"גיהינום עלי אדמות": מפרץ מאיה המפורסם נפתח מחדש – והוצף באלפי תיירים
חודשיים אחרי שנסגר למבקרים לטובת שיקום המערכת האקולוגית הרגישה, מפרץ מאיה המפורסם בדרום תאילנד נפתח מחדש, ותיעודים חדשים מהמקום חושפים מציאות רחוקה מאוד מגן העדן שצולם בסרט "החוף" (שהפך אותו למוכר). בסרטונים שמתפרסמים כעת נראים אלפי תיירים מצטופפים כתף אל כתף על המעברים הצרים למזח


מפרץ מאיה (Maya Bay) שבקראבי, בדרום תאילנד, נפתח מחדש לקהל הרחב אחרי הסגירה השנתית המסורתית שנמשכת חודשיים, אך נראה שהמראות הפסטורליים של המקום נבלעו מהר מאוד תחת נחילי אדם. תיעודים חדשים מהשטח חושפים אלפי מבקרים מצטופפים בו זמנית על רצועת החוף הצרה, במה שמזכיר יותר תחנת רכבת בשעות העומס מאשר חופשה אקזוטית. בסרטון שהועבר לסוכנות הידיעות ViralPress נראים מאות תיירים עומדים כתף אל כתף על מעבר צף בדרך למזח, כמעט ללא יכולת לזוז או להתקדם סנטימטר.
"היה כל כך צפוף שבמשך זמן מה פשוט לא יכולנו לזוז, אבל בסוף הצלחנו לעבור את זה וליהנות מהאי", סיפרה התיירת קיטיטרה דואנגהאי, שביקרה במקום עם קבוצת חברים. בתיעוד נראים המוני מבקרים הלובשים חולצות תואמות של קבוצות טיול מאורגנות, כשהם משתרכים באיטיות מייאשת על המעבר העמוס לעבר מזח עץ וגרם מדרגות צר העולה מתוך המים.
מהסרט של דיקפריו ועד ל"גיהינום עלי אדמות"
עבור מי שלא מכיר, מפרץ מאיה ממוקם באי הלא מיושב קו פי פי לה (Ko Phi Phi Leh), כחלק מהפארק הלאומי האט נופאראט טארה–מו קו פי פי, והוא נחשב לאחת מפניני הטבע המרהיבות בדרום-מזרח אסיה. המפרץ מוקף מכל עבריו בצוקי גיר דרמטיים המתנשאים לגובה של כ-100 מטרים, היוצרים מעין לגונה טבעית מבודדת עם חול לבן רך ומים צלולים בגוון טורקיז עמוק. עד סוף שנות ה-90 המקום היה סוד שמור יחסית של תרמילאים ויורדי ים, אלא שהכל השתנה בשנת 2000, כאשר המפרץ שימש כאתר הצילום המרכזי של סרט הקאלט "החוף" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו.
מאז יציאת הסרט, הפך המפרץ למוקד עלייה לרגל עבור מיליוני תיירים מכל העולם שמגיעים במיוחד כדי לשחזר רגע קולנועי ולצלם את תמונת החופשה המושלמת על רקע הנוף הדרמטי. הבעיה היא שההצלחה הפכה לקללה: בשיא התקופה, לפני שהרשויות התערבו, פקדו את החוף הקטן כ-5,000 מבקרים מדי יום, וסירות מנוע עגנו ממש על קו החוף והרסו כמעט לחלוטין את שוניות האלמוגים. בעקבות הנזק האקולוגי הכבד, תאילנד סגרה את המפרץ ליותר משלוש שנים (בין 2018 ל-2022) לצורך שיקום, ומאז היא מנהיגה מדיניות נוקשה: המפרץ נסגר מדי שנה בחודשים אוגוסט עד אוקטובר כדי לאפשר למערכת האקולוגית הרגישה להתאושש מעומס התיירות, וגם מסיבות בטיחותיות, שכן זוהי עונת המונסונים הסוערת. בנוסף, גם כשהאתר פתוח, הכניסה למים והשחייה במפרץ אסורות לחלוטין, והמבקרים מורשים להגיע רק דרך מזח ייעודי בצד האחורי של האי כדי להגן על האלמוגים ועל כרישי השונית שחזרו לשחות באזור.
אלא שלמרות ההגבלות והניסיון לווסת את התנועה, סרטונים נוספים ששוטפים את הרשתות החברתיות מציגים צפיפות קיצונית שמעוררת סערה. "ממש לא, זה הסיוט הכי גדול שלי", כתב גולש מזועזע בתגובה לאחד הסרטונים. גולש אחר הוסיף המלצה חד-משמעית למתכננים חופשה: "אין שום צורך לבקר במקומות האלה, בתאילנד יש כל כך הרבה חופים מדהימים בלי הצפיפות הזאת".
התגובות הזועמות המשיכו לזרום: "לא שווה את הסבל לחזור לשם, יש שם פשוט יותר מדי אנשים", נכתב בתגובה נוספת, בעוד גולש אחר סיכם את החוויה במילים קשות: "יקר מדי וצפוף מדי. גיהינום עלי אדמות". עם זאת, לצד גל הביקורת החריף, היו גם מבקרים שטענו כי התמונה ברשת מעט מוגזמת וכי בפועל ההתנהלות במקום יעילה. "ביקרנו היום במפרץ מאיה. כן, היה צפוף, אבל הכל היה מאורגן היטב", כתב אחד התיירים. "התור התקדם מהר מאוד, והרשו לנו להישאר בחוף בערך חצי שעה".
לא רק בתאילנד: גם ביוון פקקי התיירים יוצאים משליטה
התופעה של אתרי טבע שהופכים לקורבן של הפופולריות של עצמם רחוקה מלהיות ייחודית לתאילנד, ובקיץ האחרון עלו לרשת תיעודים דומים ומטרידים לא פחות מחוף באלוס (Balos) המפורסם, השוכן בקצה הצפון-מערבי של האי כרתים ביוון. באלוס ידוע בזכות הלגונה הרדודה שלו, החול הוורדרד והמים הצלולים המחברים בין האי לחצי האי גראמבוסה, מראה שמושך אליו מדי קיץ המוני נופשים.
בסרטונים שפורסמו מהמקום נראים אלפי תיירים מצטופפים לאורך קו החוף הצר של הלגונה, בזמן שסירות טיולים גדולות ממשיכות לפרוק אלפים נוספים אל החוף. חלק מהמבקרים תיארו סיטואציה שבה לא הצליחו לזוז ממקומם, ואחרים תועדו עומדים כתף אל כתף, כמעט ללא יכולת להתקדם, בזמן שגל נוסף של נוסעים יורד מהסירות.
על פי הדיווחים מהמקום, צוואר הבקבוק החמור ביותר נוצר במזח המתכת הצר של המעבורות. אומנם ניתן להגיע אל החוף גם ברגל, דרך מסלול הליכה תלול וחשוף לשמש לאורך המצוק, אך הרוב המכריע של התיירים מעדיף להגיע בדרך הים. התוצאה היא כאוס מוחלט כאשר אלפי הנוסעים שיורדים מהסירות מתנגשים חזיתית באותו מעבר צר עם ההמונים שמנסים לעלות עליהן ולעזוב את המקום.