עדיין במשבר: לוב לא הצליחה להשתקם – אבל מנסה לשוב אל קדמת הבמה

חמש עשרה שנה לאחר המהפכה בלוב שהדיחה את הדיקטטור מועמר קדאפי, המדינה עדיין מתקשה למצוא את דרכה לאורח חיים יציב. הסיפור הפוליטי של לוב מאז 2011 רצוף בסכסוכים פנימיים ובקרב מתמיד על השליטה. מאז הדחת קדאפי, לוב פוצלה לשני גושים פוליטיים יריבים: המערב, בראשות ממשלת האחדות הלאומית בטריפולי, והמזרח, שבו הוקמה ממשלה נוספת בסיוע של הגנרל ח'ליפה חפתר, השולטת באזורים המזרחיים והדרומיים.

ההתנקשות בסייף אל-איסלאם קדאפי בנו של הדיקטטור המנוח, ב-3 בפברואר השנה, טלטלה את המערכת הפוליטית. סייף אל-איסלאם היה דמות שנויה במחלוקת, אך הוא נחשב לאחד המועמדים היחידים שיכולים היו לאחד את כוחות השלטון המזרחיים והמערביים תחת קורת גג אחת, בעקבות קשריו העמוקים מימיו של אביו. רבים סברו כי הוא היה מועמד פוטנציאלי לנשיאות בבחירות הקרובות, אך מותו שיבש את המשא ומתן הפוליטי, וכעת נראה כי המדינה נותרה במצב של קיפאון, ללא דמות מאחדת שתוכל להוביל תהליך פיוס אמיתי.

>>ארץ אלף לילה ולילה: כך נראית תימן – "נווה המדבר" שפתח מולנו במלחמה

>>בארץ הטאליבן: אפגניסטן הפכה מגן עדן מרהיב לגיהנום עלי אדמות

>>"עוצרת נשימה": חברות התיירות מתכננות להפעיל טיולים לסוריה - ויש לא מעט תיירים שיבואו

בין אימפריות למהפכות

הסיפור של לוב הוא אחד מהעתיקים ביותר באזור הים התיכון, המוגדר על ידי גיאוגרפיה שמחברת בין פנים היבשת האפריקאית לנמלים הסואנים של אירופה והלבנט. בעידן העתיק, האזור היה מחולק בין שני תחומי השפעה: מזרח לוב, המוכר כ"קירנאיקה" שהיה מיושב על ידי היוונים שהקימו את העיר קירנה, בעוד שהמערב, טריפוליטניה, הפך למספר תחנות סחר פיניקיות ולאחר מכן קרתגניות.

השגשוג החופי הזה משך את תשומת הלב של רומא, אשר איחדה את השטחים לפרובינציה חקלאית חיונית, שכונתה "סל האוכל" של האימפריה. לאחר קריסת הסמכות הרומית וכיבוש קצר של הוונדלים, המאה ה-7 הביאה עמה שינוי מרחיק לכת עם הגעת צבאות ערביים מוסלמיים. תקופה זו שינתה לחלוטין את זהות האומה; השפה הערבית הפכה לשלטת והאסלאם לאמונה הדומיננטית, תוך שילוב עם התרבות הברברית המקומית (האמזיג'ית), שילוב שיצר את הבסיס לאדם הלובי המודרני.

מאות שנים התקיימה לוב כסדרה של פרובינציות תחת שליטה של ח'ליפויות אסלאמיות שונות והאימפריה העות'מאנית. בסביבות המאה ה-16 הפכה טריפולי לממלכה חצי-עצמאית, שהתערבה לעיתים קרובות בשוד ימי במזרח הים התיכון. אך במאה ה-19 עלה המסדר הסנוסי, מסדר סופי דתי וחברתי חזק, שהביא עמו תחושת אחדות והתנגדות רוחנית להתפשטות זרה. אחדות זו עמדה למבחן ב-1911, כאשר איטליה פלשה במטרה להקים "חוף רביעי" לאימפריה שלה. ההתנגדות הלובית, בראשות "אריה המדבר" עומר אל-מוח'תאר, נלחמה במלחמת גרילה קשה במשך 20 שנה. התגובה האיטלקית הייתה אכזרית במיוחד, עם מחנות ריכוז והוצאות להורג המוניות. למרות שאל-מוח'תאר הוצא להורג ב-1931, רוח ההתנגדות שייצג נשארה עמוד תווך לאומי.

