יהודים משתלטים על המדינה: השריפות בארגנטינה הציתו מחדש את אחת הקונספירציות הישנות – "תוכנית אנדיניה"

פטגוניה בוערת,ועם האש עולה מחדש סיפור שארגנטינה מעולם לא הצליחה לקבור לחלוטין. ככל שהיערות הופכים לאפר וקהילות שלמות סופרות את מעט מה שניצלו, מתעורר רפלקס מוכר: חיפוש אחר אשמה פשוטה, זרה, שכבר מעוררת פחד. בריק הזה של הלם וחוסר ודאות, תוכנית "אנדיניה" חזרה לשיח הציבורי, מעודכנת לעידן הרשתות החברתיות אך נושאת את אותה לוגיקה אנטישמית ישנה שהייתה לה מאז ומעולם. השריפות בדרום ארגנטינה הפכו שוב לתירוץ להפצת תאוריית קונספירציה שהופכת טרגדיה לחשד וכישלון פוליטי - להאשמה אתנית.

המהירות שבה המיתוס הזה חזר אינה מקרית. האש לא הורסת רק את המערכות האקולוגיות, אלא גם את הציר הזמן. חקירות נמשכות זמן רב, מדיניות סביבתית מראה את תוצאותיה לאט, ושינויי אקלים אינם מספקים "נבל" ברור להצביע עליו. לעומת זאת, תאוריות קונספירציה מגיעות כבר מוכנות. סרטון של תייר ליד להבה, שמועה על מבטא זר, חוברת ישנה משנות השישים ופתאום הנרטיב כותב את עצמו: פטגוניה תחת מתקפה, והאויב הוא היהודים או ה"ציונים", בשפה המקודדת של ההאשמה. כך שורדת תוכנית אנדיניה. היא אינה זקוקה לראיות, היא זקוקה למשבר.

הסכנה שבחידוש הנוכחי אינה רק בהתפשטותה בקרב לאומנים ימניים, שם תמיד חיה, אלא גם בחדירתה למרחבים המגדירים עצמם פרוגרסיביים או אנטי-קולוניאליים. הזעם על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים התמזג לבסוף עם חשד כלפי זהות אתנית. בבלבול הזה, פנטזיה אנטישמית ישנה מוצאת לגיטימציה מחודשת, מתחפשת לניתוח גיאופוליטי או ערנות אנטי-קולוניאלית.

תכנית מומצאת עם היסטוריה אמיתית של אלימות

"מפת תוכנית אנדיניה", או בשמה הפופולרי Plan Andinia, היא תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהחלה לצוף בשיח הציבורי הארגנטינאי בשנות ה-70 של המאה ה‑20, אם כי הבסיס הרעיוני שלה טמון בהרבה הקשרים היסטוריים מוקדמים יותר של הגירה וציונות, שלא קשורים כלל לכיבוש טריטוריאלי של פטגוניה.

על פי התיאוריה, ישנה מזימה סודית שבה ציונים, כלומר תומכי רעיון המדינה היהודית, מנסים לכונן מדינה יהודית שנייה בחבל פטגוניה, אזור רחב המשתרע בדרום ארגנטינה וצ'ילה. הטענה הזו נטועה ברעיון כי יהודים מתכננים להשתלט על שטח רחב מאוד, ליצור מדינה עצמאית ולפגוע בריבונות של מדינות דרום אמריקה. אלא שאין שום מסמך רשמי, שום תוכנית מוסמכת של תנועה ציונית או של ממשלות מערביות שתומכים ברעיון שכזה, מדובר בקונספירציה שנוצרה והתרחבה בקרב מעגלים קיצוניים של הימין מאז שנות ה‑70.

מי שהעניק לתיאוריה זו את דמותה המודרנית ומי שקידם אותה באופן משמעותי בשיח רחב יותר הוא הכלכלן והאינטלקטואל הארגנטינאי וולטר בבראג'י אלנדה (Walter Beveraggi Allende). בבראג'י אלנדה היה פרופסור לכלכלה, עורך דין ופוליטיקאי שגדל בבואנוס איירס בראשית המאה ה‑20, והיה ידוע כאנטישמי בוטה ומתנגד חריף של תנועות פוליטיות כמו הפרוניזם.

בשנת 1971 הוא החל להפיץ ברעיונותיו ובכתביו את מה שכונה אז Plan Andinia בקרב קוראי מגזינים לאומניים וכוחות ימניים. בחוברת שפורסמה אז נטען, ללא כל ביסוס, כי ציונים מתכננים להשתלט על אזור פטגוניה וליישב בו יהודים באופן שיאפשר להם לכונן מדינה משלהם. תוכן זה שאב חלקים נרחבים ממיתוסים אנטישמיים ששורשיהם ב"פרוטוקולי זקני ציון", אחד המסמכים האנטישמיים והמזיקים ביותר שנוצרו כבר בתחילת המאה ה‑20.

