משפחתי? נכנעתי לכוחו של הגל. בסדר. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לחזור לארץ.

בעזרת חברה שהכירה חברה הגענו לנציגה בכירה באל על שבשלוש בלילה סידרה לנו טיסה חלופית עם אייר אינדיה. זו הייתה נסיעה מסויטת, עבור כולם. כל התינוקות והילדים בכו ברצף, רות בתי יבבה שלוש שעות. אישה נחמדה במסכה ניגשה אלינו כמה פעמים כדי לעשות לה טיפול אנרגטי. מלפנינו ישבו יוטיוברים שסוקרים מלונות בעולם, הם הגיעו להודו לפני שלושה ימים - וכבר חוזרים הביתה. לא רחוק ממני ישב צעיר שבכל פעם שהשתעל יפתח שלח בו את אותו מבט שהוא שלח בנו כשהתינוקת צרחה. פחות מ-24 שעות אחרי שנחתנו בנתב"ג אייר אינדיה ביטלה את כל הטיסות מהודו לישראל. החברים שניסו לשכנע אותנו להישאר בהודו יחזרו בעוד כמה ימים בטיסת חילוץ.

בזמן כתיבת שורות אלה נותר לנו עוד יום אחד לבידוד. מילה לא רלוונטית במציאות של סגר או הסגר. אני לא מתחרטת על כלום, לא על קופנגן, גם לא על גואה. כל לילה אני הולכת לישון ובטוחה שמחר נתעורר לחדשות טובות יותר, כל בוקר אני מתעוררת ועדיין לא מאמינה שכל זה באמת קורה. מתי ההורים שלנו ייראו את הילדים שלנו? האם כל מי שיקר לנו יעבור את התקופה הזאת בשלום, בבריאות, בביטחון כלכלי? בנאיביות גדולה אני עדיין מאמינה שהקורונה תיבלם אחרי פסח, כשאתה מתרגל לחשוב מהתחת של עצמך קשה להפסיק. האם להתנחם באופטימיות שלי או לרסן אותה?

הלוואי שהיו אוספים את מאה האנשים הכי חכמים על כדור הארץ, מושיבים אותם לשיחה בזום ולא מנתקים את השיחה עד שהם יגידו לכולנו מה לחשוב. הקורונה הפשיטה אותנו מכל הקישוטים. חיים בתל אביב? עכשיו זו סתם דירה קטנה מדי. מותגים, נעליים? אין כסף, החיים הם פיג'מה. נלקחה מאיתנו הפריבילגיה המענגת לעסוק בבולשיט ועכשיו אין ברירה, צריך להתעמת עם השאלה: מה יש לי שהוא אמיתי, שהופך אותי לבן או בת מזל?
התשובה היא יין כמובן.

ויטה בתאילנד
"אני לא מתחרטת על כלום, לא על קופנגן, גם לא על גואה" | צילום: פרטי