מלחמת העולם השנייה הפכה את לוב לזירת קרב חשובה בין בעלות הברית למדינות הציר. לאחר תבוסת האיטלקים, נוהלה המדינה על ידי בריטניה וצרפת עד 1951, אז הפכה לוב למדינה האפריקאית הראשונה להשיג עצמאות בהחלטת האו"ם. תחת שלטונו של המלך אידריס הראשון, מנהיג המסדר הסנוסי, הפכה לוב לממלכה שבירה וענייה. הדבר השתנה ב-1959 עם גילוי מאגרי נפט עצומים. בעוד שהנפט הביא עושר, הוא גם האיץ שחיתות ואי-שוויון, ויצר ואקום של זעם שהתמלא על ידי קפטן צבא בן 27 בשם מועמר קדאפי. ב-1969 הוביל קדאפי הפיכה ללא שפיכות דמים, ביטל את המונרכיה והשיק עידן מהפכני שנמשך ארבעה עשורים.

מדינת ההמונים או מדינת המיליציות

שלטונו של קדאפי היה תקופה מורכבת של הנדסה חברתית רדיקלית. הוא הציג את "הספר הירוק", שבו דחה את הקפיטליזם והקומוניזם לטובת "הג'מעחיריה" – "מדינת ההמונים". במבט ראשון, המערכת טענה לדמוקרטיה ישירה דרך ועדות מקומיות, אך בפועל כל הכוח היה מרוכז בידיו. הוא השתמש בעושר הנפט למימון פרויקטים ענקיים, כמו "הנהר הגדול המלאכותי", ושיפר את שיעורי ההשכלה והבריאות. עם זאת, שלטונו אופיין בדיכוי אכזרי, ומדיניות חוץ שתמכה בטרור בין-לאומי, מה שהוביל לבידוד המדינה ולעיצומים מערביים כבדים.

נקודת השבר הגיעה בפברואר 2011, בהשפעת "האביב הערבי". מה שהחל כהפגנות בבנגאזי הפך למלחמת אזרחים. התערבות נאט"ו הובילה להפלת קדאפי, ובאוקטובר 2011 הוא נלכד ונורה למוות. אולם במקום מעבר לדמוקרטיה, החלל שנוצר הוביל את לוב לשני עשורים של קרע פנימי. המדינה התפצלה בין שתי ממשלות יריבות, שכל אחת נתמכה על ידי מיליציות וכוחות זרים. תקופה זו כללה את עליית דאעש ומאבקים על שליטה בנמלי הנפט, כאשר העם הלובי סובל מחוסר יציבות כלכלית ותשתיות הרוסות.

נכון לשנת 2026, לוב נותרת מדינה בהמתנה. בעוד שהמלחמות הגדולות פחתו מאז הפסקת האש ב-2020, אחדות פוליטית עדיין רחוקה. המדינה מחולקת בפועל בין ח'ליפה חפתר במזרח לבין הממשלה המוכרת על ידי האו"ם במערב. מותו של סייף אל-איסלאם קדאפי מדגיש את החרדות העמוקות של האוכלוסייה, הנמצאת בין נוסטלגיה ליציבות העבר לבין ההבטחות שלא מומשו מהמהפכה.

הקהילה שלא השאירה אף אחד מאחור

שורשיה של יהדות לוב נטועים עמוק בעת העתיקה, כבר מהמאה ה-3 לפנה"ס. יהודים התיישבו בקירנאיקה ובטריפוליטניה, והקימו קהילות משגשגות ששמרו על קשר אמיץ עם ירושלים. לאורך הדורות, הקהילה ידעה עליות ומורדות תחת שלטון ביזנטי, ערבי, ספרדי ועות'מאני. הייחוד של יהודי לוב היה ביכולתם לשמר מסורת עתיקה ובלתי מתפשרת לצד יחסי שכנות טובים. בניגוד לקהילות אחרות במגרב, יהודי לוב נחשבו לשמרנים מאוד מבחינה דתית, ורבניהם הקפידו על מנהגים שמקורם עוד בתקופת הגאונים.

מבחינה חברתית, יהדות לוב הייתה פסיפס של חיים עירוניים וכפריים. בטריפולי התפתחה אליטה כלכלית שעסקה במסחר בין-לאומי וצורפות, בעוד שבמערות גריאן ובכפרי הפנים חיו יהודים בתנאים פשוטים, חלקם כעובדי אדמה. השפה הערבית-יהודית בפי הקהילה הייתה רוויה במילים בעברית ובאיטלקית, ושיקפה את מיקומה של לוב כגשר בין יבשות. מנהג ה"בסיסה" בראש חודש ניסן, הנערך עד היום, מסמל את התקווה להתחלות חדשות.