המיתוס הזה הפך, במהלך שנות ה‑70 וה‑80, לכלי תקשורתי ופוליטי של האגפים הקיצוניים בארגנטינה, במיוחד בתוך החוגים הצבאיים והרשויות הפיקודיות, שראו בו הסבר קל לפחדים ממגזרי מיעוט ולשאלות נאמנות וזהות. בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה (1976–1983), התביעה על תוכנית אנדיניה שומשה כעדות לכאורה על בוגדנות של אזרחים יהודים, כולל לעינויים ושאלות לחיילים ועובדים אזרחיים ששמותיהם נשמעו יהודיים. העיתונאי היהודי יקובו טימרמן, שנחטף ועונה על ידי המשטר, תיאר בספר הזיכרונות שלו כיצד הוא נשאל שוב ושוב על כך כאילו מדובר בעובדה קיימת, דבר שהפך לסמל לכך שהשיח התיאורטי הזה הוזרק לתוך המדיניות הממשית של המשטר.

ההגירה היהודית לארגנטינה והקשרים הציוניים

הרעיון של הקמת מדינה יהודית מחוץ לפלסטין אינו המצאה של המאה ה-20. כבר בסוף המאה ה-19, במסגרת תחילת הציונות המודרנית, עלו אפשרויות שונות לאיתור בית לאומי ליהודים. אחד מהאזכורים הבולטים מגיע מכתביו של תיאודור הרצל, שבהם הוא מציין את ארגנטינה כאפשרות תיאורטית למדינה יהודית. הרצל תיאר את ארגנטינה כארץ רחבה ודלילה באוכלוסייתה, מה שהופך אותה למתאימה מבחינתו להקמת בית לאומי, אך הדגיש שמדובר באופציה משנית בלבד, לפני שהפוקוס עבר לפלסטין.

בפועל, ארגנטינה הפכה ליעד מרכזי להגירה יהודית מסיבות אחרות: בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים אירופאים לארגנטינה, בעיקר מזרח-אירופאים, שנמלטו מרדיפות אנטישמיות ורדיפות פוליטיות. חלקם התיישב במושבות חקלאיות שהוקמו בסיוע האגודה להתיישבות יהודית (Jewish Colonization Association), שהוקמה על ידי הפילנתרופ מוריץ הירש. מושבות אלו נבנו בעיקר בפרובינציות סנטה פה, אנטר ריוס ובואנוס איירס, והיו מטרה לאפשר ליהודים חיים חקלאיים וביטחון כלכלי וחברתי.

הקשר בין ההיסטוריה הזו למיתוס תכנית אנדיניה הוא אך ורק דרך עיוות העובדות והפיכתם למיתוס קונספירטיבי. הקיצונים האנטישמיים בארגנטינה במאה ה-20 לקחו את העובדה שהיה רצון של יהודים להתיישב בדרום אמריקה, והפכו אותה ל"עדות" לכאורה על תכנית סודית להקמת מדינה יהודית בדרום ארגנטינה וצ'ילה. כלומר, מה שהייתה היסטוריה של הגירה חוקית ומציאות פוליטית של סוף המאה ה-19 הפך עבור הקונספירטורים ל"עוקץ" של מזימה גלובלית: תכנית אנדיניה.

אין שום עדות לכך שהציונות או מדינת ישראל תכננו או ניסו להקים ישות יהודית בדרום אמריקה. כל האזכורים ההיסטוריים הם חלק מהדיון האינטלקטואלי והמעשי של ציונות קדם-ישראלית, בעוד שהמיתוס המודרני נולד במעגלי ימין קיצוני בארגנטינה באמצע המאה ה-20, והמשיך להתקיים כרעיון אנטישמי במהלך העשורים שלאחר מכן.

מתיירים ישראלים למקורות מים

כל חידוש של מיתוס אנדיניה מתחבר למשהו אמיתי ומעוות אותו. כיום, "המשהו" הזה הוא שילוב של מטיילים ישראלים, הסכמים דו-צדדיים עם ישראל, ונוכחות חברת המים "מקורות" בכמה פרובינציות ארגנטינאיות. אף אחד מהאלמנטים האלה, לבד או יחד, אינו מהווה מזימה טריטוריאלית. אך בלוגיקה של חשיבה קונספירטיבית, הקשר הופך לאישור.

תיירים ישראלים מטיילים בפטגוניה כבר עשורים, לעיתים לאחר שירות צבאי. הם בולטים, לפעמים יהיריםולעיתים אינם מכבדים כללים מקומיים. שריפות נגרמו על ידי תיירים ממדינות שונות, כולל ישראלים. זו בעיה של רגולציה תיירותית, אכיפה סביבתית ואחריות אישית, לא הוכחה למבצע צבאי חשאי. לקפוץ מהתנהגות לא אחראית למזימה מתואמת של קולוניזציה פירושו לוותר על ניתוח הבעיה לטובת מציאת אשם.

מקרה "מקורות" מורכב ורציני יותר, אך לא מהסיבות שהקונספירטורים טוענים. "מקורות" היא כמובן חברת המים הממלכתית של ישראל ולפי הקונספירטורים פעילותה הענפה של מקורות היא ההוכחה לתוכנית ציונית להקצות את מי ארגנטינה למתיישבים ישראלים או להכין את פטגוניה לסיפוח.

פעילותה של מקורות בארגנטינה החלה להתבלט במיוחד לאחר כוונת הממשלה המרכזית למכור את חברת המים הממשלתית המקומית AySa. ההתקשרות עם מקורות נעשתה באמצעות המועצה הפדרלית להשקעות (CFI), גוף בין-ממשלתי עצמאי שפועל מחוץ למעקב הממשלה הפדרלית, וללא מכרזים או ייעוץ ציבורי. חלק מהפרובינציות שחתמו על ההסכמים הן מנדוזה, סנטה קרוז, צ'ובוט, נואקן, ריו נגרו, סן חואן, לה ריוחה, קטמארקה, חואחוי ופורמוסה. ההסכמים נועדו בעיקר לייעוץ ותכנון "תכניות מים ראשיות" (Master Water Plans), כאשר בשלב מאוחר יותר יכללו ניהול וממשל מים בפרובינציות.

לפי הדיווחים, הפרויקטים כוללים שימוש במערכות מתקדמות לשליטה ובקרה, כולל בסיסי נתונים מרחוק, בינה מלאכותית למעקב אחר כמות ואיכות המים, ניטור בארות ומתקנים, תכנון מים תת-קרקעיים ועד לשיקום בארות קיימות. כל פרויקט מותאם לדרישות הפרובינציה ומבוסס על טכנולוגיות שפיתחה מקורות בישראל, כולל התפלת מי ים ושימוש חוזר במי שפכים.

עם זאת, פעילות מקורות מעוררת מחלוקות: הארגונים הבין-לאומיים והאזוריים מחריפים את הביקורת בשל ההיסטוריה של החברה בשטחים הפלסטיניים, שם היא מואשמת בהפרת זכויות מים, חוסר גישה למים נקיים והקצאה מועדפת ליישובים ישראליים. האו"ם ומוסדות נוספים תיעדו מגבלות קשות על אספקת מים לפלסטינים, כולל הזרמת מים למתקנים ישראליים במחסור חמור עבור התושבים המקומיים.

בארגנטינה, החוזים עם מקורות שנחתמו ללא מכרז ובחוסר שקיפות, נחשבים גם להפרה של חוקה לאומית (סעיף 124) וחוקי פרטיות סביבתית מקומיים, במיוחד כאשר חלק מהפרויקטים נמצאים על אדמות של קהילות אינדיאניות, כמו בפרובינציית חואחוי, שבה כ-70 אחוז מהמים נגישים לקרקעות ילידיות. חלק מההסכמים כוללים סעיפי סודיות שמעניקים למקורות בעלות על מידע טכני, נתוני סקר הידרולוגי וקדסטרלי, ומידע סביבתי שנאסף על ידי המדינה. הפרובינציה מקבלת רק דוח מסכם עם המלצות, מבלי יכולת להתערב או לשלוט בשימוש במידע.

למה תוכנית אנדיניה חוזר בכל פעם?

שובו של מיתוס אנדיניה בזמנים של אסון חושף פחות את כוחם של היהודים ויותר את תרבות הפוליטיקה הארגנטינאית. פטגוניה נתפסה מאז ומעולם כשטח ריק ומבוקש, פגיע לרצון של גופים זרים. שריפות מגבירות חרדה זו על ידי מחיקה מוחשית של גבולות וקניין, ויוצרות רגעים שבהם הקרקע זמינה לפתע, שנויה במחלוקת או פגיעה. ברגעים האלה, קונספירציות פורחות.

האשמת "סוכנים ישראלים" בשריפות ממלאת פונקציה כפולה: היא פוטרת ממשלות מקומיות מעשרות שנים של הזנחה, חוסר מימון ומדיניות הרסנית סביבתית, ומסיטה כעס ציבורי מהנהנים האמיתיים מהשקעות קרקע, פיתוח נדל"ן והתרחבות. במקביל, היא מתיישבת באופן חלק עם צורות אחרות של מציאת אשמה, כמו הפללת קהילות מפוצ'ה הילידיות, המואשמות לעיתים קרובות בהצתה על אדמות אבותיהן.