המאה ה-20 הביאה תפנית טרגית. עם תחילת השלטון האיטלקי ב-1911 נהנו היהודים בתחילה ממודרניזציה, אך עם עליית הפשיזם ופרסום "חוקי הגזע" ב-1938, החלה הרדיפה. במהלך מלחמת העולם השנייה לוב הייתה הקהילה היחידה בצפון אפריקה שהוקמו לה מחנות ריכוז בשטחה, כמו מחנה "ג'אדו" במדבר, שבו נספו מאות יהודים מרעב ומחלות. חלק מבני הקהילה אף גורשו לברגן-בלזן. תקופה זו הותירה פצע עמוק בזהות הקהילה ושינתה לעד את תחושת הביטחון שלה.

סופה של הקהילה הגיע זמן קצר לאחר המלחמה. בשנים 1945 ו-1948 פרצו פרעות אכזריות בטריפולי בעידוד גורמים לאומניים. האירועים הקשים, שבהם נרצחו עשרות יהודים ובתי כנסת נשרפו, הובילו להבנה כי אין ליהודים עתיד בלוב. עם הקמת מדינת ישראל, התרחש מבצע אדיר שבו עלו כ-30 אלף יהודים – כמעט כל הקהילה – בתוך שנתיים (1949–1951), כשהם מותירים מאחוריהם רכוש רב והיסטוריה של אלפיים שנה.

לוב שוב על המפה העולמית

לוב היא שחקן קריטי בשוק האנרגיה הגלובלי. תחת קדאפי היא הייתה מהיצרניות הגדולות בעולם הערבי, אך המלחמה יצרה חסמים קשים. כעת, חזרת חברות בין-לאומיות מסמנת את שיקום המעמד של לוב. בינואר 2026 הכריזה לוב על מכרז חדש לחיפושי נפט, הראשון מזה 17 שנה, וחתמה על הסכמים עם ענקיות כמו Chevron, BP ו-ENI. הממשלה שואפת להגדיל את התפוקה ל-2 מיליון חביות ביום, צעד המצביע על חזרת הביטחון בשוק הלובי ומהווה מנוע צמיחה פוטנציאלי למשק.

יחד עם הנפט, לוב החלה לשוב לתחום התיירות שנעצר בעשור האחרון. עם סיום הקרבות ב-2020 הושקו יוזמות להחזרת המדינה למפת היעדים. העיר רדאמס (Ghadames) שבמערב, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו הידוע במבנים הלבנים והמרקם העירוני הייחודי שלו, נפתחה מחדש לתיירים. המבקרים חווים שם את האתרים ההיסטוריים ואת נופי המדבר המרהיבים.

הממשלה פועלת בשיתוף פעולה עם חברות כמו "מרסיה טורס" לארגון סיורים מדבריים וחשיפת אתרי חפירות ארכיאולוגיות. חברות אלה פועלות לשנות את הדימוי השלילי של לוב כמדינה מסוכנת. המאמץ כולל גם הכשרת צוותים מקומיים ושדרוג תשתיות כמו נמלי תעופה ומלונות, כדי להפוך את התעשייה למנוע צמיחה כלכלי שיספק מקומות עבודה לתושבים.

לוב מציעה אטרקציות טבעיות והיסטוריות מרתקות. מעבר לרדאמס, חולות הסהרה מהווים יעד לטיולי ג'יפים וספארי מדברי. המדינה משופעת באתרים ארכיאולוגיים של ערים עתיקות שהיו חלק מהממלכות הגדולות של העת העתיקה. אתרים אלו הם לא רק מוקדי תיירות אלא גם מקור ללמידה על התרבויות הקדומות של צפון אפריקה.

על אף הפוטנציאל, הדרך עוד ארוכה. הממשלה עדיין מתקשה להתמודד עם קבוצות חמושות מקומיות המסכנות את בטיחות התיירים. נדרשת השקעה נוספת בביטחון ובשיפור המוניטין של המדינה כיעד תיירותי. מאמצים אלה כבר החלו, ומדי שנה מושקים קמפיינים בין-לאומיים המציגים את לוב כמדינה שיכולה להציע חוויות ייחודיות לצד שאיפה ליציבות ביטחונית וחברתית.